יומני הבלקן חלק א'

שטפן היחפן, הגרמני התימהוני והבטלן, חי פה בהוסטל הזה כבר השד יודע כמה זמן. הוא משלם כל יום ביומו עבור היום למחרת, והוא מפרנס את שהותו על-ידי מכירה של קנביס וצמידים שהוא הכין לשוהי המקום, כולם עבודת-יד. צמיד קניתי, על הקנביס ויתרתי. לא שזה מפריע לי או שאינני מעשן, פשוט לא התחשק לי להתמסטל עם גרמני בן ארבעים-ומשהו אשר זקן של מיסטר-טי על פניו כשברקע מתנגן פיל קולינס בלופים אינסופיים שעה שהטורקי הקריפי הזה שמתחיל עם כל האסייתיות, ואפילו הצליח לזיין איזו סינית תועה (ואולי גם טועה), מהלך לנו פה בסלון. אה, וגם הוא מסטול-תחת.

זו הייתה דירה רחבת שטח אשר השתרעה על כחצי קומה, רובה מכוסה שטיחים ופרקט עץ, ובה טרקלין גדול ומעוצב בצבעים של וורוד כחול ולבן, עם אביזרים בוהמיים מאולתרים בעצלתיים כמו לוכדי חלומות או ענפי עצים, אבנים ואצטרובלים, ופוסטרים עם כתובים שמעוררים השראה אצל אלו שהשכלתם הסתיימה בתיכון ("היה נאמן לעצמך!", "האושר האמיתי הוא הכרת עצמך!").

בצידי הטרקלין היו ספות עליהן ישבו בהסבה שוהי ההוסטל שעות ועישנו ירוק ושתו בירה, והאזינו לתחנת הרדיו המרכזית של מקדוניה שהשמיעה מוזיקת רוק מקדונית ואת מצעד הלהיטים העולמי של אותו השבוע. המטבח היה פתוח, "מטבח אמריקאי", ובו בישלו כמעט כל יום, המאכל הקבוע היה, כמו בכל הוסטל, מקרוני לסוגיו. עיתים היה הטורקי מבשל מוסקה או קפה, רוב השוהים דווקא נהנו מכך, וגם כך האוכל הבלקני האתני הוא טורקי ברובו, שאריות קולינריות של האימפריה העות'מנית, כמו בישראל.

 

IMG_20180928_155114_630

 

הטורקי טוען שהוא דוקטור להיסטוריה באיזה קולג' בניו-יורק והוא כאן בעבודת שדה, בסקופיה, מכל המקומות ההזויים והעריריים בעולם, ובמקרה, ממש במקרה, הוא עובד כאן בהוסטל המוזר הזה כבר יותר זמן מכל המקדונים הצעירים שמתרוצצים מסביב. לדידי הוא דוקטור לזיוני-שכל גרידא, ושקרן פתולוגי שכבר לא משקיע את המאמצים שהוא השקיע בעבר בחירטוטיו.

שטפן היה בישראל בשנות התשעים והוא אפילו זוכר איך מזמינים מונית, מתמקחים, ומגיעים לכל המקומות החשובים, כמו הסופרמרקט וצמתים מרכזיים בהם קנה ירוק וחום. הוא זוכר את שוק הכרמל, וכיכר המדינה, ומת על פלאפל ושווארמה, ועדין מבכה את מערכת היחסים שהייתה לו בזמנו עם הישראלית הזו עם סנדלי השורש והרגליים המלוכלכות שגררה אותו מהודו דרך סיני לדירה שכורה בשכונת בבלי בימים שעוד ניתן היה לדמיין דבר כזה כאפשרי.

הוא מההיפים המעצבנים האלה שזורקים הערות על שימוש בצלחות פלסטיות חד-פעמיות, וכמה הפלנטה הזו כל-כך משהו-משהו שצריך להציל או לשמר אותה. באחת הלילות אמרתי לו שהדטרגנטים שהוא משתמש בהם לשטיפת כליו, גם הם בעוכרי הפלנטה אהובתו, וכמעט נטרפה עליו דעתו. אך מהר מאד הוא התייצב וחזר לסורו. מה רבו נפלאותיך קנביס.

