יומני הבלקן חלק ג'

ניק הגיע מצפון קרולינה, וישן במיטה לידי. באותו היום הוא היה בדרך צפונה לשקודר וחזר למחרת, מסתבר שהוא שוחח עם האמריקאי הדפוק הזה, וגם הוא לא הבין על מה כל הסיפור. ניק הוא מהנדס שמתעסק בעיקר במחזור חלקי פלסטיק, זה דיי יוצא דופן לפגוש מישהו שמתעסק במשהו באמת חיובי ומועיל לאנושות.

כשהוא חזר באותו הערב, ישבנו שוב והשתכרנו על המרפסת עם כולם, הייתה שם חבורה רועשת של אוסטרלים, כל הבלקן שורץ חבורות רועשות של אוסטרלים, הם כמו מקקים שיכורים, הם בכל מקום, והם תמיד שיכורים.

עמנו ישב דניאל משוודיה. בחור מוזר, הוא לא שתה, אבל מסתבר שזה משום שהוא מוסלמי שזה מוזר משום שמכל הסמנים נראה היה שהוא הומו. קבענו ללכת לאכול באיזו מסעדה אלבנית אתנית שהם ראו בסיור שהיו בו באותו היום, אני לא כל כך התלהבתי מהרעיון, אם זה משהו שמראים לך בסיור, זה תמיד משום שהמדריך קיבל עמלה על כך, וזה מבטיח שזו מלכודת תיירים, אבל הסכמתי. מה כבר יש להפסיד?

בערב למחרת קבענו להיפגש בכיכר המרכזית סקנדרביי. הכיכר המרכזית של טיראנה היא מקום מדהים, כיכר ענקית שמתפרסת על שטח רחב והיא מוקפת ארכיטקטורה קומוניסטית. מה שהכי הדהים אותי הוא שהכיכר כולה מלאה שיחי תבלין, לא היה פרח אחד כמעט. רוזמרין, מרווה, שיבה, לימונית, הכל היה שם. זה ממש הדהים אותי כי נראה שהמחשבה הייתה שהכיכר באמת תשרת את התושבים.

משם המשכנו לכיוון המסעדה, כשהגענו אליה כבר ניתן היה להבחין בכך שמשהו אינו כשורה. מסעדות אתניות בדרך כלל אינן אתניות באופן כזה מופגן. מיד כשהגענו יצאו משם חבורה של אמריקאים בחולצות פולו ומכנסי חאקי ששיבחו אחד בפני השני את האוכל, הסתכלתי על ניק ואמרתי לו "זו מלכודת תיירים, אני מוכן להתערב", "כן, אני מסכים" הוא ענה. אבל דניאל ממש רצה לנסות את המקום, אז מה זה משנה?

כשנכנסנו פנימה היה ברור שצדקנו. ישבנו שם על ספסלים נמוכים, ניסיון לשחזר חוויה עות'מנית־אוריינטלית, והזמנו את האוכל האלבני. פשטידה מוזרה של חלקי פנים עם תיבול מסתורי אך מוכר, בשר כבש מורתח, ותבשיל פֿ‏‎ָרגְס, שהוא מעין לאצ'ו, או שקשוקה בלי ביצים ובמקומם גבינת סֵרְנֶה (מה שנקרא בישראל גבינה בולגרית). האוכל היה די גרוע, באופן כללי אוכל אלבני הוא דיי גרוע. אני וניק שתינו בירה גרועה, דניאל כמובן נמנע.

לפתע הבחנתי בכך שהריפוד האדום על המושבים לא היה באמת ריפוד של טפטין אלבני אלא טפטין עם לוגואים של לואי ויטון, הדבר הקרוב ביותר שהם יכלו למצוא לצבעי הדגל האלבני, אני וניק הסתכלנו וחייכנו.

