מה-ג'ונג (פרויקט ארכיון)

"זה תמיד בסופרמרקטים הסיניים שאני מרגיש שוב שחזרתי לישראל" אמרתי לצ'אמי, "הריחות, הקולות והמראה המרופט. הקצביה בה איברי התרנגולות ערומים לגובה ולא באריזות נפרדות סניטריות וסימטריות. הדגים על גבעות הקרח, ופירות הים בגיגיות מים זורמים ולא בשקיות הרמטיות. העובדים שם צועקים אחד אל השני ואל הלקוחות, מתמקחים על המחיר ומתלוננים על האיכות. ממששים ירקות וטופחים על אבטיחים – זו אסיה לאורכה ולרוחבה."

"אתה אוהב את זה?" היא שאלה. "אוהב?" עניתי, "אני לא יודע אם אני אוהב. אני יודע שאני מגיב לזה כמו ברווז למים. הדם מתחיל לזרום ושפת הגוף שלי משתנה. כמו אימפרטיב ביולוגי שאני לא מסוגל לשלוט בו, כמו דג סלמון השוחה במעלה הנהר כדי להתרבות."

"זה תמיד נראה לי מלוכלך ומגעיל," היא הפטירה, "וההורים שלי תמיד קונים שם, הם רגילים לזה. אפילו שהם הגיעו לכאן בגיל צעיר מאד. הם אפילו מכירים את כל המוצרים המוזרים שם."

"את יודעת," אמרתי, "הכי הפתיע אותי שיש לסינים טחינה, אבל שהיא לבישול והיא חומה. היא לא נקראת טחינה, אבל זו טחינה. זה מוזר לי כי זה מראה משהו על המגבלות של הדמיון האנושי, כך ככל שאתה חושב שאתה מגיע לתרבות הכי זרה בעולם, הכי מרוחקת שיש, בסופו של דבר גם להם יש גרסה של שווארמה, רק שהלחם טיפה שונה או שהרטבים קצת משונים."

אני זוכר שזה היה דייוויד יום שאמר שאין אדם בעולם אשר מסוגל לדמיין דבר שלא ראה מקודם. אפילו דרקון מכונף עם רגלי פרה – גם הוא מורכב מלטאה כנפיים ופרה, כולם דברים שהוא ראה מראש. אפילו האלוהים, כל אלוהים, כל ישות שמימית היא אספקלריה של האנושי והחוויה האנושית. דמותו של האלוהים היהודי-נוצרי איננו אלא גלגול של יופיטר, שהוא גלגול של זאוס. אפילו פאן, חצי עז חצי אדם, גם הוא עדיין חצי עז וחצי אדם, ולא דבר שמעולם בן תמותה לא ראה מימיו.

כל החוצנים משנות התשעים סימטריים, ארבע גפיים ושתי עיניים, ואלו שאינם הם תמיד תמנונים או מדוזות או משהו רך רירי ומקפץ שמשפריץ ג'יפה מסריחה על חוואים מבולבלים. אולי זהו מקור האתאיזם שלי: הידיעה העמוקה והאמתית שלא האדם נברא בצלם האלוהים – אלא האלוהים הוא אשר נברא בצלם האדם.

משם מקור זחיחותו ויומרתו של האלוהים, מי שארוגנטי מספיק לברוא אלוהים בצלמו מן ההכרח שהוא יברא אותו גם עם כל מגרעותיו. ישו מנצרת עלה על הפגם הזה של האלוהים העברי, לכן הוא בחוכמתו העביר את כל מה שעלול לגרוע משלמותו של האל לעצמו, ויחד עם פגמיו הוא מת על הצלב מוקף בירושלמים זועמים. זכרו זאת כשאתם רואים התפרעויות של אוהדי בית"ר.

לכן יהודי שבאמת מאמין מוכרח להיות אתאיסט, זו המסקנה ההגיונית היחידה שנובעת מהדת שלנו. כשאתה נכנס לקפלה קתולית ורואה את ההוד וההדר של הכנסייה המרהיבה הזו אתה מתמלא יראה וענווה, אתה מבין את זעירותך לעמת אדירות האל. אתה שומע את הפסיונים של באך או הרקוויאם של מוצארט או ורדי, והמוזיקה מהדהדת למעמקי נפשך. כיצד לא תשתכנע בקיומו של השמימי והנשגב? כיצד לא תיווכח בקיומו של האינסופי והמושלם?

אנו, לעמת זאת, שרים "חנוכה, חנוכה, חג יפה כל-כך!" או "חג פורים, חג פורים, חג גדול לילדים". כל השירים הדתיים של היהודי הישראלי נשמעים כמו גרסאות זולות יותר של "השפן הקטן". האלוהים שלנו נראה כמו גננת, הכמרים שלנו נשמעים כמו עוזי חיטמן, הליטורגיה שלנו נאטמת על ריצפת בלטות נקייה מספונג'ה ובמיסה שלנו נאכלת עם עוגה קקאו בחושה.