כשהגעתי לפה עם בוב ההולנדי (אחד האנשים המעטים שפגשתי במהלך חיי שבאמת מצאתי את אישיותו מקסימה, את רוב בני-האדם עלי האדמות אינני מסוגל לסבול) מיד קלטתי מהטורקי ווייב קריפי, ואמרתי לו חיש כשיצאנו משם לחפש משהו לאכול. בוב ישן באותו הלילה בחדר של הצוות, ובוב פשוט אמר שאם הוא יקום בבוקר עם משהו בתחת שלו הוא ידע מי ניצל את ההזדמנות. בוב הוא בין האנשים יחידים שהכרתי שמבינים שאנו חיים רק פעם אחת והוא חיי את חייו באמת לפי ההבנה הזו – הוא משתכר בכל מקום שהוא מגיע אליו, מגדל רחלים וגדיים בניו-זילנד ואבטיחים באוסטרליה.

מסתבר שבאמת צריך לטופף עליהם כדי לדעת את טיבם. הצליל מבשר את אחוז המים, המרקם, וכמות הבשר בפנים. אני תמיד חשבתי שאבי עושה מעצמו צחוק את הטקס המטופש הזה של טפיחת האבטיחים כל קיץ בדוכני השוק. היום הוא כבר קונה אותם חצויים, כך הרבה יותר קל לזהות את איכותם. אבל, בוב לא ישקר.

כעת הוא גר עם זוגתו בעיר קטנה על הגבול של הולנד עם גרמניה, הם לקחו משכנתא אבל לא התחתנו. כפי שאמרתי, אדם כלבבי. הוא מנצל כל חודש-חודשיים את הדרכון האירופאי שלו כדי לטייל בכל מיני חורים ברחבי אירופה. כמוני, לא מעניין אותו לראות את השער המגדל או המוזיאון, הוא יודע שאם אתה באמת רוצה להכיר תרבות אתה הולך לסופרמרקטים וסניפי הדואר שלהם, לברים ודוכני האוכל הזולים שהם מבלים בהם את זמנם. כך זה גם בישראל, הישראליות לא נמצאת בחללים המהדהדים של מוזיאון ישראל או על הפסגה החומה והרותחת של מצדה, היא בכתמים השחורים והמצחינים על ריצפת התחנה המרכזית החדשה של תל אביב, במעברים המתישים של השופרסל ובדוכני הפלאפל כאשר השמיים זהובים והאוויר חמים בימי חמישי אחר הצהריים.

המקדונים יודעים אנגלית טוב מהבולגרים, אבל כשהלכנו למבשלה הזו להשתכר כשהגענו לעיר הזו המלצרית לא הבינה אפילו את המילה "תפוח אדמה". אבל האוכל היה מעולה, והבירה זולה וטעימה. הם חולים על מוזיקה משנות השמונים והתשעים המוקדמות, וכל הנסיעה, כאשר הגרוטאה הרוטטת הזו גררה את עצמה במעלות ומורדות ההרים לאורך הכפרים בעוד עזים קפצו לידינו בצדי הדרך, שמענו את מיטב להיטי פרינס ובוני טיילור שבקעו מרמקולי האוטובוס האלטעזאכן ולעסנו בורקסים יחד עם כולם.

"וואו, תסתכל על כל העץ הזה שהם חטבו, הערמה הזו יותר גבוהה מהבית שלהם." אמרתי לו, " זה בטח פאקינג קר פה בחורף אם הם כבר צוברים ועורמים אותו עכשיו." ענה לי בוב והשליך את בקבוק הבירה הריק שלו לפח המרקד והמקפץ של האוטובוס המתפרק המתקלף והמאובק.

