ולבסוף קונסוננס

כשפגשתי את הדפוק הזה מהליקון זה היה יום נהדר.

אלוהים אדירים, כמה ששנאתי את שנות התשעים, ואת האלפיים המוקדמות גם כן. כל תעשיית המוזיקה נשלטה על ידי פלסטיקה נוראית של דיסקים וקסטות. קסטות היו ממש סיוט, איכות ירודה, לרוב, במיוחד אם זה הוקלט מקסטה לקסטה, ומציאת השירים שם הייתה סיוט. כל דיסק היה תשעים שקלים, עד היום זה סכום לא קטן, והמבחר בישראל היה נוראי. עד שלא היית טס לחו"ל, ולא כל חו"ל, הכוונה היא למדינה מערבית מפותחת, לא הייתה לך גישה לחנות נורמלית כמו ורג'ין או אייטש-אמ-וי, או לפחות היית משלם עשרה דולר לדיסק.

איכשהו, שכנעו את האנשים בטאואר רקורדס ופיקדילי שצריך לתת חדר נפרד למוזיקה קלאסית, ואיש מכירות נפרד באזור המופרד הזה. זה כל-כך אבסורדי לדמיין את זה היום, הרעיון שיש ז'אנר שמגיע לו חוויית האזנה נפרדת ומופרדת, ולמה? כי מי שמאזין למוזיקה קלאסית, כך הם חשבו, הוא אדם בוגר עם כסף, הוא בטח יקנה את הבוקס-סט של הסימפוניות של בטהובן בארבע מאות שקל, חה, ממש. הם לא הבינו מיהו צרכן המוזיקה הקלאסית הממוצע.

הם מתחלקים לשלושה:

1. מוזיקאים. להם אין כסף, אבל להורים שלהם יש, אחרת איך הם למדו עם מורה פרטי לנגן, לא? מאיפה הכסף לגיטרה או האורגן? או תופים? על תופים בכלל אין מה לדבר, צריך חדר נוסף בבית בשביל זה עם איטום אקוסטי.

2. מוזרים למיניהם. לפעמים יש להם כסף, אבל אם יש, למה שיקנו בארץ? חרא הקלטות, בחו"ל יותר זול לקנות הקלטות של דקה, סוני או דויטשה-גרמופון.

3. וכמובן, פנסיונרים. שיקנו חרא הקלטות העיקר שיהיו קולקציה של מוצרט בטהובן וצ'ייקובסקי, או גם קצת באך.

החדר תמיד היה ריק, המוכרן היה יושב שם לבד ומקשיב למוזיקה, בכלל לא היה נעים אפילו להיכנס לשם, זה הרגיש כאילו אתה מפריע לו לעבוד. באופן כללי, חוויית הצריכה בישראל בזמנו הייתה נוראית, תמיד הייתה הרגשה כאילו החנות לא מיועדת בכלל ללקוח, היא שם כדי לשרת סיטונאים או "קונים רציניים" אתה גם יכול לקנות אם אתה רוצה, אבל זה לא מיועד עבורך. קנה ותתחפף, אתה מפריע.

דיסקים של מוזיקה קלאסית היו גם בדרך כלל יותר יקרים. אם דיסק נניח של, לא יודע…. נירוונה נניח, היה תשעים שקלים, אז דיסק של הקלטה מעפנה של קונצ'רטו לפסנתר של גריג (יצירה שהיא פופ קלאסי לכל דבר ועניין) ואולי עוד שתי יצירות מינוריות שלו כדי למלא אלבום, היה משהו כמו 110 ש"ח. למה? כי קלאסי, ולך תזדיין, זה למה. זה גם היה המצב של ג'אז, אלבום של ג'ון קולטריין או צ'ארלי פארקר, שלושים שקל יותר. נו, מי אוהב את המוזיקה הזו? אשכנזים עם כסף מהמרכז, או מוזיקאים, אבל שוב, להיות מוזיקאי זה אומר שאתה מבית שיש בו הורים עם כסף. מוזיקה זה תחביב יקר.

אז אתה נכנס לחדר המעפן הזה, הדפוק הזה יושב שם, ותבינו, בשנות התשעים יצאו סרטים שהפכו את הנבלות האלה לגיבורי תרבות, סרטים כמו אמפייר רקורדס או היי-פידלטי, וכולם רצו להיות מוכרנים בחנויות דיסקים, כל מי שרצה להיות מגניב. כמו אוצר בגלריה שלאנשים אשכרה אכפת מהאומנות שבה, כדי להיות זה שנמשח והוכרז כסמכות על טעם מוזיקלי טוב, שידביק פתקים קטנים של "המלצת הצוות" על דיסקים מסוימים, רוק ומטאל בעיקר, יחלקו לקליינטים מחמאות או יעשו פרצופים על מה שהם קונים שם, אח, המגניבות.

חנויות ספרים זכו לאותה עדנה, להיות מוכר או מוכרת בחנות ספרים הפכו אותך לאינטלקטואל, גם הם הואדרו על ידי תרבות פופולארית, הם היו אנשי ספר ותרבות, חה, ממש. שלשיית נשים בנות ארבעים שסידרו ערמות של א.ב. יהושוע, מי הזיז את הגבינה שלי, ורבי מכר אחרים במרכזי החלל של סטימצקי, או המחסנים המכוערים האלה של צומת ספרים, ממש, שיא התרבות.

אז היית נכנס לחדר הזה והוא היה יושב שם מזיין בשכל עם אחד הפנסיונרים או המוזרים הקבועים, אלו שקנו דיסק או שניים כל חודש חודשיים וגרו קרוב לחנות. מעיין בדיסקטים, אותו חרא שוב ושוב, אותן הקלטות דוחות, אותם מחירים מופקעים. עד היום אין לי מושג איך החנויות האלו הרוויחו שקל אחד, מי היה קונה שם לעזאזל? ועוד מספיק בשביל שהדפוקים האלו ישלמו שכירות.

הצד השני של המתרס היה שהם חשבו שהם אשכרה מצילים את ישראל. הרי הם היחידים שמביאים מוזיקה לישראל, אז כן, אמנם המחירים בשמיים אבל "לא אשמתי, מיסי ייבוא, עלויות אחזקה, מיסי ממשלה, שכירות, משכורות." ושאר התירוצים, חלק מהם גם נכונים מאד, אבל בסופו של דבר, זו הייתה נוכלות לשמה. כל התעשייה הזו הייתה נוכלות לשמה, וכמות הכסף ששפכנו אז על בידור, כמו מוזיקה, סרטים וספרים הייתה בלתי מדומיינת, מאות שקלים, מאות.

לא פלא שהכל קרס תוך שלוש שניות ברגע שהאינטרנט נתן לנו חלופה אפילו ברבע מהאיכות, רק שתהיה חינמית, או ברת-השגה.

כאשר זה הגיע, חנויות הדיסקים התמוגגו בשנייה, עם תחילת שנות האלפיים, הן התאיידו. חנויות התקליטים כמו חור בשחור עוד המשיכו, אולי היום גם הם סגורים, זה כבר מיותר, והפוזה של הפטיפון, זה כזה עלוב.

תבינו, גם לי היה פטיפון, אבל הוא היה הפטיפון פנאסוניק של אבא שלי שישב במחסן, לא שילמתי עליו גרוש, ובזמנו תקליטים עוד היו ממש זולים, במיוחד יד-שניה, עשרה שקלים לתקליט, לפעמים אפילו פחות. כל האופרה של זיגפריד או טריסטן ואיזולדה של וואגנר, כל מיני אופרות פחות ידועות של ורדי (הכל היה פאלסטאף או לה טרביאטה) היו סוף-סוף נגישות, והן לא היו באינטרנט עדיין בסביבות 2006-2007, אז עבור עשרה שקלים? למה לא?