לכן עד היום אני יודע שהאלוהים של הגבר אינו האלוהים של האישה. עבור הגבר הוא מנהיג עריץ אשר שופט מתערב מעניש וגומל, עבור האישה הוא סבא אבהי אשר יושב על ענן ודואג לה שם למעלה. בעולמנו ישנן יותר נשים מאשר גברים, אז יתכן שהן צודקות.
יהודים נולדנו וגם נמות.

כשפריסקופ הושק טיילתי לי בין הפרופילים מקהיר ועד מורמנסק, מאיסטנבול ועד ג'יאמוסי והבנתי סופית שזו יבשת מלוכלכת של ערסים. אבל פה ושם ישנן פינות חמד, כמו ירושלים וביירות, או תל אביב ורבת עמון, אפילו שדרות ואליאסר בטהרן נראות כמו משהו טוב נעים ומתורבת.

"כשהיפנים כבשו את הונג-קונג, הוציאו את המאג'ונג מחוץ לחוק."

"למה?" שאלתי. "אינני יודעת, אבל סבתא סיפרה לי שהם שיחקו תמיד בסתר, בבקתה חשוכה לאור נרות בלילה. אבל יום אחד הדלת נפתחה בפרץ, החבטה שלה בקיר הבקתה זעזעה את הקירות ואור הנרות הבהב סביבן. חייל יפני התנשא מעליהן, מחבורת החיילים שתמיד הסתובבה בשכונה. הם הכירו את אביה של סבתא.

הוא התקדם לעבר השולחן ובהה באבני המשחק. אתה יודע, היו תמיד סיפורי אימה על החיילים היפנים שהיו שוחטים אזרחים סינים עם סכיני סמוראי, סתם ככה, מתוך סדיזם…"

"זה נכון? קראתי על זה משהו."

"לא," היא אמרה. "לא בהונג-קונג לפחות. מעולם לא היה דבר כזה. בכל מקרה, הוא בהה בהן ואמר להן שהוא מסכים לעמיד פנים שהוא לא ראה את מה שהוא ראה."

"למה?"

"הקצין שלו היה שותף עסקי של אבא של סבתא שלי, הוא מכר להם במחיר אפסי מכוניות ותיקן בזול את אלו שהתקלקלו. השותפות העסקית הפכה כמובן לחברות. כולם ידעו זאת."

"רגע," שאלתי "אבל מה עם השכנים, הם לא תפשו את אבא שלך כמשת"פ?"

"לא, לא הייתה תפישה כזו ממש, וכולם הרוויחו. כי אם היית חבר שלו אז גם אתה קיבלת יחס מקל מהחיילים, ובאופן כללי החיילים לא רצו להתעסק יותר מדי באזרחים. הם העדיפו להשתכר ולהתעסק בדברים אחרים."

"והיום, היא משחקת מאג'ונג?"

"לא, היא בקושי זזה. אפילו עם החברות שלה בכנסייה היא כבר לא משחקת."

"ואת?"

"אני לא סובלת את המשחק המטומטם הזה, וגם לא את כל ההימורים שיש סביבו. אני מעדיפה לשחק עם האחיות שלי באקסבוקס."

נדמה לפעמים שיש משהו נקרופילי במסורות מן העבר.

 


 

זהו פוסט שכבר פרסמתי בעבר, מצאתי תיקיה בה גיביתי פוסטים מהבלוג בישרא', אז מדי פעם אעלה אותם כאן אם קראתי אותם שוב ואני עדיין מאמין שהם מוצלחים. להלן "פרויקט ארכיון".

מודעות פרסומת

צאה למל

כשהכרתי אותה, זה היה לפני זמן רב מאד – בתקופת האינתיפאדה השנייה, בעת מבצע חומת מגן ואני הייתי ילד בן שמונה־עשרה.

היא הייתה מגיעה לבסיס עם המתורגמן שלה, אישה וולגרית תגרנית וקולנית, היא נהגה לצעוק עליו בכל רגע ולנבוח עליו פקודות והוראות. היא תמיד הייתה לבושה בגדים שוקקי צבע, עגילים פומפוזיים ושרשראות תכשיט ענקיות, ותספורת שנדמה היה כאילו הצביעה לספר על תמונה מז'ורנל אופנה צרפתי משנות השבעים כשדרשה אותה בגאון. היא הייתה קרנבל מטורלל של אישה אחת.