בסקופיה ניתן לראות במו עינייך שהתודעה לפעמים באמת קודמת להוויה. כל הבניינים הרשמיים נראים כאילו הם נבנו בשנתיים האחרונות, וכל המקום נראה כאילו קפיטליזם נחת עליהם לפני חצי שעה. הכל סגנון גרקו-רומי נאו-קלאסי שמזכיר גינה בבית של גרוזיני באשקלון. גם הקניון המרכזי שלהם נראה כמו קניון-לב אשקלון והוא נמצא ליד מלון המאריוט שנראה כמו העתק שלו מעיר בצפון אמריקה.

הרוח המקדונית השתלטה על החומר – העיר נראית יותר ויותר כמו הסיפור שהמקדונים מספרים לעצמם אודות עצמם מאשר מה שהיה להם בידיים מראש כדי שיוכלו לבנות משהו שיספיק. כמו ישראל, ניתן לראות שהבניינים מכוערים לא משום שלא היה כסף או אנשי מקצוע אשר מסוגלים ליצור דברי חן ויופי, אלא משום שמה שנחשב יפה הוא כקליפת השום, הדבר החשוב הינו הדל הפשוט והשימושי ביותר, אינסטרומנטליים וולגרי – וזה ,ככלות הכל, הסיפור שהישראלים מספרים לעצמם אודות עצמם.

 

20180927_123006

 

יצאתי משם יום לפני הרפרנדום, הבחורה והבחור עובדי המקום החליטו להחרים אותו, מסתבר שכל הצעירים של מקדוניה החרימו אותו. "זה כל מה שחסר לנו עכשיו, שכל המחירים יעלו עכשיו, גם ככה אני מרוויחה שמונה יורו ליום כאן, אני לא מצליחה לצאת מהבית של ההורים שלי."

הלאומיות המקדונית היא אחת מצורות הלאומיות המוזרות ביותר שאי-פעם נתקלתי בהן בחיי, אני זוכר שעוד פגשתי אותה לראשונה אז בטורונטו ושאלתי את המקדונית אם השפה שלהם היא דיאלקט יווני, אבל לא, מקדונית היא דיאלקט בולגרי דרום מערבי. עם חלוף השנים המקדונים החלו לספוג יותר מילים אלבניות וסרביות לתוך שפתם היומיומית ושינו מעט מהאלפבית שלהם כחלק מהתעוררותם הלאומית וההצטרפות ליוגוסלביה עד שהיא הפכה לשפה בפני עצמה, משהו שלא היוונים ולא הבולגרים מסכימים לקבל.

הנוער המקדוני החליט שהאיחוד האירופאי על הזין שלו, רפרנדום כזה אחרי ברקזיט, אחרי מה שקרה עם יוון, אחרי הניסיון הכושל של אירלנד לפרוש, אחרי עליית ממשלת טרמפ לשלטון היה חסר סיכוי מהרגע הראשון. האלבנים האתניים של מקדוניה ברובם הצביעו בעד שינוי השם, גם חלק גדול מהמבוגרים, אבל בשל אחוז ההשתתפות הנמוך משאל-העם כשל.

"כוסאמא שלהם, למה שאנחנו נשנה את השם? שהיוונים ישנו את השם של הפרובינציה המזויינת שלהם!" היא אמרה לי.

הנה העניין, משאל העם היה על שינוי השם של "הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה" למשהו כמו "מקדוניה הצפונית", או השד יודע מה, זה בכלל לא משנה כי הם סרבו. אבל למה בכלל לשנות את השם? ובכן, מסתבר שישנו חבל ארץ ביוון, היכן שנמצאת סלוניקי, שנקרא מקדוניה (האגאית). וזה לא צירוף מקרים משום שהאזור הזה טוהר אתנית מסלבים (אאופמיזם יווני לבולגרים) לפני מאה שנה, וכל הבולגרים האלו עברו צפונה (אלו שנותרו, המעטים, נאסר עליהם לדבר בשפה הבולגרית), היוונים פוחדים כמובן שאם המקדונים יישארו עם השם, יהיו להם דרישות טריטוריאליות לחבל מקדוניה היווני, כי מה לעשות, הרבה מהם באו משם.