באותן השנים להאזין לאופרה היה משהו הגיוני. כי חשבת שלעולם לא תהיה לך גישה לצפייה באופרות ממש, עם תרגום לליברטו, כי כן, מי היה מאמין? לא כולנו דוברים איטלקית צרפתית וגרמנית באופן שוטף, אפילו שאנחנו רוצים לדמיין את עצמנו ככאלה. מה לעשות, הצרפתית של ביזה או האיטלקית של רוסיני קצת חלודה אצלנו. לא חשבנו שיגיע היום, כמו היום, שהם יתחננו שנצפה בזה, יתרגמו ליברטו והכל, ועוד ישימו ביוטוב, רק שהם ירוויחו גרוש מזה בלחץ.

מה שבמיוחד לא היה הגיוני היה אנשים שקנו הקלטות רוק-פופ מודרניות שהוקלטו דיגיטלית באולפן, מה הרעיון פה? הרי ויניל זה מדיום אנלוגי, אתה לא מקבל כלום מזה שאתה מקשיב לתקליט שהוקלט דיגיטלי ממדיה אנלוגית, סתם בזבוז כסף (והם שלמו על תקליט כזה יותר מאשר על דיסק), פשוט קנה את הדיסק וזהו, אבל לאאא, הרי מה היה כל הרעיון? הדאווין, שמי שנכנס לדירה יחשוב שהוא ניכנס לדירה של וודי אלן בשנות השבעים במנהטן, עם פרקט עץ, וספרים, ותקליטים, וכל מיני חרא ממאקרמה על הקירות, יעני בוהמי, אבל זה ברור שלבוהמי הזה יש כסף, אבל לא ברור מאיפה לוודי אלן בכלל היה כסף לדירה במנהטן, אה נכון, זה שקר מוחלט.

גם את חור בשחור שנאתי, ואני מקווה שנסגר. אני מקווה שישימו שם איזה בר כזה שמגיש וודקה רד-בול ונרגילות ופלטות של מטוגנים, עם סיגרים ופסטלים וצ'יפס ושישמעו שם אורן אדם כל היום וכל הלילה. זו קבורת החמור שמגיעה למקום הדוחה הזה, ולבעל הבית המגעיל שהיה שם, באסטיונר מהשוק.

כשפגשתי אותו, הזה מהליקון, אלו היו שנים רבות מאוחר יותר, כשבאתי לבקר בישראל. הוא עמד איתי בתור למשהו והתחלו לשוחח, הוא עבר הסבת אקדמאים להוראה, הוראת היסטוריה, כי מזמן כבר סגרו את המחלקה של מוזיקה קלאסית בהפצה, אשכנזי כמוני, מקריח (גם קצת כמוני), ועם אותו חיתוך דיבור.

"לדעתי האינטרנט הציל את המוזיקה הקלאסית." אמרתי לו.

"קח לדוגמה את יצירה הזו של אלגרי, נו, זו שנאמר לכולנו שמוצארט זכר בעל-פה אחרי שהוא האזין פעם אחת לה ברומא. והרי כמובן שזה שקר מוחלט שאבא שלו, האמרגן שלו כלומר, היה מספר, אבל עדיין, מיתולוגיה חשובה. לפני האינטרנט איך היית מוצא את היצירה הזו? ועוד בחדר המצ'וקמק הזה בטאוור רקורדס? בחייאת, לא היית מוצא שם כלום מלבד ערמות של הנדל ומנדלסון."

"טוב, כן, אבל עדיין, זו הייתה קהילה, אנשים שם הכירו אחד את השני." הוא ענה.

"מי?! מי הכיר שם אחד את השני? הקבועים התימהוניים האלה שהסתובבו שם מדי פעם? איזה זקן שקנה איזה דיסק של שופן פעם בחצי שנה? מי!? ואז נניח היית קונה דיסק, היית צריך לשבת שם עם הספרון הזה, ועם זכוכית מגדלת ביד לקרוא את מה שכתוב שם, שהיה, ואינני מסוגל להדגיש זאת מספיק, היה פשוט בלתי קריא. גיבובי שטויות שכתב איזה מוזיקולוג מעפן שנתן לך סקירה היסטורית בלי לדבר שניה על היצירה, כאילו זה נכתב עבור המוזיקאים שניגנו את זה או עבור מי שעושה דוקטורט במוזיקולוגיה, זה לא היה מיועד לצרכן הפשוט, מי שפשוט נהנה מהמוזיקה, ואני מוזיקאי (חובב) והדברים האלו נמאסו עלי תוך שניה. היום, עם האינטרנט, הכתיבה הרבה יותר ענפה וברורה, התקשורת הרבה יותר ברורה. כבר לא צריך את כל התיווך הזה, או להגיע מרקע שייתן לך מראש גישה לדברים האלה, זה נגיש."

"כן, אבל כמה כבר מאזינים לזה היום?"

"זה תמיד היה למשוגעים לדבר, זו מוזיקה אליטיסטית עבור אליטיסטים, זה לא משהו פופולארית, אני לא חושב שאי פעם מישהו באמת רצה לשבת ארבע שעות ולצפות באופרה, בני אדם אינם מסוגלים להתרכז למשך כל-כך הרבה זמן. ומי ישב ויקשיב לאופרה במשך ארבע שעות? זה בכלל מוזר. אבל מי שרוצה, מי שבאמת אוהב, עכשיו יכול לעשות את זה באמת, הגישה עכשיו לחומרים היא בלתי נתפשת."

"טוב, אתה צודק לגבי זה."

המצב לא היה יותר טוב בז'אנרים אחרים. מטאל היה נדיר, מלבד דיסקים של מאנוור או מטאליקה ואיירון מיידן, הדברים הפרווה, אבל מי שרצה בלאק מטאל נורווגי? דת' שוודי או אמריקאי? היה רק מקום אחד איום ונורא – רייבן.

לקנות שם דיסקים היה כמו לקנות מסוחר סמים חובב כשאתה יודע שהאיכות לא משהו, והמחירים מופקעים. היית מדבר עם הדילר המקומי והוא היה מביא את זה מכפר סבא, מאדם בשם ישי. לא נכנס לזה, אבל זה היה נוראי.

המעבר מקבצי אמ-פי-שלוש לספוטיפיי היה הדבר הטוב ביותר. המדיה הדיגיטלית קיבלה לגיטימציה, והתעשייה הכירה בכך שאם הם באמת רוצים להפיץ את המוזיקה שלהם לקהל הרחב ביותר שניתן להשיג, והם לא באמת רוצים את זה, הם רוצים כסף, אבל עניין ההורדות והפיראטיזציה כבר הביא אותם לאין מוצא, והם נכנעו. זו הדרך האחרונה שלהם להוציא מזה כסף, וראו זה פלא, איך המחירים ירדו פלאים.

מה היינו עושים עכשיו אם המצב עדיין היה כזה?

טוב שזה נגמר.









בלשאזר

לפני שהוצאתי 24, כשהייתי בצבא, כל שרציתי היה אקווריום קטן. לחברה שלי דאז היה אקווריום ענקי בסלון הוריה, עם קומפרסור, ותא השרצה, והדג החום הזה שמנקה את דפנות הזכוכית, ומולים וגופים מלאי צבעים ששחו בכל רחבי המיכל.

חבר טוב, בזמנו, כל שהוא רצה היה סקטים, גלגליות כלומר, הוא רצה שוב לרכוב על גלגליות. הוא היה עומד שם במגדל השמירה וכל אשר היה חושב עליו היה גלגליות, והשעות בהן ידהר במורד הרחובות או סביב הרחבה בגן.

אני, רק רציתי לשבת, בשקט, בחדר, לבד, תחת המזגן, ולבהות בדג שוחה בקערת זכוכית. זה כל מה שהייתי מסוגל לחשוב עליו בנסיעות הארוכות הביתה באוטובוס חזרה מהבסיס, או בשעות האינסופיות בהן בהייתי בקיר במשרד, ועישנתי סיגריות בכסף שבקושי היה לי, כמו כל שאר החיילים סביבי. מדי פעם שוחחתי בטלפון עם החברה על הדגים, מתי הן קנו אותם, את האקווריום, על האוכל, והמים, והמכשור. היא בדיוק התגייסה אז, אני כבר הייתי שנה בפנים ושנאתי כל רגע.