היא הזכירה לי מורות קשוחות מתיכון שהיו שם כי הן באמת האמינו שניתן לחנך את הנוער, שיש להן באמת תפקיד טוב ואציל במערכת, אבל המערכת הזו… היא מלאה חובבנים, מלאה שחוקים ועייפים, מלאה רוע ורשלנות ודעה קדומה, והן שם כדי להציל אותנו, את כולנו מעצמנו, ולחלצנו מטלפינו שלנו. ולמען האמת, היא הייתה נחמדה יותר משאר עורכי הדין שהעברתי דרך השער של מתקן הכליאה.

דווקא עמה הסתדרתי יותר מכל מהשאר. היה ביננו קוד נימוסין מסוים, משהו מולד, כאילו היינו קרובי משפחה רחוקים (ומי יודע, אולי אנחנו באמת קרובי משפחה רחוקים מאד), או שני זאבים שנפגשו לראשונה בשדה וכל האימפרטיבים הביולוגיים שלנו פעלו מיד ואוטומטית במעין מחול של רחרוחים וגישושים. זה לא היה כבוד, זה היה פשוט מה שזה היה כי זה היה, וטוב שזה היה, כי למשל עם האמריקאית כמעט הלכתי מכות, אבל להגנתה יאמר שבעלה ישב שם במכלאה של פלוגה ב'. עם הירדני בקושי הצלחתי לתקשר, וזה שהגיע מאבו־גוש היה בסדר, הוא פשוט תמיד היה מאחר.

היו עליה כל־מיני שמועות בבסיס, שהיא התחתנה או שכבה עם הקליינטים שלה, או לא יודע מה. זה כל־כך לא עניין אותי, העדפתי לבלות עמה יותר מאשר כמעט עם כל מי שהיה איתי בבסיס שהיו דגנרטים, לרוב, מלבד מתי מעט. לפחות עמה היה דקורום מקצועי במקום שרשרת פיקודית.

הכינו עליה דוקומנטרי השנה. הסרט זכה בפרס כלשהו והמצנטים החליטו למנוע ממנו סובסידיות, או משהו בסגנון (אני יודע שזה במרחק גיגול לברר את כל זה, אבל כל־כך לא אכפת לי), הייתה עצומה וסופרים חתמו, סקנדל ושערורייה, כיצד לא? והם התחייבו לתרום את הכסף ליוצר ויוצרת הדוקומנטרי אם יזכו בפרס שלהם, והעיר תל־אביב צהלה ושמחה.

שוחחתי על כך עם מכרה, גם היא סופרת.

"פרס ספיר זה לא רק כסף." היא אמרה, "יש לזה לא מעט פינוקים חמודים ביותר, כמו זינוק מידי במעמד כסופר, הד תקשורתי שעוזר קצת למכירות, וביננו, יש לנו מעט מדי מאלה. זה גושפנקא לכך שאתה ראוי להיות אורח בפסטיבלים בעולם וזכאי לתרגומים וחותמת מתכת על הכריכה, ועוד כל־מיני צורות של הצלחה. ביקומו האפרפר של הסופר, ואנו יודעים כי לרוב לא מדובר בחומר האנושי או התרבותי הכי סקסי בסביבה, זה אולי הסיכוי הריאלי ביותר לתהילה.

לכן, לא פלא שכמעט כל סופר, פרט לכמה שהם באמת שופרא דשופרא, שצריכים לא פחות כסף מהחתומים בעצומה הזאתי, היה מוכר את סבתא שלו בשביל לזכות בפרס ספיר. אבל מה שלא מסתדר לי בעצומה שחתמו עליה כמה סופרים זו הטענה שיש פה עמדה אלטרואיסטית, איזו הושטת יד לתרבות בדמות איזה טיפ כזה או אחר שיושאר בסוף על הצלחת של המלצרית של דוקאביב. הטיפ הזה חסר משמעות בפועל, משהו כמו טיפ שלושה אחוז אחרי שגילחת את כל הבר. וברגע שאין פה תרומה ממשית, אמתית, אמיצה ואלטרואיסטית, הרי שלא מדובר פה באקט אמת, אלא באקט יחצ"ני."

"זה נוראי," אמרתי לה, "אם הם משתתפים הם משתפי פעולה בורגנים שנהנים מהנרקיסיזם והשלל ורק משלמים מס שפתיים למוסר האוניברסלי אבל בסופו של דבר אינם שונים מכל החומסים והרומסים, ואם הם לא? הם מפגינים פריווילגיה של כוח, כי מה הם באמת מפסידים? ומעבר לזה, זה סתם תרגיל יחצ"ני ציני שנועד להזרים יותר כסף מקוראים יפי נפש, שהם בכל מקרה רוב קהל הקוראים שלהם, ובכך הם אינם שונים מכל החומסים והרומסים.