והמקדונים, הרבה מהם רוצים להצטרף לאיחוד האירופאי, אך ליוון ישנה זכות וטו באיחוד האירופי, והם מטילים כל פעם וטו מחדש על הכניסה של המקדונים והאלבנים (מאותן הסיבות אגב, גם אותם הם טיהרו אתנית מצפון מערב יוון, אבל זה כבר סיפור אחר). המקדונים חשבו שהנה, זה אולי יעזור, נשנה את השם והיוונים יתרצו ויסירו את עולם מאתנו.

מבחינת כל הבלקן והרבה מהאירופאים מעליו – יוון היא החרא הטהור שיוצא ליבשת הזו מהתחת, ממלכה מרושעת של שחיתות פשע שוד וגזל, ואילו המקום הזה יישרף מחר הם יחגגו את המועד ברחובות. "הם בכלל לא היוונים האלה כמו סוקרטס," הם תמיד אומרים, "ובכלל, מה היה סוקרטס? זיין-שכל וסוטה. באותו הזמן אנחנו כאן בתרקיה כבר המצאנו את האלכימיה וריפאנו מחלות." אומר כל בולגרי פטריוט.

אז מה עושה הנוער המקדוני במקום? ובכן, זה דיי מצחיק:

אין ממש מקדונים, הם בולגרים הרי נכון? אבל אל תגידו את זה לעולם למקדוני. בכל מקרה, הם כולם עוברים את הגבול לבולגריה ומנפיקים דרכונים בולגרים. ואיך? הם ניגשים למשרד הפנים הבולגרי ומציגים בפניהם את שמות המשפחה הבולגרים שלהם, ואת העובדה שסבא שלהם גר במקום שבזמנו היה בולגריה, שזה פחות או יותר כל מקדוניה מלבד החלקים שהיו של אלבניה או יוון.

"כן, אבל אבא שלי לא מסכים לשתף פעולה." היא אמרה לי, "הוא פטריוט מקדוני, או משהו כזה, ולא מזיז לו שאני מרוויחה שמונה יורו ליום, מצידו שאני אגור אצלו עד סוף חיי". אבל מסתבר שבכלל לא צריך לאזרח את האבא שבולגרי כדי לאזרח אותה, היא יכולה להתאזרח בלעדיו. "את יודעת בשבילנו, היהודים שחיו בפולניה וליטא, אנחנו צריך לאזרח את ההורים כדי שאנו נוכל לקבל את הדרכון של האיחוד." והסברתי לה שכל מה שהיא צריכה לעשות זה למצוא עורך דין שמתמחה בכך, ישנה תעשייה שלמה בישראל שעוסקת בכך, בטוח ישנה גם כזו במקדוניה.

חודשיים לאחר מכן שר הפנים הבולגרי יפוטר תחת חקירה על ענייני שחיתות בנוגע למתן אזרחות כמעט אוטומטית למקדונים בתמורה לשלמונים, העיתונאות כמובן הסתירה שמדובר במקדונים.

על האוטובוס בדרך לאלבניה כשעברנו ליד אגם אוחריד, אמרתי לאנגלי שהיה איתי באוטובוס:

"אני לא חושב שאני מסוגל לאכול עוד קבפצ'ה בחיי, זה היה ממש נחמד בהתחלה, אבל עכשיו – דיי. היה איזה מקום אחד, עשר דקות הליכה מההוסטל שבו אכלתי כל יומיים, וכל פעם שהגעתי לשם הרדיו השמיע את אפריקה של טוטו, וכל המקדונים סביבי נעו לצלילים והקצב ולעסו את הקבפצ'ה שלהם ושתו את היוגורט-איירן שלהם, זה היה כל-כך מוזר."

"אני באותו מצב," ענה האנגלי, "אבל זה ככה בכל הבלקן, אבל אלבניה למזלנו זה כבר סיפור דיי שונה."

"כן," אמרתי, "זה גם מה שאני קראתי."