אני זוכר, בעודי יושב שם באוטובוס הצפוף והדחוס, מימיני עוד חיילת מכונסת ומקופלת לתוך עצמה, לפעמים קוראת אסמסים בפלאפון שלה, או מעמידה פני ישנה, משמאלי ומעלי עוד חייל, בית שחיו מעל ראשי, וארשת פניו קפואה עייפה ומיואשת. הייתי בוהה בפלסטיק הכהה של הכיסא לפני, לפעמים מסית ראשי אל החלון, מנסה לראות משהו, אבל כבר החל להעריב ורק אורות רצים נמרחים אחורנית על הזכוכית, ושממה שחורה של חולות חשוכים. וכך, כמו הרדמות על מיטה, כאשר הראש שקוע בכרית והמחשבה הזו אט אט נודדת ומעמיקה, עד שההכרה נבלעת בה ואתה נם, כך הדגים היו צפים מעלה שוב בדמיוני – רק לשבת שם מבלי מפריע, רק שקט, רק לא שם על הקרון הזה.

הוצאתי 24, זה לא היה פשוט אבל עשיתי את זה. ואחרי כן, היא באה אלי ויחדיו נסענו במונית אל הקניון הדוחה הזה, ושם למעלה הייתה חנות חיות מחמד רעועה ומלוכלכת. קנינו דג אחד, מולי בלון, ואגרטל קטן עבורו, ומזון.

כשחזרנו הביתה שמנו אותו באגרטל עם מים ומזון, והא שט שם, וצף מעלה ומטה. ואני ישבתי ובהייתי בו. קראנו שמו בלשאזר. אינני זוכר מדוע בחרתי בשם הזה, אבל זה מה שנבחר. בלשאזר תשריץ אחרי כמה שבועות ואני אגלה שבלשאזר היא נקבה.

אבל מה שרציתי לא היה את בלשאזר, אלא את זמני חזרה, היכולת וההתכנות לשבת שם ולבהות בה במשך שעות.

זה מוזר. כי היום אקווריום הוא ההפך מחופש עבורי. הוא עוד קבוע, משהו שצריך לדאוג לו כדי שישרוד ושאינו מאפשר לי לקום ולנדוד למקום הבא, לראות מרחב חדש ולחוות משהו שונה. לא שזה אפשרי בכלל כרגע.

אולי כדאי שוב לקנות דג ולבהות בו, כפי שעשיתי אז, ולהאזין למוזיקה ולזכור שאני חופשי, ולא ניתן ליטול זאת ממני שנית.

חיים

בבוקר עם קפה שחור ביד בגינה

אמרתי לה,

בואי, טרם תחמיצי, עכשיו.

מאות שחו שם בתכול השמיים

ברי"ש אשר קדקודו מלפניו.

 

אנו עוד מופתעים שהטבע סביבנו,

חשבתי לעצמי.

שהוא שם, וקיים

ואדיש כלפינו.

כל־כך משוכנעים שאנו אדוניו,

בגלל דורון בגבעול שומר, או אוויר שהופח בנחיריו.

 

והכלבה נבחה, והחתולים יללו סביב,

והדבורים התעופפו בין פרחי ההדרים.

 

כל החיים הללו ואנו בתוכם.

העגורים ממעל,

והרימות בין הרגבים.

 

 

 

 

תשובה לשיר-דמע על אל-הורות

הפוסט הזה התחיל כתגובה לשיר-דמע, אבל כשעברתי את השבע-מאות מילה הבנתי שזה כבר פוסט, ולא מנומס להפציץ ככה למישהי את דף התגובות, וגם ככה אני הזנחתי את הבלוג הזה בחודשים האחרונים, אז הנה, סיבה למסיבה.

אז ראשית כל, הקשר.

שיר-דמע, אשר אני זוכר עוד מימי ישרא', הדביקה אצלה בבלוג את התשובות שהיא נתנה לשאלותיה של כתבת של עיתון כלשהו כאשר האייטם היה 'נשים אל-הוריות בישראל'. אל-הורי, דהיינו, מישהי או מישהו אשר החליט שלא ללדת ילדים. אני ממליץ בחום לקרוא את הפוסט שלה, הוא מפרט שם את כל מניעיה לגבי אותה ההחלטה.

לאותו הפוסט אני הגבתי כדלקמן:

"אני לא מבין את המילה הזו "אל-הורי". המצב הדיפולטיבי של האדם הוא ללא ילדים, ממש כמו שמצבו הדיפולטיבי הוא ללא חתולים או ללא קעקועים, הדברים האלה מתווספים לחייו לאחר החלטה ופעולה והקרבה. כמו שאין אל-חתולי או אל-קעקועי אין דבר כזה אל-הורי.

יש אנשים, וחלק מהם הורים. אלו שאינם הורים נותרים אנשים, כפי שהם היו נותרים ללא קעקועים או חתולים."

ולכך היא ענתה:

"ואני לא מבינה את ההיתממות הזו שלך. כי לא נראה לי שאתה אידיוט.

עש להמצאתם של אמצעי מניעה יעילים, בטוחים וזמינים, המצב הדיפולטיבי של האדם הבוגר והפעיל המינית היה שיש לו ילדים. הסיפור הזה של בחירה אם להביא ילדים או לא זה משהו של 100 השנה האחרונות בערך. וגם היום, כשיש אמצעי מניעה יעילים, בטוחים וזמינים, עדיין במקומות רבים המצב הדיפולטיבי הוא שבשלב מסוים בחייו אדם מביא ילדים. בוודאי שזה כך בחברה מעודדת ילודה כמו החברה הישראלית. אז כן, למרבה הצער אנשים שבוחרים לא להביא ילדים עדיין צריכים להסביר את עצמם, וצריכים שם כדי שידעו שהם לא לבד ולא חריגים ולא לא-נורמליים.

ילדים זה בכל זאת לא כמו קעקועים או חתולים."

אז הנה התגובה שלי, בה אני מפרט ומסביר את עמדתי לגבי המונח "אל-הורות" ומדוע לדעתי יש אולי לשקול אותו מחדש, או לפחות לבחון אותו מחדש.

 

 


 

 

קודם כל, אני מקווה שלא הכעסתי אותך (אף שמהטון ניתן להבין שכן) כי אני לגמרי בצד שלך.

אני אסביר מדוע אני מתנגד למונח או לתיוג הזה "אל-הורי". קודם כל יש להדגיש שאני יוצא מתוך נקודת הנחה חילונית-ליברלית, אם מדובר באדם בעל השקפת עולם דתית שנמצא בצד השני, אז זה דיון שונה לחלוטין כי הציווי הדתי מאד ברור לגבי הנושא של ילודה.

הואיל ואנו יוצאים מתוך נקודת הנחה חילונית-ליברלית, אז אנו מאמינים שהאדם מיסודו נולד חופשי והוא נולד כאינדיבידואל, הווה אומר, יצור אחד ויחיד (אשר בלתי מתחלק לחלקים קטנים יותר אליהם אנו מתייחסים בנפרד), ובעל אוטונומיה החלטית. זהו גם הבסיס שלנו לשיפוט מוסרי, הרי אם לא היינו מאמינים בכך, לא היינו יכולים לומר שפלוני אחראי למעשיו. אנו מאמינים שזהו המצב האוניברסלי עבור כל בני-האדם ללא הבדלים ביניהם או ביניהן (אלא אם נולד עם מום).

לכן, המצב הדיפולטיבי שלנו, כשאנו יוצאים מרחם אימנו, הוא ללא ילדים. דיפולטיבי, כלומר מצב העניינים אשר מתחיל מנקודת אפס עד אשר נעשה מעשה אשר משנה משהו לגביו. אם לא הבאנו ילדים לעולם, כלומר הפכנו להורים, המצב הדיפולטיבי נשמר ומתמיד.