ואם הם מצביעים על המלכוד הזה? וממחישים לכולם באותות ובמופתים שהנה, המשחק מכור, הנה הפטיש והנה הסדן, כל המטא והאירוניה בעולם לא תעזור להם, מה זה משנה? עכשיו הם מעל לכל? מרחפים להם בסטרטוספרה על־מוסרית (או אל־מוסרית) שרואה את הכל ונמנעת מלנקוט עמדה? ושוב, הם אינם שונים מכל החומסים והרומסים.

תכלס, אני הכי מוסרי פה מכולם, אני אפילו לא סופר."

 

 

ofer

 

 

 

דהרמה ודרעק

אוי אלוהים אדירים, הם כולם מתגרשים.

את נירנג'ן הכרתי בבנקוק, השתכרנו יחד באותו בר מצ'אנג וסנגסום עם קולה, מוקפים בזימה מכל עבר. התרוצצנו וצחקנו, וכולם היו שיכורים, גם הסקוטי והאוסטרלים שהיו עמנו, והם רקדו מסביב עם בקבוקי שמפניה זולה בידיהם במקום שכלל לא נועד לריקודים ותותחים של קונפטי רעמו מכל עבר.

דיברנו על ויזות לתאילנד, על פרישה, על זיונים, על ספורט, ברקסזיט, רוהינגה, ואיך לא – טרמפ. היינו כולנו חופשיים באותו הלילה, סביב רק גילופין וטירוף, ויכוחים מוזרים על הפרמייר־ליג, מי ממשיך לקוסמוי מי לצ'אנג מאי, ומי למקומות אחרים. כחצי שבוע כולנו היינו כח אחד – האלמוות אשר שועט אל האינסוף.

 

PARTY
במזל הצלחתי לצלם.

 

נירנג'ן התגרש.

הוא התחיל כמו כולם במדיה חברתית, המימים האלה, כל מיני ציטוטים של השראה, כל מיני אמירות מוזרות של מירוקי מצפון, כל מיני הרצאות מורליטסיות־נרקיסיסטיות על בדידות על "אנשים רעילים" וכל שאר הדברים האלה.

הם התחתנו בחתונה מסורתית, הינדואיסטית. הוא התגורר בקואלה לומפור עם אשתו כשנפגשנו, והוא בדיוק חזר מננה קומפלקס אחרי זיונים, והוא שיכור, כמוני. אוי, כל סרטוני הווידאו שהם שמו ביוטוב ואינסטרגם, כל הפסטורליה הזו, והפוטושופ, וכמה הם חגגו את הדבר הזה, שאלוהים יעזור לכולנו כמה זה שהיה נוראי ואקסטרווגנטי.

ואז כל הבדיחות האלו, על איך שהיא שודדת אותו, איך חיי נישואין הם עבדות, הגיהינום. נירנג'ן לא בנוי לזה, הוא רוצה להשתכר כמוני, הדוניזם טהור, להתחרפן עם הסינים בסוקומוויט מחוץ למועדוני הקריוקי, הוא רוצה רק את הדברים הטובים שיש לחיים, לדהרמה להציע.

אוי, והתמונות שלו עם החברים מול האקסבוקס שהיא צלמה ולגלגה, רגעים ספורים של אושר, רגעים של הפסקה מכל מה שהוא צריך להתמודד עמו. הוא לא בנוי להקמת משפחה, הוא לא בנוי לכל העבדות שמגיעה עם זה, הוא לא בנוי לקום בבוקר, ללכת לישון, ולהתמודד עם כל מה שיש לזה להעמיד מולך, להתעמת עמך ולענות אותך.

הוא עובד במשרת מכירות, לא אכפת לו מפוליטיקה, לא אכפת לו מכלום הוא רק רצה את החופש שלו, אוי נירנג'ן.

אוי אלוהים, אבל ממנו איך לך מה לדאוג נירנג'ן, אלוהינו גם כך אדיש, וגם ככה אנו מתחשבנים איתו רק בסוף.

והאלים? הם יסלחו לו, מקסימום עוד סמסרה. נו, לא סוף העולם, אם בכלל יש לעולמם סוף אחרי הקאלי־יוגה.

אוי וויי איז מיר,  הם כולם מתגרשים.

 

wedddd
לא הבמה עליה התחתן, אבל הכי דומה שמצאתי.

 

 

 

פוליפמוס

כששמעתי את ההקלטה של רנן שור לא נטלתי צד בתגרה. לא שמעתי שם משהו פרטיקולארי, שמעתי את ההתגלמות הקולית של הישראליות. כי אין פה צד נכון או לא נכון, מה ששומעים שם אינו תגרה בין שני בני־אדם אלא ריגוע (instantiation) של התרבות הישראלית, אחד מיני רבים.

