מגיפה

נאלצנו לחזור לכמה חודשים, תשעה במספרם אבל הם התרבו עם חלוף הזמן, המגפה אז החלה להתפשט ולהעיב. לא ידענו לכמה זמן נאלץ להישאר ולא היה ברור, וכבר התחלנו להתבסס, לא להכות שורשים – אבל כן להתבסס. הסתמן באותו הזמן שישראל תהיה המקום הבטוח ביותר בתקופה זו, החיסונים הוזמנו מבעוד מועד ובמהרה, הפאניקה הייתה מוחשית מכל עבר ואנשים סביב, כך היה נדמה לפחות, הפגינו רצינות וחוסן. 

"עדשים! עדשים ואורז! אנו חייבים מיד שני קילו למזווה. הם הופכים לחלבונים שלמים כאשר הם בצירוף הפחמימה הזו. הנה מיד מגיעים הסגרים ועלינו להצטייד במהרה!" הכרזתי, נכנסנו לרכב ויצאנו לכיוון הסופרמרקט. חלפנו על פני האישה הראשונה שראינו עוטה מסיכה ברחוב, עודני זוכר אותה, פוסעת בעצלתיים ובחשש, מסיכה צמודה לפניה וכפפות גומי חד-פעמיות לידיה. כשהגענו לחנות רבים עטו מסיכות מאולתרות וצעיפים לפניהם, גם אנחנו, אלו שהכנתי לנו מבד במכונת התפירה באותו יום אביב שעה שהאזנתי למוזיקה יוונית ועוד נדמה היה שהשגרה הישנה תתמיד. היה זה כמה ימים לפני הסגר הראשון כאשר יותר ויותר חולים התגלו, אך המוות הראשון טרם הופיע.

כל שעשינו היה נסיעות הלוך וחזור מסופרמרקטים ומשתלות, שעות בילינו בגינה, הבחנו כיצד אט אט עץ הרימון הופך ירקרק ומלבלב, וכיצד עם הפריחה אט אט תפחו הפרחים לפירות אדומים כאוכרה, רבבות, וכבר לא ידענו מה לעשות עמם, הענפים כבר כבדו, והפירות התרסקו על האדמה וריח חמוץ-מתקתק אפף באוויר סביב העץ, וזבובי הפרי הגיעו גם הם. בסוף קטפנו ואספנו את כולם, פרסנו ורוקנו אותם מגרגיריהם, וסחטנו מיצם.

מהמיץ הכנתי חורשט פאסנג'ון, תבשיל עוף פרסי ברוטב רימונים ואגוזי מלך בזעפרן בצלים מטוגנים וחמאה רבה.

המשתלות היו אז אקס-טרטוריה, מחוץ לתחומי העיר, בכבישים החבויים שם מאחורי העיר הן היו, או ביישובי עוטף עזה. שם כמונו אנשים באו לקנות, כמונו שהקפידו על מסיכות וריחוק אך ידעו שהאוויר זורם ונושב ורב, והשטח פתוח ורחב, ואין דאגה או סכנה. המשתלות היו מאד באופנה, הן הרגישו כמו מקומות מרוחקים כל-כך שהמחלה לא תגיע לשם, במיוחד אלו שהיו במושבים מחוץ לעיר, ואנו גרנו בקצה העיר. מילאנו את כל הגינה צמחי תבלין, כמעט כל מה שהיה למשתלה להציע. בחורף קיבצנו אותם יחדיו כדי שהרוח לא תעיף אותם מסביב לגינה.

נסענו לסופרמרקט ולכל מיני חנויות. קנינו יותר מדי אוכל, ואכלנו אותו.

ההרגשה הראשונית הייתה מוזרה, הרגיש שהעתיד נעלם, לא ממש נעלם אלא שאנו בהווה מתמיד, הווה שמסרב להתרכך ולהמס לעתיד ולחלוף, כזה שהעבר בו פס. לא היה זה ייאוש, אלא הרגשה עמומה של הווה אינסופי.

זה היה רגע יוצא דופן, לראשונה כל העולם, משנחאי ועד לונדון, מאוסלו עד פטגוניה, כולם התעסקו באותו הדבר וכולם היו חשופים לאותו האיום. גם השבטים הנידחים בפפואה גינאה החדשה או באיי האוקיינוס ההודי, כולם היו חשופים.

בבקרים שתינו קפה במשך שלוש שעות, ואכלנו יוגורט עם אוכמניות. לפעמים ממש ערכנו שולחן-ארוחת-בוקר (frühstückstisch)  עם ביצים רכות או קשות, גבינות, צנימים באבוקדו, ירקות חתוכים וקצוצים, ופרוסות תפוזים או אשכולית חצויה.

ידענו שזה ייגמר אבל לא ידענו מתי. אנו היינו מאלו שלא נאלצו לצאת מהבית לפרנסתם, ובילינו את רוב ימינו בפיג'מות אשר התבלו על גופנו במרץ.

בעוד כולם התלוננו על הסגרים, אנו שיחקנו על כרי הדשא בגינה עם הכלבות וצפינו בסרטים. בשכונה שלנו הייתה אווירה מעניינת של שכנות, כולם היו בבתיהם וזה היה ניכר. ביום הכיפורים השכנים התפללו יחדיו מן החלונות, שוב נזכרתי איך לספרדים מאריכים בתפילתם וגומעים שעות על גבי שעות, בעוד אנו האשכנזים מזדרזים לסיים אותה מהר ככל האפשר.

כשנכנס אדר משאיות חב"ד עברו ברחובות עמוסות רמקולים וניסו לשמח לב התושבים, ובלילות יצאנו לטייל בשבילים האחוריים של השכונה  ליד חוף הים. הרחק מעין כל, וסביב שקט מפעים.

לא יכולתי לכתוב שם. קשה לכתוב שם. אינני שם עוד.

העדשים עודם במזווה.

מחשבה אחת על “מגיפה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s