אם כן, יכולנו להיוולד לתרבות אשר מעודדת ילודה ובאותה המידה יכולנו להיוולד לתרבות אשר אינה מעודדת ילודה. הם לא משנים את המצב הדיפולטיבי שלנו כאינדיבידואלים, הם רק מכבשי לחצים ברמות עצימות שונות כדי להשפיע את החלטה, או העדר החלטה, עתידית.

לכך אני מתכוון כשאני אני מדבר על המצב הדיפולטיבי, אינני מדבר על הנורמה, אלא על מצבו היסודי וההתחלתי של האדם.

היום, אנו חיים בכלכלת קפיטליזם מאוחר. בעבר חיינו בכלכלה אגררית, בכלכלה כזו ילודה מואצת הייתה הכרח, ראשית משום שלא הייתה מדינת רווחה שדאגה למבוגרים ועניים, והם נסמכו לחלוטין על משפחתם, ושנית משום שהמשק החקלאי זקוק היה לכח עבודה. היום המדינה החליפה את המנגנונים האגררים ואין צורך, יותר נכון, אין הכרח של ילודה על מנת לשרוד. לכן, ילודה היא בחירה. בחירה אחת מתוך בחירות רבות שהאדם מסוגל לבחור או באותה המידה לא לבחור בחייו.

האם הבחירה שלו נורמלית? זה לא משנה לדעתי. והרי מדוע:

כשאנו בוחרים לתת דנוטציה מסוימת לדבר מסוים, יש לדבר השלכות, אנו במקרים רבים מחריגים או מנרמלים אותו. אני בטוח שאורנה דונת כשהיא המשיגה את המושג הזה הייתה מודעת לכך (לא קראתי את הספר שלה, מודה ומתוודה, אבל היא בוגרת אותו חוג באותה אוניברסיטה שאני למדתי בה, אז אני בטוח שהיא הייתה מודעת), הבעיה שלי עם "אל-הורות" היא שהיא מכילה בתוכה את ההנחה שהורות היא המצב הנורמלי (ובהתאם לכך, גם הנורמטיבי), אבל זה נכון רק לנתח מסוים ואמורפי מן האוכלוסייה, ונתח מצטמצם גם בזמן וגם במרחב.

הרי אישה בת שלושים ושתיים שאין לה עדיין ילדים, ואינה בטוחה שהיא רוצה בכלל, היא "אל-הורית"? מה אם היא גרה עם בן זוגה, וזה מעולם לא היה חשוב לה או לו, והם פשוט לא הביאו ילדים מעולם או התחתנו, לא התבצעה החלטה מעולם, זה פשוט מעולם לא נעשה, הם "אל-הוריים"? מה עם ילדה בת שש-עשרה ללא ילדים שבכלל לא רוצה אותם (מסיבות ברורות מאילו) היא "אל-הורית"? אישה עקרה היא "אל-הורית"? אישה בת ארבעים שרוצה ילדים בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה אבל משום שהיא איננה אטרקטיבית מספיק כדי למצוא בן זוג שישמש כאב (והיא מתעקשת לגדל את ילדיה במשפחה נורמטיבית) האם היא "אל-הורית"? מה עם הדנית או השוודית היפנית הממוצעת שבוחרות לא להביא ילדים, האם הן צריכות להיות מוגדרות "אל-הוריות"? לפי קבוצת ההורים המצטמצמת במדינתן שכבר מאבדת את מעמד הנורמליות?

כלומר המונח "אל-הורי" אינו מונח יציב, לא ברור מתי זו ממש החלטה ומתי זו החלטה שמייצרת זהות. הוא מתאר מצב עניינים שמזוהה ומוחרג על-ידי אידאולוגיה ספציפית אשר רוצה לקבוע סדר נורמטיבי, אידאולוגיה שכן מגיע לה דנוטציה ותיוג, וגם יש לה, האידאולוגיה היא נטליזם.

אני חוזר לטענתי המקורית. המצב הדיפולטיבי שלנו הוא ללא ילדים, ממנו ניתן לבחור אם אנו רוצים ילדים או לא, זהו מצבו האוניברסלי וההתחלתי של כל אדם. בתרבויות האנושות ישנה אידאולוגיה אשר נקראת נטליזם, לאידאולוגיה הזו יש מטרה והיא לעודד ילודה והורות, ישראל היא מדינה שבה אידאולוגיה נטליסטית היא מאד חזקה, אך היא איננה רדיקלית כמו למשל כמו מקומות מסוימים בארה"ב או בברזיל שם אוסרים על הפלות. לעמת חסידי הנטליזם ישנם את אלו אשר מתנגדים להם, הם חסידי האנטי-נטליזם, חלק מתונים יותר אשר בעד צמצום ילודה, וחלק רדיקלים אשר מסיבות כאלו ואחרות רוצים להפסיקה כליל.

גם לנטליזם, וגם לאנטי-נטליזם יש היסטוריה ארוכה בתרבות האנושית.

הסיבה, אפוא, מדוע מתנגד לתיוג "אל-הורי" היא משום שזה מונח שמקבל את ההנחות של האידאולוגיה הנטליסטית, והיא שהמצב הראוי הוא ילודה והורות ומי שמתנגד או נמנע מכך יש משהו חורג ולא תקין בו, זהו אדם שיש להתייחס אליו במקרה הטוב בתור נכה ובמקרה הרע בתור פושע.

אין לי בעיה עם נטליזם מתון, לצורך העניין. כלומר שזה דבר טוב אם רוצים אותו, ואם לא אז חבל, אבל זה בסדר גמור. זה משהו שאני חושב שהרוב מסוגל לחיות עמו בשלום. כי ככה אם מישהי אומרת "אין לי ילדים." אז התשובה לא תהיה "מה? למה אין ילדים?! אוי מסכנה, ניסית טיפולי פוריות?" או "מה זאת אומרת בחרת לא להביא ילדים?! איזו מין בחירה זו?! תגידי לי את נורמלית? זה ממש אנוכי מצדך, תאמיני לי, עצוב לי עליך! פשוט עצוב לי!"

במקום התשובות הללו, אנשים יענו: "אה, אוקי." ואז יגידו לעצמם "נו טוב, כנראה החליטה שזה לא מתאים לה, זה לא מתאים לכולם.", זהו אגב המצב ברוב מדינות המערב, משהו שישראל לדעתי צריכה לשאוף אליו.

לי אישית אין ילדים, אבל אינני מגדיר את עצמי כ-"אל-הורי", אני פשוט אני, אותו אדם שתמיד הייתי. כרגע אני לא רוצה ילדים, אבל מי יודע? אולי אשנה את דעתי בבוא היום? כבר שיניתי את דעתי לגבי דברים רבים אחרים בחיי, זו לא תהיה הפעם הראשונה. אבל זה בטח לא רכיב בזהותי, זה לא משהו שמגדיר אותי אני לא חלק מקבוצה באוכלוסייה שיש לה שם או קטגוריה. לעמת זאת, אלו שיש להם שם וקטגוריה הם אותם אלו אשר מתעסקים בתיוג וסיווג אנשים פרטיים אשר מחליטים החלטות פרטיות אשר אינן עניינם כלל וכלל, ושמם – נטליסטים.

אבל, אם תבוא מישהי ותאמר לי: "אני מבינה את מה שאתה אומר, אולי גם מסכימה, אבל בחיי הפרטיים, ובאינטראקציה היומיומית שלי מול אנשים בישראל, אני זקוקה למילה הזו, אחרת אין לי דרך להסביר להם את זה באופן ברור מדוע ולמה בחרתי את מה שבחרתי. זהו מונח שאני מבינה ומרגישה כמעצים, והוא עוזר לי."

לכך רק אענה: "מעולה, כל מה שעושה אותך מאושרת, אני בעד."