השיחה נסובה כמובן סביב העניינים של מדיניות הפנים אמריקאית, איך לא? הרי כולנו מוצפים חדשות לבקרים בחדשות המטופשות שלהם: חוקי הנשק, חקיקת הפלות, יחסי המיעוטים ומאבקם, כל השטויות המטופשות שלהם.

דניאל פוחד מנשק, הוא אינו מבין מדוע מישהו ירצה בכלל להתקרב לדבר כזה, בטח ובטח להחזיק דבר כזה בבית. ניק חולה על נשק, אמריקאי טיפוסי מהדרום. ואני? אני שונא נשק, לא משום שאני פציפיסט או חרד, רק משום שאני זוכר כיצד הוכרחתי להיסחב עם חתיכת המתכת הנוראית הזו באוטובוסים, ואת השעות שהייתי צריך לצחצח את הדבר הזה בצבא, והחרדות לאבד אותו, או את הצולבת, ואת הרגשת רווחה הרגשתי כשסופסוף נפטרתי ממנו לפני שהצלחתי לצאת מהארגון הנוראי הזה. קשה להסביר לאירופאי את המסורות הפוליטיות של האמריקאים ואת קסם המשיכה שיש לנשק עבורם, וכמה זהו עניין עקרוני עבורם לשאת נשק כאזרחים. ניק לא ידע בכלל להסביר משהו כל כך אלמנטרי לגבי תרבותו, ובמידה מסוימת, קשה להבין זאת באופן כללי לגבי התרבות הזו.

דניאל הבחין בכך שאני וניק לא התלהבנו במיוחד מהבחירה הזו, לא אמרנו זאת כמובן, לא רצינו לפגוע בו, אבל זה היה ברור. לכן הוא התחיל לשבח ולפאר את האוכל וגודל המנות, שהיו קטנות למדי למען האמת, אך זה לא הפריע לי, כי הן היו דיי גרועות. עוד לפני כן הייתה לי חוויה דומה עם הספרדים במסעדה אלבנית אחרת.

זה נוראי כשאתה בוחר מסעדה גרועה, כי אז אתה ושאר הסועדים צריכים לשקר אחד לשני בנחרצות על כמה שטעים לך, וכולם משתתפים יחדיו במחול מילולי שנועד להסתיר את האמת שכולם ניצבים מולה – טעינו, וכעת ישנה ערמה ענקית של הטעות הזו מולנו וכולנו צריכים לדחוס אותה לפרצופנו, ובעל כורחנו.

השירות היה לבבי ונעים. האימהות בישלו מאחורי הקלעים והבנות הגישו, הן אלו שידעו מעט אנגלית לעמת הדור הקודם שרק היה מסוגל למלמל משהו באיטלקית. כשסיימנו, הם לא רצו לחזור עדיין, אז החלטנו להמשיך לבר שכולנו ידענו עליו שנמצא ליד הפרמידה של הוג'ה. הבר התמחה בהכנת ראקי ביתי משלל חומרי גלם שונים, וזה מקום שחייבים לבקר בו פעם אחת אם מגיעים לטיראנה. כך כולם אמרו, וכך כולם קראו.

הגענו למקום, הוא היה ריק למדי, אבל הראקי היה מעולה. דניאל כמובן לא שתה, הוא הזמין לעצמו קולה, ניק הזמין לעצמו את אותו הראקי שאני הזמנתי, אבל הוא לא הצליח לסיים, הוא לא היה ממש רגיל לשתות יין שרף שהיה חזק מדי עבורו, אז סיימתי את המשקה שלו יחד עם שלי.

דניאל אמנם היה מוסלמי, ברם הוריו לא שלחו אותו בילדותו למָדרַסַה (כלומר, הוא לא קיבל חינוך דתי), אך הוא תמיד ניסה להישאר מוסלמי, במיוחד בתרבותו, אבל מה שהקשה עליו היה שהוא היה אדם מודרני ומערבי למרות הרקע הבנגלי, והבית הבנגלי של הוריו בו גדל. השיחה הייתה ביני ובין דניאל בעיקר, כי בסופו של דבר, יש יותר מן המשותף בין מוסלמי ויהודי ממה שיש בין נוצרי, ועוד אחד חילוני למדי, לבין יהודי, גם אם הוא חילוני כמוני שהגיע מרקע מעט דתי.