לישראל אין "תרבות דיבור", יש לה תרבות ותו לא, ובתרבות הזו ישנן קונבנציות של תקשורת. הוויכוח הזה, הטונים, השפה, העזות, כל הדברים הללו אינם משהו יוצא דופן או אידיוסינקרסטי, אלא הזוהמה הנפשית הקולקטיבית של ישראל שזרמה וזרמה וזרמה עד שהתלכדה והפכה לעוד הוריקן שהתגלע והחל לרוצץ ולשטח בתים ויערות.

ואין שום דרך לשתוק וזה יעלם, ואם תלחם ותעמוד על כבודך תשאב פנימה ותתפעפע לתוך הבהמיות, לתוך המיאזמה. לישראליות מגע של מידאס, שהופך הכל לחרא.

ואין שום אשמים. כלום אשם הנמר בחברבורותיו?

נו, טוב.

מכר החל להגג וללהג שוב על הפוטנציאל הפוליטי של ההדוניזם ההומוסקסואלי, כיצד הוא הצד הדיוניסאי אל מול האפולוניות של היומיום, וזו כבר קלישאה נדושה ולעוסה ומאוסה להשתמש בדיכוטומיה הניטשינאית הזו, אבל ניחא, נניח לזה.

כן, יש להם מלא סמים וסקס ללא מעצורים, וכן, זה עדיף על כל מה שיש לחיים הבורגניים המשמימים להציע, ושאלוהים יעזור לי להיחלץ (באמת) מעוד שיחה סלונית נוראית של זוגות סטרייטים על הלוגיסטיקה החיים והמוות וכל המטלות שיש להספיק ביניהם, אה, וגם סקס, סקס מספק ובריא ומרגש גם הוא מטלה ודבר שצריך לתחזק לחזק ולשמור, ולדאוג שיהיה שם לפני שיגיע מרשם מהרופא כי המצב כבר עסק ביש.

כן, כן, כל זה אמת ויציב ונכון וקיים. וכן, גם אני בעוונותיי סטרייט, אבל.

אבל לא, אין בכל הדיוניסאיות הזו פוטנציאל לכלום, וספק שהיא באמת דיוניסאית באותה המידה לכולם (או בכלל), כל כולם וכל הזמן. זהו מרחב מצטמצם עם גבולות ברורים והיררכיות נוקשות ומודלים מוצבים מראש של ענג ותאווה ו־"מסוכן" אל מול "בטוח", זהו מרחב אנושי כמו כל המרחבים האנושיים שמכילים את כל הקווים האדומים וההסדרים וההבנות והציפיות שאנו משרטטים באמצעות פחד ותאווה וחשק, ועבור כל־כך הרבה אומללים: שנאה עצמית. קווי גיר מצוירים סביב כמו שרטוטי גופה על אספלט מטונף של רחובות מפוקפקים עבור חוקרים מעוורים מרוב שוויון ושאת נפש.

נמאס לי לחפש פוטנציאל פוליטי, די, לעיתים נראה שזה כל מה שנותר לאיש מחשבה לעשות עם מחשבותיו, לחפש פוטנציאלים פוליטיים אחרי שכל שהיה עד עכשיו כבר מוצה והותש.

אני לא רוצה פוטנציאלים פוליטיים, אני לא רוצה שהאקסצנטריים יקבלו לידיהם את המושכות, שאלוהים יעזור לכולנו אם הם היו מנהלים את העניינים, היינו קבורים כולנו בצואתנו עד צווארינו. לא, אני רוצה את המושכות בידיהם של אנשים אחראים, עם ילדים, נשואים, עם קריירות, שצופים בטלוויזיה ובחדשות ויש להם דעות פוליטיות שטחיות (שגויות) אך נחרצות, וביטחון עצמי מופרז לגבי מה ש־"נכון! הא הא!" ו־"לא נכון! פוי!", ובושה, ותקווה עם אופטימיות זהירה, כאלה ששרים את ההמנון בגרון ניחר ומזדהים עם הדגל, כאלה שעבורם סמל הוא לא סתם סמל, סתם עוד זבל.

אני רוצה מרחב אלטרנטיבי הרחק מהם עבור האקסצנטריים, מקום בו ניתן להיות מוזר וחסר אחריות וילדותי, אני רוצה שהמדינה תהיה כמו רכב משפחתי בו ההורים מקדימה, והבן החנפן יושב במרכז ומלחך פנכה, ובצדדים האחים שלא רוצים להיות בטיול הזה, אבל אין מה לעשות, זה מה יש, ולפחות יש להם ווקמן והם ליד החלון.

אני רוצה להיות בחוץ, אני רוצה שיהיה בחוץ, מחוץ למיאזמה, הרחק מטלפיו של מידאס.