אבל, אני עדיין לא מבין, אישית, את המונח או את הצורך בו. כששואלים אותי אם יש לי אני עונה שאין. כששואלים למה, אני עונה שאני פשוט לא רוצה. רצון הוא לא דבר שצריך להצדיק, הוא עומד בפני עצמו וזכותי לא לרצות.

כמו שאני לא רוצה קעקועים, או חתול.

 

 

 

למדתי את הלקח שלי

הבאר הזה, כולו מלא מאווררים, מכל כיוון, זה מטורף, שלושה מאווררים שמאווררים אותך בו-זמנית. הכורסאות ישנות, יותר כמו שרפרפים עם כריות ומול הבאר כיסאות מוגבהים אדומים עליהם יושבים שלושה סקנדינבים שיכורים, ואחד מהם היה מנסה לפעמים לשחק קצת עם הפלייליסט כי כמה אפשר בריטפופ ורוק בריטי אייטיז-ניינטיז שכולם, כולל הבעל בית, העדיפו.

רוב הלקוחות, טוב, רוב השיכורים בפנים היו בריטים בשלל גוונים ושלבי גילופין. לפעמים צועקים אחד על השני ומקללים, ואף אחד, ואני מתכוון לזה, אף אחד לא לבש חולצה מלבדי ומלבד הסקנדינבים, שהיינו היחידים שגם היו מולנו חבילות סנוס שוודי בזמן ששתינו.

פעם אחת נגעתי אפילו בעצמי בפלייליסט, זה לא היה הזמן או המקום, הם היו יותר נחמדים אלי מאשר אל הסקנדינבי, עד ששמתי את פרייברד, נו, כמו כל קנדי שיכור, שם כבר גם נמאס לבריטים ממני.

למדתי את הלקח שלי.

לבעל הבית כבר אבדו כל השיניים, אפילו שהמקום כולו מוקף בתי זונות הוא היחיד שלא מזיין, זה לא הקטע שלו, הוא שם בגלל שזה המקום היחיד בו אתה באמת חופשי מהכל להיות אתה. לא כי המקום חופשי, לא כי החוק בטל, להפך החוק שריר ברור וקיים, הוא פשוט מתעלם מאתנו רוב הזמן כי אנו זרים כאן בארץ החמה והמפויחת הזו.

אין ברזים של בירה, אין כוסות מסודרות כאלה כמו בבארים הנורמליים מסביב לעולם, אלו כוסות כאלה שהוא קנה במכולות מסביב לעיר, הרוב בכלל שותים ישר מהבקבוק, אבל לא אני, ולא הסקנדינבים. בארץ הזו, גם מקובל לשים בבירה קרח, לקח לי זמן להתרגל, אבל כשמתרגלים, זה לא עוזב אותך, עד היום אני לפעמים עושה את זה אפילו שאני לא שם.

בעל הבית הוא איש טוב, ומומחה בהרגעת שיכורים רושפים. הוא בא לבקר אותי במקום הקבוע שלי, פגשתי אותו לפני כמה ימים באיזו מסעדה וגם הוא גדל בישראל עד שהתחפף ושתינו שתינו, והמשכנו לשתות, הערב החל לרדת והחום הלוהט החל להתפוגג ואז עניתי לו:

נורמלית אני שיכור לידן כי עם כל הכבוד, אם הן לא יכולות להתמודד איתי כשאני שיכור אז מה הטעם? נכון? טוב, זה היה לפני מלא זמן…

בכל מקרה, ישבנו בקניון מוזר בעיר הזו, בישראל, ושתינו משקה מוזר של פסיפלורה זה שעוד מכיל את הגרעינים והיא אמרה שהוא עוד בסדר מבחינתה, מבחינתי הוא רק היה סביר פלוס אבל לפחות היא הייתה מבסוטה, אז לפחות משהו. אני לא כזה התלהבתי מזה זה היה עוד אחד מהמשקאות האלה במכלים המסתובבים האלה שרואים… מין מכולות כאלה שיש שם, בפיצוציות, או כל מיני מאפיות פילסברי ערסיות כאלה של התחנה המרכזית אבל שיהיה… היה בבית קפה כזה אז זה בסדר.

קיצר ישבנו שם, והיא חשבה שיצא מזה מערכת יחסים ארוכת טווח, אבל רבאק, את גרה מאתיים אלף קילומטר ממני, איך זה בכלל אפשרי? קיצר, היא התחברה איתו, איבדנו קשר, בעיקר כי הוא אחרי הצבא… הוא הפך לבלתי נסבל, אני הוצאתי 21 והוא נשאר קרבי, הפער התרחב עם הזמן… אתה יודע?

הוא הפך לסאחי יותר ויותר, אבל מה כבר אפשר לצפות נכון? זו הייתה הסביבה, וזו היה מה שהיה כאפשרות לברוח מכל מה שהיה מגעיל אז, חשבנו שהצבא יהיה דרך החוצה… כמה טעיתי ריבונו של עולם… לא היה לי מושג מה יחכה לי שם… הסאחיות, הוא השתלב בזה יופי, אני לעמת זאת, לא הצלחתי, אני לא בנוי לזה.

על כל פנים ישבנו שם בבית הקפה, עם המשקה הזה, רגע, לא… זה היה לפני כשאכלנו סלט יחד… או אחרי? פאקינג מי זוכר… הסקס היה מהסוג שאתה יודע שעם הזמן ישתפר אבל זה ייקח זמן, ואין לנו אותו, בכל מקרה אכלנו את הסלט הזה, אז כשזה הסתיים אכלנו גלידה, על ספסל יחד, היא חשבה שזה היה דבר הכי רומנטי בעולם, אני מבחנתי פעלתי על אוטומט, מהחברה שהייתה לי ארבע שנים, הן מאמנות אותך להיות רומנטי, הפוסטמות האלה… גלידה על ספסל באמצע הלילה… היא לימדה אותי שזה רומנטי, כוסאמא שלה. בכל מקרה אכלנו את זה, והיא הייתה מאוהבת.

חזרנו הביתה והזדיינו, זה היה סקס בינוני אבל למי אכפת זה היה סקס, והיא נהנתה. לפחות ככה היא אמרה לי.

היא הכתירה אותי בתור (ואני עושה עם האצבעות) "האקס המיתולוגי שלה", למה? פאקינג למה?! כלומר אני מבין למה, וזה בסדר, אבל זה לא היה הדדי, והיא יודעת את זה, אז למה? היא בן אדם טוב בסך הכל, אבל לא היית שום התאמה ביננו, היא רצתה נורמליות ואני לא. זה היה כל כך פשוט. היא רצתה בית, ילדים, משכנתא כל הדברים האלה, אני לא, אני לא יודע מה רציתי, רציתי לתת לזה צ'אנס… זה מה שרציתי, לבדוק אולי זה מתאים לי, וזה לא.

העיר הזכירה לי רק את המקום הזה שהאוטובוס הסתובב בו בדרך לסבא וסבתא כשבאתי לבקר אותם בצבא, אחרי שהוצאתי 45, וכל כך שנאתי את העיר הזה, רבאק. זה רק הזכיר לי את זה, גם כשגמרתי בתוכה, בתוך הקונדום, זה הזכיר לי כמה שנאתי את העיר הזה. זה לא היא, זה אני.

כמה אפשר להתנצל? כמה? תגיד לי כמה? ניסיתי, באמת, אבל זה לא הלך… הבעיה היא איתי, לא איתך.

לקח לי זמן להבין מה עושה אותי מאושר. ואני מאושר, אני מקווה שגם שהיא מאושרת היום.

 

 

 

drunks

 

 

מסתבר כי

האינטרנט אוהב סרטונים בהם רואים אנשים מגיבים לדברים לראשונה.
האדם בבסיסו צריך אישור לדבר־מה שהוא אוהב או שונא.
שאנשים נוספים שותפים בתשוקותיו תאוותיו ודחיותיו. בסופו של דבר,
הוא בודד,
והחברה היחידה שנותרה לו היא פרצופים מצחקקים על המסך.
אולי פורנוגרפיה היא לא דבר כל־כך נורא אחרי הכל,
לפחות שם, אחרי שאתה גומר,
האשליה מסתיימת.