אחרי יומיים, לפני שאני וניק עזבנו את אלבניה, הוא כדי לחזור לארצות הברית ואני כדי להמשיך למונטנגרו, ישבנו במסעדה דגים על השדרה המרכזית. שוב חזרה אותה סצנה מוזרה ממקדוניה, שני תיירים במכנסיים קצרים טישרט וסנדלים ישובים לשולחן מוקף אלבנים במיטב מחלצותיהם.

בדרך לאותה מהסעדה עברנו בשכונת בלוקו, היא השכונה בה התגורר הפוליטיביורו של ממשלת הוג'ה, ואף הוג'ה עצמו התגורר שם. היום הוילה נמצאת שם מול הסניף היחיד של קיי־אף־סי באלבניה ולא רחוק ממנה, מעבר לרחוב, צורף יהודי אשר שוחחתי עימו שיחה קצרה. מסתבר שעוד ישנה קהילה יהודית זעירה בטיראנה, והוא עומד בראשה, ואין רדיפה אנטישמית כלל וכלל, ואין זה מפתיע כי יחסי אלבניה וישראל, והיהודים בכלל, תמיד היו לבביים. עד היום הם מתגאים בכך שכשאלברט איינשטיין נאלץ לנוס מאירופה הנאצית, הוא השתמש בדרכון אלבני מזויף כדי לעשות זאת, דרכון שהם שמחו לתת ועד היום שמחים שנתנו.

אכלתי בסניף של קיי־אף־סי הזה פעם אחת, לא משום שאני חולה על האוכל שם (למען האמת, זו הייתה הארוחה הגרועה ביותר שאי פעם אכלתי באלבניה), פשוט נהניתי מהאירוניה שהנה, הסניף של רשת ההסעדה הסימבולית ביותר של הקפיטליזם הגלובלי נמצאת מול טרקלינו של הדיקטטור לשעבר, אני בטוח שגם האלבנים נהנים מהאירוניה הזו בעצמם.

ובכן, כפי שכתבתי קודם, בדרך למסעדת הדגים עברנו בשכונת בלוקו, ושם עצרנו מול חנות שאני מאד התפעלתי ממנה כאשר גיליתי אותה לראשונה – הבארונסה.

"הנה חנות מעניינת," אמרתי לניק כאשר עמדנו מולה, והיא סגורה. "זה משהו שאתה לא תתקל בו בצפון אמריקה". "מה זה?" הוא שאל. "ובכן, זה משהו שאתה תראה רק פה, ובמקומות כמו ישראל. אתה מבין, זו חנות למוצרי פרמיום מיובאים מחוץ לארץ, וניתן לראות זאת בברור כי הם מוכרים כאן מאונטין־דו." הוא שאל בהפתעה "ברצינות? מאונטן־דו?", כאן עלי להסביר.

מאונטן־דו הוא משקה קל פופולארי בקנדה וארצות הברית. הוא משקה שנחשב מאד עממי והוא מאד לא בריא, הוא מלא סוכר וקפאין (אבל פחות מרדבול או אקסל), והצריכה שלו מיוחסת למעמד הפועלים העני, הם גם אחד המשקאות האהובים עלי שאני צריך להימנע מלשתות. הוא כמעט ולא קיים מחוץ לצפון אמריקה, נתקלתי בו באנגליה. היו כמה פעמים שייבאו אותו לישראל אבל זה היה מאד נדיר וספורדי.