 

 

hb_1995.2341William Baziotes, The Flesh Eaters, 1956

 

 

 

 

#3

מֵלַנְכּוֹלְיָהכְּבָר עָבְרָה פַּסָּה לָהּ.
הֶאֱמַנְתִּי שֶׁהַכַּעַס הוּא מָקוֹר הַחַיּוּת,
דֶּלֶק לִשְׁעָטָה
עֵת צָרָה בִּשְׁעָתָהּ.

עוֹדֶנִּי בָּז לְכָל אָשֵׁר בַּזְתִּי מִתָּמִיד
אֶפֶס הַזַּעַם גָּז,
וּבִמְקוֹמוֹ
עֲרָפֶל בְּקָרִים
וְחוֹפִים נְמַסִּים אֶל הַגַּלִּים.

ביני וביניכם לדרתיכם

ובכן גבירותיי ורבותיי (בעיקר גבירותיי, יש לי רוב מוחץ של קוראות, די ברור לי גם למה) ישרא' שוב קרס וזה נראה סופי למדי. אז ברוכים הבאים למנויות החדשות לבלוג, זה בלוג דיי שקט ובעל פעילות איטית עצלה ורפה לסירוגין. אבל הוא פה, וגם אני, וכשיש לי מצב רוח אני כותב.

בזפיד החל לצאת חוצץ כנגד המלניאלס (דור הוואי), וזה מוזר. יש שם עם כל מיני כתבות שמשוות בין הדור הזה לדור הבא, ג'נזי או ג'נזד (דור הזד) יליד אמצע שנות התשעים, ובאופן לא מחמיא במיוחד. כשקוראים את הכתבות הללו זה מרגיש כמו הפעם הראשונה שנתקלת בפייסבוק בתמונות של אלו שהיו עמך בתיכון, ולפתע הם נשואים או נישאים. זה מוזר, כי אתה לא מרגיש עדיין שזה נורמלי להתחתן והנה, הם כבר עושים זאת. אתה חלק משכבת גיל שהזמן אינו מתעלם ושוכח ממנה.

אני מאמין שהדור שלי, המלניאלס (על אף שנתקלתי בחלוקות שבהן אני נמצא בשנה האחרונה של דור האיקס) הוא הדור שיסבול יותר מכל דור אחר מהראקציה כלפיו. אין זה משום שאני חושב שיש לו מכנים משותפים חשובים במיוחד, הרי דברים רבים מפרידים ביננו, כמו גיאוגרפיה או מעמד סוציואקונומי, ובאופן כללי אני חושב שרוב הדיבור היום על דורות הוא לא יותר מסוג של אסטרולוגיה עלובה, אבל בכל מקרה חזרה למה שרציתי לומר: אני מאמין שהדור שלי יספוג את הסתירה הקשה ביותר מהדור שיגיע אחריו, כי תרבות הצריכה שקודמה וקודשה על־ידינו הייתה כמעט פונדמנטליסטית בנוגע לפולחן הנעורים, וכאשר אנו נאבד סופית את נעורינו, זה יהיה ממש רע.

בזפיד הוא ג'ורה, הוא כבר הפך למדמנה של האינטרנט. אבל לפעמים חשוב להסתכל במה שיש שם בפנים, רק כדי לראות מה נמצא בנפשם של עלובי החיים סביבנו.

טוב, לעניינינו.

ישנה כמעט חוויה קתרדית כשצופים בסרטי נח באומבך. האופן בו הוא מעמת את דמויותיו עם המציאות מקורי ואמיתי להחריד, והרבה מהביקורת שלו, שהיא כמובן תמיד דורית בין הבייבי־בומרז דור האיקס ודור הוואי, נוקבת ומדויקת למדי. הוא אמנם נמנע מקרקטריזציה של הדורות, מה שכל־כך קל לעשות בימינו עם המצב של הדיון הכללי והקלישאות הנוראיות שעולות בו שוב ושוב (המלניאלס הרסו לנו את דגני הבוקר, והבומרז שדדו את כולנו) עד למצב מגוחך, אבל הוא כן מציג אותם באופן קצת סטראוטיפי.

כל סרטיו טובים, במיוחד זה שיצא לאחרונה בנטפליקס. אני מאמין שזה נכון גם אם התמות והמוטיבים חוזרים על עצמם שוב ושוב: גירושי ההורים, נרקיסיזם, הורים אינטלקטואלים שמנותקים מחיי היומיום אך בו־זמנית אובססיביים לגבי האופן בו הם נתפשים, ואינטלקטואליזציית יתר של מצבים רגשיים (או של סיטואציות חברתיות) שכבר מביאה לדיסוציאציה מוחלטת ואטימות, השליה עצמית וכישלון, וכמובן, החיים של נער מתבגר בתוך כל האנדרלמוסיה, ומאוחר יותר, חייו כמבוגר כתוצר מוגמר של התבגרות בסביבה כזו, עם כל הדיספונקציות שנטבעו ונטמעו בו.