דיזנטריה של הנשמה

בקמבודיה, סיים ריפ, כמעט ולא יצאתי מהחדר, הסליזיות של המקום פשוט הגעילה אותי, לא היה רגע כשהסתובבתי ברחובות שנהגי הטוקטוק לא הציעו לי דבר כזה או אחר, לרוב נסיעה. אפילו לא רציתי באמת להגיע לשם, פשוט הייתי צריך לצאת מתאילנד ולחזור כדי לחדש את הויזה, אמרתי לעצמי, "נו טוב, נלך לראות את המקדש הזה שקראתי עליו באנציקלופדיית אביב כשהייתי ילד, נדמה לי שזו הייתה אנציקלופדיית אביב, קיצר נראה את המקדש, נשמע מעניין, ואז נחזור."

עשרה ימים ביליתי שם בחדר מלון, וזה היה ממש מוזר כי המלון כולו יוקרתי ומרהיב ומולו אין אפילו כביש, רק דרך עפר וחנויות מגעילות שנראו כמו באסטות בשוק, ומסעדה שכל מה שהגישה היה סומטאם קמבודי, שהוא בדיוק כמו התאילנדי רק הפפיה הירוקה חתוכה יותר גדול ושפכו על זה מלמעלה ערמה של צדפות מותססות, שלא אכלתי, כי הייתי בטוח שאני אחטוף מזה דיזנטריה, אבל את הסלט אכלתי, שהיה כולו מלא מיצים של צדפות מותססות, אז זה היה בעיקר הימנעות פסיכולוגית כי אם יש בזה דיזנטריה (ואין, זה בטוח לחלוטין, פשוט המקום היה מזעזע ומתתי מרעב) אז זו תהיה רק דיזנטריה של הנשמה, של הרוח ולא של החומר.

ליד המלון היה בודקה שתפקד כמסעדה שהייתה פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. הם הגישו בעיקר קאו־מאן־גיי, שזה עוף עם אורז, המאכל הכי פופולארי במזרח אסיה. זה היה ממש טעים, אבל זה הרגיש מחריד, לא היה מיזוג, היה ממש חם, רק מאוורר ומלצרית ממורמרת שמרגישה מסונג'רת כי היא הבת של בעל־הבית והיא יודעת מספיק אנגלית כדי לתקשר, בערך, וסבא קמבודי שבוהה בי באדישות ובנחישות. זה הרגיש כמו כל סרט מלחמה על וייטנאם שצפיתי בו בילדותי, והייתי בטוח שאני אחטוף קלקול קיבה. לא חטפתי, אבל לפחות שבעתי.

רוב הזמן ישבתי בחדר וקראתי ספרים ושתיתי תה ירוק ובירה קמבודית. הבירה שם סבבה לגמרי. רוב האוכל שם אכלתי מפחיות שימורים, כי זה היה הדבר הכי בטוח שהיה לאכול שם, עוגיות מווייטנאם, ובוטנים מהפיליפינים ובאגטים, שהקמבודים למדו להכין מהצרפתים כשהם עוד היו קולוניה.

אני מתגעגע לפעמים לחדר הזה שם, זה היה ממש כיף. עשרה ימים של בידוד, רק אני והספרים ומוזיקה, אפילו לצוות הניקיון לא נתתי להיכנס, הייתי פשוט גונב מטאטא מהמסדרון ומנקה לבד, רק שלא יכנסו לי לחדר. זה היה כמו ניקוי לנשמה, הכל זר ומוזר מסביב, ורק אני עם הספרים בחדר, ואין מציק ואין מפריע.

סיים ריפ מלאה צרפתים, רק שהם בעצמם לא מבינים מה הם עושים שם, הרחובות שם מלאים צרפתים מבולבלים ותימהוניים שמנסים למצוא סיבה להצדיק את ההגעה שלהם לחור הזה. עומדים בסופר ובוחנים צנצנת ממרח פטה כבד ומפגינים התרשמות מאולצת. כל המקום הזה נראה כמו חיקוי עלוב של תאילנד, והם באמת מנסים להיות תאילנד אבל זה לא הולך להם בינתיים. זה עדיין מגעיל שם, יותר מדי תרמיות, יותר מדי נוכלים בכל פינה. אפילו הקופאית בסופר ניסתה לשדל את עצמה, אבל איך אני אפילו אשקול את זה כשכל הפה שלה מלא בשיניים רקובות ירוקות שחורות, והיא רק בת עשרים ומשהו.

 

merket
אורות ניאון הם תמיד סימן רע לבאות.

 

אולי הדבר הכי מגעיל לגבי המקום הוא שהוא מלא תרמילאים, ליתר דיוק, תרמילאיות צעירות לבנות ממוצא אירופאי או צפון אמריקאי. אין נוכחות יותר מסוכנת בעולם מאשר שלהן, בכל מקום שהן מגיעות במסה קריטית, המחירים מיד עולים והנוכלים נוהרים לשם ברבבותיהם. שומר נפשו ירחק.

 

templestreet
חוויה של פעם בחיים, כי באמת שלא צריך יותר מזה.

 

הסתובבתי ברחובות בלילה, השמש הקופחת של היום הייתה יותר מדי עבורי שם. הייתי ממוקם לא רחוק מאזור הבילויים, בו הן כולן רבצו. מסעדות מלאות שרוואלים ממולאים בפוסטמות מעצבנות, והן כולן רוצות לאכול פיצה ושואלות את המלצרית הקמבודית המסכנה אם זו פיצה באמת מהתנור אם שזו פיצה קפואה שהם שמים במיקרו, וכל מה שהמלצרית המסכנה הזו יודעת לענות זה "כן! כן! פיצה! כן!" ומצביעה על התמונה הגדולה של הפיצה על הקיר.

אני הזמנתי מרק אטריות אסייתי עם כל השטויות האלה שהם דוחפים בפנים כמו ירקות ובשר. כי משהו שמרתיחים כמה שעות הוא בדרך־כלל בטוח יותר לאכילה, בטוח יותר מפיצה קמבודית. וצדקתי.

 

angor1
אפילו בכניסה לבית המקדש היו חלפני כספים.

 

לאנגור וואט יצאתי ביום השמיני, זו הסיבה מדוע בכלל הגעתי לעיר המגעילה הזו. באמת עניין אותי לראות את המקדש המוזר הזה, אבל ברגע שנהג הטוקטוק הוריד אותי בחלק הראשון של מתחם המקדש, כל מה שעבר לי בראש היה "אה, טוב, אז זה הפארק הלאומי שלהם.." כמו באשקלון, חם, לח, מלא אבק, אך בניגוד אליו, שווה את כל המסע המפרך.

 

angor2
למקרה שתהיתן, מוכרים מקלות סלפי באזור החניה.

 

התחלנו ללכת שם כקבוצה אחרי המקדש השני, לא התארגנו כקבוצה, פשוט אני, שני ספרדים, שלושה צרפתים (איך לא?) חמישה סינים, ועוד כמה מכל מיני מקומות התחלנו לנוע יחד כלהקה, אפילו לא דיברנו אחד עם השני, פשוט היה איזה קצב ווקטור אחיד. הסינים צילמו כל מקק כל חרק וכל רקיק אבק, הצרפתים ניסו לחפון וכמעט להתעלס עם הבבונים, או הקופים או השד יודע מה הם היו, רוב הזמן הם ישבו בצד לעסו פסולת כמו חבילות של כדורי אקמול ובקבוקי מים, הספרדים היו נחושים להגיע למחוז חפצם שזה איזה מקדש שהתעקם בגלל איזה עץ. בסוף עזבתי את הקבוצה אחרי המקדש הרביעי והלכתי לשתות מי קוקוס על איזה ספסל, וללעוס בעצמי קצת אננס, כמו הבבון האציל.