 

20180925_152953

 

 

מודעות פרסומת

נשגב

אני זוכר כשהתחלנו לצאת היא שמרה כשרות והיו שם כל-מיני סממנים מוזרים של דת, כאלה שלא באמת קשורים לאמונה, אלא יותר מחויבות לסבא שנפטר. משום מה, הסבא הזה היה פטריארך שהועלה לדרגת צדיק וקדוש עם עלייתו השמימה עת הותיר אחריו אישה ושלוש בנות.

היא הבינה שאני מגיע ממשפחה חילונית אז זה מעולם לא היה סיפור כשהיא באה לאכול אצלי, וסקס היה אחד הדברים האהובים עליה. שנים זה לא הסתדר לי בראש, דווקא ציפיתי שעם כל הרקע הדתי שלה יהיו לי חיים יותר קשים בתחום הזה, אבל משום מה לא הייתי צריך לחכות יותר מדי.

זה היה ביום אחד שפתאום היא החליטה שזה בסדר, והיא רוצה לאכול איתי בייקון וביצה מקושקשת לארוחת בוקר. לא היה חשוב לי אי-פעם שהיא תאכל את זה איתי, רק שתנסה, אולי היא תאהב ורוחו של סבא לא תנזוף בה מבין העננים בחלומותיה. ומעבר לכך, לא נראה לי שלסבא שלה בכלל היה אכפת, הוא בטח רק רצה שתתחתן כבר ותביא נינים.

היא לא אהבה את הבייקון. "שמנוני מדי" היא אמרה. זו בחורה שרק אכלה סלט, או איזו פרוסה עם גבינה לארוחת בוקר, ולמען האמת היא הייתה רזה מדי לטעמי, אני אוהב בחורות עגלגלות. הבנתי שמשהו השתנה שם, שיש איזה סיפור שם ברקע שהיא לא מספרת לי.

שבוע לאחר מכן כשבאתי לבקר, אמא שלה אמרה שהיא לא מתכוונת לעשות איזה משהו שהן בדרך-כלל עושות בשבת, תהרגו אותי, אני לא זוכר מה זה היה, או שאולי זה היה משהו עם כשרות. ואז היא פלטה משפט בסגנון "זה לא שהוא כל-כך מגן עלינו מלמעלה שם…" ואני לא ידעתי אם מדובר באלוהים או בסבא, עד היום אינני יודע.

אולי מבחינתן אין הבדל בין השניים.

מצולה

כשיש לך בלוג בוורדפרס הסטטיסטיקות הרבה יותר מאיימות מאשר אלו שהיו בישראבלוג.

אני עוד זוכר את היום בו קיבלנו את הזכות לראות את הסטטיסטיות שלנו בחינם, מיריב חבוט בכבודו ובעצמו. אני זוכר שהייתי מהמתנגדים הראשונים לכל עניין הפופולריזציה של הסטטיסטיקות. כבן תשע-עשרה טיפוסי, הייתי מאד מוטרד מעניין האותנטיות והיושרה של הכתיבה הישראבלוגרית, שהיום כבר התאיינה. אני חשבתי, ואני מאמין שהייתה בכך אמת מסוימת, שהעיסוק בסטטיסטיקות יהרוג את ישראבלוג, שכולם יתחילו להתעסק ברייטינג ובתחרויות פופולאריות וכך איכות הכתיבה תרד. זה אכן קרה, אבל לא בגלל הסטטיסטיקות, פשוט הטבע האנושי ניצח.

כתיבה תמיד הייתה מדיום פרימיטיבי ובעייתי, והיא גם לא מוצלחת במיוחד להעברת מידע, אנחנו יצורים ויזואליים ושמעתיים, הדרישה מאתנו לבצע קונספטואליזציה ממילים כתובות בלבד שעה שאנו מנסים לספוג אינפורמציה חדשה היא קצת מוגזמת, וזה מה שקריאה דורשת, לכן אינסטגרם ויוטוב הרבה יותר פופולאריים, ובצדק.