כאן אני רוצה לומר משהו – גרטה גרוויג (שמופיעה כמעט בכל סרטיו) היא במידה רבה ניסיון לשחזר את קלואי סביני (יש להגות סה־ווה־ני, כן, גם לי לקח עשרים שנה ללמוד את זה) משנות התשעים מסרטים של לארי קלארק והרמוני קורין. אבל כן, היא שחקנית טובה בסך הכל, ובמאית טובה, באמת.

אך באומבך הכעיס אותי לאחרונה כשצפיתי שנית בסרטו שדיי אהבתי בצפייה ראשונה, מיסטריס אמריקה. בצפייה השנייה בסרט זה הרגיש לי פתאום כמו לצפות בסרט של וודי אלן, במאי שאינני סובל.

וודי אלן הוא בין הבמאים הראשונים שהחליטו לתת "החוויה האינטלקטואלית" להדיוטות, עם כמויות היסטריות של ניימדרופינג ופופולריזציה של תמות ספרותיות מרודדות עד כדי ביזוי. עד היום אני שונא את הסרט "אני הול" בגלל זה. וכן, אני מבין שהרבה מהשטויות הפוסט־מודרניות שהוא עשה בסרט הזה היו דיי מקוריות וחדישות, אבל עדיין, יש משהו כל־כך מבחיל בנרקיסיזם שלו שזה כבר מעצבן אחרי כמה זמן.

כל הסרט דמותו של וודי אלן (שהיא לא יותר מאשר אקסטנציה של הבמאי עצמו) מתעסקת בעצמה, וכן, ישנה נימה מסוימת של ביקורת עצמית של הבמאי כלפי הנרקיסיזם שלו, אבל זו ביקורת מהסוג שנועדה יותר להחמיא לעצמו מאשר באמת להעמידו באור ביקורתי. ללא הסרט הזה, לא היה ניתן לייצר את הסביבה, כלומר האסלה התרבותית שלתוכה חירבנו את "סקס והעיר הגדולה" ולימים "גירלז".

אצל באומבך הביקורת בולטת לעין, והיא כנה, אבל מה שעיצבן אותי הוא שהתוכן הרגיש לי כאילו הבמאי מתחנף לצופה ואומר לו את מה שהוא רוצה לשמוע, וכן, זה עניין אישי שלי מולו, אבל עדיין, זה הרגיש כאילו באומבך הוא גרסה עדכנית של וודי אלן שמתבססת על דיאלוגים שמרגישים שנונים, ובמקרה של באומבך הם באמת לעיתים שנונים, אבל יש בהם צחנה של סופיזם.

הסופיסטים מאד אהבו שנינות ורטוריקה מרשימה, התוכן פחות היה חשוב להם, הצורה הייתה העיקר. לפעמים זה מרגיש כך עם באומבך. וכן, באומבך בעצמו מקבל את ההשוואה שלו לוודי אלן, הוא הודה בכך שהוא ההשראה לכל סרטיו.

אבל אולי הבעיה היא בי, ברגע שאני מוצא משהו שאני אוהב, תמיד מקונן בי פחד שאינני מבחין בכך שמהתלים בי.

כנראה גם אני מסרב להיות חבר במועדון שיסכים לקבל אדם כמותי.

 

 

Source: Artsy, Inc.John Currin, Hot Pants, 2010

 

יומני הבלקן – תמונה קצרה

ההוסטלים בבלקן שורצים תימהוניים. למשל האמריקאי בבולגריה, וירגיליוס, שהגיע לשם עם חובות עד השמיים אבל החליט שהקריירה שלו תהיה ככתב, או ז'ורנליסט ליתר דיוק.

"ממה שאני הבנתי כבר לא ממש משלמים על תוכן כתוב בימינו, תקן אותי אם אני טועה?" שאלתי אותו בעדינות, והוא כולו רוטט ורועד. רואים ששנים של תרופות פסיכיאטריות השאירו אותו מתפקד ממש על הסף, ואוכל צפון אמריקאי העלה את כמות האסטרוגן בגופו לרמות שאני מעולם לא ראיתי בשאר העולם. "כן, כמעט כל מי שאני מכיר בתחום יש לו לוח שעם עם פתקיות של עיתונים ואתרי חדשות וכדומה שחייבים להם כסף, הם ממש חיים מיום-ליום ומדקה-לדקה. כשהייתי באיסטנבול עם כמה הם התחילו להתחשבן על איזו כמות מגוחכת של סנטים על קפה, זה ממש מצב גרוע."