 

angor3
החוויה אוריינטלית־אוקסידנטלית. לפעמים לא ברור לי מי עושה פטישיזציה למי.

 

כשהגעתי למקדש האחרון רווח לי, הנה, ראיתי את אנגור וואט במו עיניי, זהו. ומה למדתי? ובכן, שכל הקטע הזה של לנדוד לארץ מרוחקת כדי לבהות בהריסות ארכאולוגיות או ארכיטקטורה אקזוטית, ובכן, זה לא כזה וואו. שנות התשעים עברו חלפו להן, ואנציקלופדיית אביב דחוסה על כל כרכיה בפחי המחזור הכחולים. היום, הסרטונים ממש ברורים והתמונות ממש טובות ובאיכות מדהימה. זה דיי מספיק למען האמת, אין הרגשת סיפוק כזו עצומה מלמשש איזו אבן אלטעזאכן. אולי זה כי כשאתה גדל בסביבה עם כל־כך הרבה ארכאולוגיה, זה כבר הופך לסתם עוד חלק מהנוף והריגוש דועך.

אבל היה כיף, אני שמח שנסעתי.

 

angor4
מקדש שהתעקם בגלל איזה עץ.

מה-ג'ונג (פרויקט ארכיון)

"זה תמיד בסופרמרקטים הסיניים שאני מרגיש שוב שחזרתי לישראל" אמרתי לצ'אמי, "הריחות, הקולות והמראה המרופט. הקצביה בה איברי התרנגולות ערומים לגובה ולא באריזות נפרדות סניטריות וסימטריות. הדגים על גבעות הקרח, ופירות הים בגיגיות מים זורמים ולא בשקיות הרמטיות. העובדים שם צועקים אחד אל השני ואל הלקוחות, מתמקחים על המחיר ומתלוננים על האיכות. ממששים ירקות וטופחים על אבטיחים – זו אסיה לאורכה ולרוחבה."

"אתה אוהב את זה?" היא שאלה. "אוהב?" עניתי, "אני לא יודע אם אני אוהב. אני יודע שאני מגיב לזה כמו ברווז למים. הדם מתחיל לזרום ושפת הגוף שלי משתנה. כמו אימפרטיב ביולוגי שאני לא מסוגל לשלוט בו, כמו דג סלמון השוחה במעלה הנהר כדי להתרבות."

"זה תמיד נראה לי מלוכלך ומגעיל," היא הפטירה, "וההורים שלי תמיד קונים שם, הם רגילים לזה. אפילו שהם הגיעו לכאן בגיל צעיר מאד. הם אפילו מכירים את כל המוצרים המוזרים שם."

"את יודעת," אמרתי, "הכי הפתיע אותי שיש לסינים טחינה, אבל שהיא לבישול והיא חומה. היא לא נקראת טחינה, אבל זו טחינה. זה מוזר לי כי זה מראה משהו על המגבלות של הדמיון האנושי, כך ככל שאתה חושב שאתה מגיע לתרבות הכי זרה בעולם, הכי מרוחקת שיש, בסופו של דבר גם להם יש גרסה של שווארמה, רק שהלחם טיפה שונה או שהרטבים קצת משונים."

אני זוכר שזה היה דייוויד יום שאמר שאין אדם בעולם אשר מסוגל לדמיין דבר שלא ראה מקודם. אפילו דרקון מכונף עם רגלי פרה – גם הוא מורכב מלטאה כנפיים ופרה, כולם דברים שהוא ראה מראש. אפילו האלוהים, כל אלוהים, כל ישות שמימית היא אספקלריה של האנושי והחוויה האנושית. דמותו של האלוהים היהודי-נוצרי איננו אלא גלגול של יופיטר, שהוא גלגול של זאוס. אפילו פאן, חצי עז חצי אדם, גם הוא עדיין חצי עז וחצי אדם, ולא דבר שמעולם בן תמותה לא ראה מימיו.

כל החוצנים משנות התשעים סימטריים, ארבע גפיים ושתי עיניים, ואלו שאינם הם תמיד תמנונים או מדוזות או משהו רך רירי ומקפץ שמשפריץ ג'יפה מסריחה על חוואים מבולבלים. אולי זהו מקור האתאיזם שלי: הידיעה העמוקה והאמתית שלא האדם נברא בצלם האלוהים – אלא האלוהים הוא אשר נברא בצלם האדם.

משם מקור זחיחותו ויומרתו של האלוהים, מי שארוגנטי מספיק לברוא אלוהים בצלמו מן ההכרח שהוא יברא אותו גם עם כל מגרעותיו. ישו מנצרת עלה על הפגם הזה של האלוהים העברי, לכן הוא בחוכמתו העביר את כל מה שעלול לגרוע משלמותו של האל לעצמו, ויחד עם פגמיו הוא מת על הצלב מוקף בירושלמים זועמים. זכרו זאת כשאתם רואים התפרעויות של אוהדי בית"ר.

לכן יהודי שבאמת מאמין מוכרח להיות אתאיסט, זו המסקנה ההגיונית היחידה שנובעת מהדת שלנו. כשאתה נכנס לקפלה קתולית ורואה את ההוד וההדר של הכנסייה המרהיבה הזו אתה מתמלא יראה וענווה, אתה מבין את זעירותך לעמת אדירות האל. אתה שומע את הפסיונים של באך או הרקוויאם של מוצארט או ורדי, והמוזיקה מהדהדת למעמקי נפשך. כיצד לא תשתכנע בקיומו של השמימי והנשגב? כיצד לא תיווכח בקיומו של האינסופי והמושלם?

אנו, לעמת זאת, שרים "חנוכה, חנוכה, חג יפה כל-כך!" או "חג פורים, חג פורים, חג גדול לילדים". כל השירים הדתיים של היהודי הישראלי נשמעים כמו גרסאות זולות יותר של "השפן הקטן". האלוהים שלנו נראה כמו גננת, הכמרים שלנו נשמעים כמו עוזי חיטמן, הליטורגיה שלנו נאטמת על ריצפת בלטות נקייה מספונג'ה ובמיסה שלנו נאכלת עם עוגה קקאו בחושה.

לכן עד היום אני יודע שהאלוהים של הגבר אינו האלוהים של האישה. עבור הגבר הוא מנהיג עריץ אשר שופט מתערב מעניש וגומל, עבור האישה הוא סבא אבהי אשר יושב על ענן ודואג לה שם למעלה. בעולמנו ישנן יותר נשים מאשר גברים, אז יתכן שהן צודקות.
יהודים נולדנו וגם נמות.

כשפריסקופ הושק טיילתי לי בין הפרופילים מקהיר ועד מורמנסק, מאיסטנבול ועד ג'יאמוסי והבנתי סופית שזו יבשת מלוכלכת של ערסים. אבל פה ושם ישנן פינות חמד, כמו ירושלים וביירות, או תל אביב ורבת עמון, אפילו שדרות ואליאסר בטהרן נראות כמו משהו טוב נעים ומתורבת.

"כשהיפנים כבשו את הונג-קונג, הוציאו את המאג'ונג מחוץ לחוק."

"למה?" שאלתי. "אינני יודעת, אבל סבתא סיפרה לי שהם שיחקו תמיד בסתר, בבקתה חשוכה לאור נרות בלילה. אבל יום אחד הדלת נפתחה בפרץ, החבטה שלה בקיר הבקתה זעזעה את הקירות ואור הנרות הבהב סביבן. חייל יפני התנשא מעליהן, מחבורת החיילים שתמיד הסתובבה בשכונה. הם הכירו את אביה של סבתא.

הוא התקדם לעבר השולחן ובהה באבני המשחק. אתה יודע, היו תמיד סיפורי אימה על החיילים היפנים שהיו שוחטים אזרחים סינים עם סכיני סמוראי, סתם ככה, מתוך סדיזם…"

"זה נכון? קראתי על זה משהו."