כשאני חושב על זה, כנראה בשל כך מפריע לי 'הקורא' של וורדפרס, משום שהוא מסתיר לי את העיצוב של הבלוג שאני קורא בו. יש משהו מאד חשוב בבהייה בעיצוב של הבלוג גם אם הוא מכוער להחריד, ופעמים רבות הוא באמת מכוער מאד. אבל זה חשוב, כי הרקע שהבלוגר (או הבלוגרית) בחר הוא הקונטקסט הוויזואלי שאליו שייך הטקסט, הוא הטקסטורה הכרומטית והסנטימנטלית של הכתוב, לכן אפשרויות העיצוב היו כל-כך חשובות לנו בישראבלוג: השליטה בהקשר הרחב שהוא מעבר לכתיבה, הקשר ששייך לחוויית הקריאה.

הקריאה של טקסט על נייר לבן היא חוויה חסרה, אבל אני נהנה ממנה, ואני יודע שאני שייך למיעוט, שיש כמעט משהו פרוורטי בכך, אבל לפחות אינני לבד.

הסטטיסטיקות של וורדפרס יותר מאיימות משום שאתה מרגיש הרבה יותר אחראי להן, הבלוג שלך הוא כבר לא באסטה בתחנה המרכזית הזו שנקראת ישראבלוג (והיום המטאפורה הזו הרבה יותר רלוונטית מאי-פעם) הבלוג עכשיו נמצא ברחוב, עומד בפני עצמו. ולמען האמת, אני אוהב את זה כך.

 

The Deep, 1953 by Jackson Pollock
The Deep, 1953 by Jackson Pollock

 

 

#2

 

עצמאות כלכלית, זו המטרה! או – כלכלן חובבן עם ביטחון עצמי מוגזם

היה פעם בלוג פופולארי, כולו בצבעי יסוד,

והתגובות בו היו תגובות נאצה, אבל אוהדות כלפי הכותבת מאד,

שגרה בדירה קטנה,

בהרצליה החביבה,

עם בן זוגה (שתרחם עליו השכינה),

ושם היא מסבירה כיצד מצאה,

את אלדורדו האבודה.

 

היא קוראת לזה מינימליזם:

אל תקנו מה שלא צריך,

חיו בצניעות,

פתחו תיק השקעות פשוט עם תשואה צנועה בזהירות.

 

מינימליזם, כן?

רק שרוב הישראלים גם כך אינם עשירים, או בעלי כרטיסי אשראי אמריקאים,

רוב הישראלים מעולם לא חוו מקסימליזם.

רק חופשה אחת מיותרת ברודוס או כרתים.

אולי קניות קצת מוגזמות בחגים.

 

היא חיה עם בן זוגה,

אופה פעם בשבוע,

מתקלחת מעט,

אוכלת כרוב ושעועית באופן קבוע.

נו, זה זול וזמין ומושלם לחסכן,

והיא בטח מריחה כמו שילוב של בית השחי של זבלן וחריץ התחת של הזבן.

 

אני כל-כך שמח שהיא כבר לא באופנה,

ושהבלוג שלה כבר לא מציץ לי מכל-מיני כיוונים.

בסופו של דבר, כשמדיום הבלוג התפגר,

הוא לקח עמו את כל התימהוניים.

 

נו טוב,

לא כל מבול מסתיים ביונה עם עלה של זית,

וטוב שכך.

 

#1

 

בואי, אין לי זמן, אנחנו כבר חייבים לצאת, קדימה, נו!

צרחות צווחות צעקות וזעקות,

כן,

כולם יחד,

ואתה חולף על פניהם,

בשלווה.

ניתן להיגמל מהתמכרויות לסמים הקשים ביותר,

אבל מהבחירות הבנאליות ביותר של חיינו,

איש אינו משתקם.