הייתה ביננו מערכת יחסים של אהבה-שנאה. כמוני, הוא בילה יותר מדי זמן לבד בחדר עם ספרים, וקראנו ספרים דומים, אבל הגענו למסקנות שונות. אני תמיד מכנה את האנשים האלו ראמבלפיש (דגי-קרב) על שם הסרט של קופולה (ששינו את שמו לאחר מכן בישראל ל-"ראסטי ג'יימס"), אלו מסוג האנשים שכאשר הם פוגשים אנשים דומים להם הם הופכים לעוינים. הם שייכים למיעוט שגם עמו הם אינם מסתדרים, כמו דגי קרב.

פגשתי מעט מאד אנשים כאלה בחיי, ולרוב אנחנו מפתחים את אותה מערכת היחסים. ושם, במטבח של הוסטל בסופיה, בלילה סגרירי וספוג בירה נערכה השיחה הזו:

"זה נזק בלתי הפיך אתה יודע," אמרתי לו, "לקרוא בוקובסקי בגיל עשרים-וארבע. יש כאלה שלא משתקמים מזה לעולם, כל דבר אחר שאתה קורא נראה מזויף, אתה מתחיל לקרוא את זה, ואז אתה משליך את זה ואומר, שלא, זה לא בוקבסקי. וזה תמיד מגיע יחד עם טום ווייטס…"

"כן, גם אצלי שניהם הופיעו פחות או יותר באותו הגיל, ממש כך." הוא ענה.

"ואתה חושב שאתה כל-כך חתרני, כל-כך מיוחד, שאתה מצאת משהו שאף-אחד אחר לא מצא, אתה חלק מהמחתרת של 'האמיתי', ואתה לא, אתה טיפוסי להחריד. טוב, אולי לא טיפוסי לגמרי, אבל אתה פשוט בן-עשרים-ומשהו טיפוסי עם יותר מדי השכלה ושכל ובלי שום מקום בו אתה מסוגל להפעיל אותו לטובה. העולם יצר אותנו, וזרק אותנו כאן כדי שנשתעמם בקלות ונתייחס להכל כאילו הוא שידור חוזר. וטוב… בוא נהיה כנים, אנחנו אפילו לא רוצים להפעיל אותו לטובה, כי אנחנו גאונים, וזה אמור להספיק, לא?"

הוא מוזג עוד בירה ומחייך.

"איך יצאת מזה בסוף?" הוא שאל.

"זה ישמע מוזר, אבל כתיבה פוליטית. היה משהו מרענן בקריאה של משהו פרוזאי עם מטרה ברורה… ואז אתה מתבגר וחוזר לקלסיקות. אתה כבר לא חושב שאלכוהוליזם ומיזנתרופיה הם משהו כל-כך רומנטי. ואני חייב להיות כנה איתך, לא סיימתי את אינפיניט-ג'סט, אני לא אשקר."

"גם אני לא סיימתי אותו," הוא ענה וחייך.

"אספר לך משהו מצחיק שבאמת קרה לי. הייתי עם איזו אחת, היא כתבה אז בפרופיל שלה שאחד הספרים האהובים עליה הוא אינפיניט-ג'סט, אז שאלתי אותה אם היא סיימה אותו…"

"והיא סיימה?"

"היא אמרה לי שהיא קראה אותו פעמיים. ובפעם השנייה הוא אפילו טוב יותר."

"חח.."

אני פותח עוד פחית ומוזג לי, וממשיך מחויך:

"זה היה הרגע שבו החלטתי לסיים את זה, יש גבול לכמות הבולשיט שאני מסוגל להבליג עליה. ואני באמת מסוגל להבליג על מלא זיוני שכל של בחורות, אבל כזה שקר? די, זה כבר מבחינתי כמו לומר לי שהיא מיליונרית ושאבא שלו הוא סנטה-קלאוס בכבודו ובעצמו."

"מאז מלחמה ושלום לא היה ספר ששיקרו לגביו כל-כך הרבה אנשים עד היום."

"וזה שקר כל-כך מיותר, אף-אחד לא ייתן לך מדליה, להפך, מתייחסים אליך כמו למשוגע."

"אני אהיה כנה איתך גם," הוא אמר, "עד היום לא השתקמתי מבוקובסקי, ואני ממש מנסה ולא מצליח."

"גם הנטר תומפסון בטח, לא?"

"כן."

"אני לא חושב שאי-פעם נוכל לסלוח לו, במיוחד לו," צחקתי, "אני חושב שעד סוף ימיי חיינו כמעט כל כותרת שניה של איזה כתבת לונג-פורם תתחיל ב-"פחד ותיעוב", פחד ותיעוב בוושינגטון, פחד ותיעוב בבוידעם, פחד ותיעוב בכושלאמאשלך."

"אשכרה."

מעולם לא ראיתיו שוב, ולא שמרנו קשר מאז אותו לילה אחרון בו בילינו יחד, באותו מטבח בסופיה.

 

 

bulg