"לא," היא אמרה. "לא בהונג-קונג לפחות. מעולם לא היה דבר כזה. בכל מקרה, הוא בהה בהן ואמר להן שהוא מסכים לעמיד פנים שהוא לא ראה את מה שהוא ראה."

"למה?"

"הקצין שלו היה שותף עסקי של אבא של סבתא שלי, הוא מכר להם במחיר אפסי מכוניות ותיקן בזול את אלו שהתקלקלו. השותפות העסקית הפכה כמובן לחברות. כולם ידעו זאת."

"רגע," שאלתי "אבל מה עם השכנים, הם לא תפשו את אבא שלך כמשת"פ?"

"לא, לא הייתה תפישה כזו ממש, וכולם הרוויחו. כי אם היית חבר שלו אז גם אתה קיבלת יחס מקל מהחיילים, ובאופן כללי החיילים לא רצו להתעסק יותר מדי באזרחים. הם העדיפו להשתכר ולהתעסק בדברים אחרים."

"והיום, היא משחקת מאג'ונג?"

"לא, היא בקושי זזה. אפילו עם החברות שלה בכנסייה היא כבר לא משחקת."

"ואת?"

"אני לא סובלת את המשחק המטומטם הזה, וגם לא את כל ההימורים שיש סביבו. אני מעדיפה לשחק עם האחיות שלי באקסבוקס."

נדמה לפעמים שיש משהו נקרופילי במסורות מן העבר.

 


 

זהו פוסט שכבר פרסמתי בעבר, מצאתי תיקיה בה גיביתי פוסטים מהבלוג בישרא', אז מדי פעם אעלה אותם כאן אם קראתי אותם שוב ואני עדיין מאמין שהם מוצלחים. להלן "פרויקט ארכיון".

צאה למל

כשהכרתי אותה, זה היה לפני זמן רב מאד – בתקופת האינתיפאדה השנייה, בעת מבצע חומת מגן ואני הייתי ילד בן שמונה־עשרה.

היא הייתה מגיעה לבסיס עם המתורגמן שלה, אישה וולגרית תגרנית וקולנית, היא נהגה לצעוק עליו בכל רגע ולנבוח עליו פקודות והוראות. היא תמיד הייתה לבושה בגדים שוקקי צבע, עגילים פומפוזיים ושרשראות תכשיט ענקיות, ותספורת שנדמה היה כאילו הצביעה לספר על תמונה מז'ורנל אופנה צרפתי משנות השבעים כשדרשה אותה בגאון. היא הייתה קרנבל מטורלל של אישה אחת.

היא הזכירה לי מורות קשוחות מתיכון שהיו שם כי הן באמת האמינו שניתן לחנך את הנוער, שיש להן באמת תפקיד טוב ואציל במערכת, אבל המערכת הזו… היא מלאה חובבנים, מלאה שחוקים ועייפים, מלאה רוע ורשלנות ודעה קדומה, והן שם כדי להציל אותנו, את כולנו מעצמנו, ולחלצנו מטלפינו שלנו. ולמען האמת, היא הייתה נחמדה יותר משאר עורכי הדין שהעברתי דרך השער של מתקן הכליאה.

דווקא עמה הסתדרתי יותר מכל מהשאר. היה ביננו קוד נימוסין מסוים, משהו מולד, כאילו היינו קרובי משפחה רחוקים (ומי יודע, אולי אנחנו באמת קרובי משפחה רחוקים מאד), או שני זאבים שנפגשו לראשונה בשדה וכל האימפרטיבים הביולוגיים שלנו פעלו מיד ואוטומטית במעין מחול של רחרוחים וגישושים. זה לא היה כבוד, זה היה פשוט מה שזה היה כי זה היה, וטוב שזה היה, כי למשל עם האמריקאית כמעט הלכתי מכות, אבל להגנתה יאמר שבעלה ישב שם במכלאה של פלוגה ב'. עם הירדני בקושי הצלחתי לתקשר, וזה שהגיע מאבו־גוש היה בסדר, הוא פשוט תמיד היה מאחר.

היו עליה כל־מיני שמועות בבסיס, שהיא התחתנה או שכבה עם הקליינטים שלה, או לא יודע מה. זה כל־כך לא עניין אותי, העדפתי לבלות עמה יותר מאשר כמעט עם כל מי שהיה איתי בבסיס שהיו דגנרטים, לרוב, מלבד מתי מעט. לפחות עמה היה דקורום מקצועי במקום שרשרת פיקודית.

הכינו עליה דוקומנטרי השנה. הסרט זכה בפרס כלשהו והמצנטים החליטו למנוע ממנו סובסידיות, או משהו בסגנון (אני יודע שזה במרחק גיגול לברר את כל זה, אבל כל־כך לא אכפת לי), הייתה עצומה וסופרים חתמו, סקנדל ושערורייה, כיצד לא? והם התחייבו לתרום את הכסף ליוצר ויוצרת הדוקומנטרי אם יזכו בפרס שלהם, והעיר תל־אביב צהלה ושמחה.

שוחחתי על כך עם מכרה, גם היא סופרת.

"פרס ספיר זה לא רק כסף." היא אמרה, "יש לזה לא מעט פינוקים חמודים ביותר, כמו זינוק מידי במעמד כסופר, הד תקשורתי שעוזר קצת למכירות, וביננו, יש לנו מעט מדי מאלה. זה גושפנקא לכך שאתה ראוי להיות אורח בפסטיבלים בעולם וזכאי לתרגומים וחותמת מתכת על הכריכה, ועוד כל־מיני צורות של הצלחה. ביקומו האפרפר של הסופר, ואנו יודעים כי לרוב לא מדובר בחומר האנושי או התרבותי הכי סקסי בסביבה, זה אולי הסיכוי הריאלי ביותר לתהילה.

לכן, לא פלא שכמעט כל סופר, פרט לכמה שהם באמת שופרא דשופרא, שצריכים לא פחות כסף מהחתומים בעצומה הזאתי, היה מוכר את סבתא שלו בשביל לזכות בפרס ספיר. אבל מה שלא מסתדר לי בעצומה שחתמו עליה כמה סופרים זו הטענה שיש פה עמדה אלטרואיסטית, איזו הושטת יד לתרבות בדמות איזה טיפ כזה או אחר שיושאר בסוף על הצלחת של המלצרית של דוקאביב. הטיפ הזה חסר משמעות בפועל, משהו כמו טיפ שלושה אחוז אחרי שגילחת את כל הבר. וברגע שאין פה תרומה ממשית, אמתית, אמיצה ואלטרואיסטית, הרי שלא מדובר פה באקט אמת, אלא באקט יחצ"ני."

"זה נוראי," אמרתי לה, "אם הם משתתפים הם משתפי פעולה בורגנים שנהנים מהנרקיסיזם והשלל ורק משלמים מס שפתיים למוסר האוניברסלי אבל בסופו של דבר אינם שונים מכל החומסים והרומסים, ואם הם לא? הם מפגינים פריווילגיה של כוח, כי מה הם באמת מפסידים? ומעבר לזה, זה סתם תרגיל יחצ"ני ציני שנועד להזרים יותר כסף מקוראים יפי נפש, שהם בכל מקרה רוב קהל הקוראים שלהם, ובכך הם אינם שונים מכל החומסים והרומסים.

ואם הם מצביעים על המלכוד הזה? וממחישים לכולם באותות ובמופתים שהנה, המשחק מכור, הנה הפטיש והנה הסדן, כל המטא והאירוניה בעולם לא תעזור להם, מה זה משנה? עכשיו הם מעל לכל? מרחפים להם בסטרטוספרה על־מוסרית (או אל־מוסרית) שרואה את הכל ונמנעת מלנקוט עמדה? ושוב, הם אינם שונים מכל החומסים והרומסים.

תכלס, אני הכי מוסרי פה מכולם, אני אפילו לא סופר."

 

 

ofer