נתניהו ואני

מצאתי את הסרטון הזה של משפחת נתניהו, לא נאמר בו כמעט כלום, אבל שפת הגוף שם אומרת הכל ובאופן נחרץ. אני מהופנט כשאני צופה באבנר, הוא נראה לי ממש בנאדם. הוא מזכיר לי את עצמי, בכל מפגש משפחתי פורמלי שאי-פעם היה לי, מבט של שעמום, ציפייה לסוף כבר שנוכל לחזור הביתה. אבנר המסכן הזה, תקעו אותו שם שלא באשמתו; זה מה שעובר לי בראש.

אולי אני טועה, יתכן ששנים מהיום נגלה שהוא השתמש בניטרליות הזו כדי לגייס לעצמו הון פוליטי על ידי התנערות ממורשת אביו. מי יודע? לאבנר הפתרונים. יאיר נראה רשע ומרושע שם, אבל זה מרגיש שהוא בראשו מגונן על אביו, שרה מסתכלת על ברק כמו אמא שמשגיחה שכולם מתנהגים יפה. ובנימין, נראה שמחשבותיו בכלל במקום אחר, משהו אחר נמצא על ליבו.

זה מוזר, משפחת נתניהו מזכירה לי את משפחתי. קשה לי לשנוא אותם, ואני יודע שדורשים זאת ממני, אבל אינני שונא אותם. כנראה שמי שרצה כל חייו להיות ראש הממשלה באמת יהיה בסופו של דבר ראש הממשלה, וזה יהיה עונשו.

 

 

 

הכרה

"והנה ההבדל בין קריאה לבין צפייה" אמרתי לה.

"ההבדל הוא שסרט הוא הסחה, בעוד קריאה היא דבר-מה שאנו עושים בריכוז מלא, כשאנו מוכרחים להסיר מאתנו כל סוג של הסחה."

"מה זאת אומרת?"

"תראי, כל אלו שצופות בכל הסדרות הללו, בינג'ינג, כפי שהן למדו מאינסטגרם ובזפיד לקרוא לזה, מהי צורת ההתבדרות הזו אם לא בריחה? זהו אסקפיזם טהור. לשבת לצפות פרק אחר פרק של סדרה שמנתקת אותן מהעולם הסובב, אך חשוב מכך, מהכרתן. אבל קריאה היא, בעיקרה, דבר שאנו עושים לבד ומתוך הכרה מלאה, בריכוז מלא. במהלך הקריאה אנו מתעמתים עם הכתוב ועם עצמנו, אנו מכריחים את עצמנו להבין ולהתמודד עם שטף בלתי פוסק של מילים שאיננו מסוגלים להתעלם מהן. אנו מוכרחים להשתתף בכל רעיון שעולה ולנסח אותו בעצמנו. אנו שם לבד – אנו, הכרתנו ודברי הכותב. אנו מוכרחים להרהר, אנו מוכרחים לחשוב מדוע ולמה, זה לא שאם לא נעשה זאת, ופשוט נעבור לתמונה הבאה, הכל יובהר לנו בהמשך."

"כן ברור, אתה צודק, אבל לפעמים פשוט בא לי קצת לברוח, קצת לנוח מהכל."

"אני מבחין בכך שאלו שבורחים – בורחים כל הזמן, ומהכל. כי הנה הדמויות הטלוויזיוניות הללו שמציגות תמיד חיים אידאלים, שכל-כך יותר עוצמתיים משל כולנו, וכולם שם מתערבבים באיזה יקום נפרד ונשגב. כך ניתן לדמיין שהעולם שחיצוני לעולמנו נמצא באיזה מישור קיומי שבו היפה באמת יפה והטעים באמת טעים. זהו עולם בו אוסאמה בן-לאדן ביונסה וטום קרוז חיים יחד על יאכטה סגולה מעופפת, והוא שם, ויום יבוא והוא יהיה פה."

"כן…"

"בגלל זה, סביב השולחן בארוחת החג, אנשים מדברים על פוליטיקה כמו שהם מדברים על כדורגל. אותו אוצר מילים, אותו עולם דימויים, אותן הצעקות."

"אני שונאת פוליטיקה, אני בקושי קוראת על זה."

"אני שונא כדורגל, לא צופה בחרא הזה."

 

 

 

sid