"העניין הוא כזה, בצפון אמריקה יש לנו את השביל הבינלאומי בסופרמרקט, שם מוצאים כל מיני דברים מהמזרח הרחוק, או מהמזרח התיכון, משקאות גויאבה מברזיל ושעועית פול מפרו ודברים בסגנון. בשאר העולם אין כך הדבר. יש הסופרמרקט ובו נמצאים המוצרים הסטנדרטיים, אבל עבור כל אשר מיובא יש סופרמרקט מיוחד, שהוא בגדר סופרמרקט פרמיום. דברים שנחשבים חלק מצרכנות בסיסית בצפון אמריקה הם מוצרי פרמיום, דברים מטומטמים כמו פופ־טארטס או פחיות של מאונטין־דו, אפילו דוריטוס בטעם ראנצ', דבר כל כך מטומטם. אם זה לא עבר לוקליזציה זה מוצר מיובא, ולוקליזציה היא בעצם התאמה לטעם המקומי, לא הרבה יותר מזה. בישראל זה נקרא טיב־טעם, או סופרדיל, או כל מיני סופרים בסגנון. ומשלמים שם יותר מכפלים מהמחיר המקורי."

ביליתי לא מעט זמן שם בטירנה, משהו גרם לי להתאהב בעיר הזו, בעיקר העובדה שהיא משכה את הטיפוסים הכי מוזרים בעולם. במיטה לידי ישן עוד טיפוס מעניין, יאן. יאן היה מברלין, אבל הוא החליט שיוקר המחייה הברלינאי כבר היה יותר מדי עבורו, אז הוא החליט ללכת בעקבות אביו.

מסתבר שישנם פארקים של קרוונים אשר נמצאים בברלין בכל מיני שטחים מפוזרים, אני אפילו זוכר שעברתי ליד כמה מהם לא רחוק מהבניין שבו גר סבי לפני מלחמת העולם השנייה, בקרויצברג, בסוף אדלברט שטרסה. קרוונים ישנים מוזנחים ומלוכלכים כאלה, לא חשבתי שגרים בהם כל כך הרבה אנשים. אביו של יאן גר כבר שנים רבות באחד מהם, והוא מתפרנס מהָרץ־פֿיר שזו קצבת הבטחת הכנסה גרמנית, משהו כמו ארבע מאות אוירו (יורו) בחודש. אביו הוא אמן אשר חי בדוחק, ההכנסה הזו מספיקה לו לכל צרכיו. משום שיאן גדל עם הנורמות הללו, הדבר נראה לו טבעי, אז הוא חסך את כספו, רכש לו טנדר גדול ונסע לטיראנה על מנת לחיות שם כאמן או מתכנת פרילנס. הוא החנה את הטנדר מאחורי ההוסטל והתכוון לשהות שם מספיק זמן כדי שהבעלים יכיר אותו מספיק על מנת שייתן לו להנות מהוואי־פָֿיי של ההוסטל כשהוא יתגורר בטנדר בחניה.

במיטה מעברו השני של יאן היה הבחור הבריטי. לא ברור מה היו מעשיו שם, הוא לא היה הטיפוס שיגיע לשם. אדם לחוץ ותזזיתי, הוא התפאר והתגאה בכך שהוא מינימליסט, הגיע לאלבניה עם תרמיל קטן ובו מעט מאד חפצים.

"אני לא מעשן ירוק," הוא אמר לי, "אני לא אוהב את זה." שאלתי מדוע.

"אני לא אוהב את ההרגשה הזו, הקלות דעת הזו, הרוגע, זה לא אני. אני אדם של קוקאין וזאנקס."

הוא היה סטודנט למדעי המדינה באיזו אוניברסיטה באנגליה, הטעם שלו בסמים הראה שהוא הכי פחות שפוי מכולם, ומוחו חולה יותר משל כולם. קוקאין הוא לאלה שמפחדים מהאנושות, משהו שיכריח אותם ליהנות מאינטראקציה, משהו שיוריד מהם עכבות, זאנקס הוא כדי להתמודד עם חרדה, חרדה מהכול. עולמו מרוהט בחרדה ומסויד בפחד.

הוא בכלל לא היה מסוגל להסביר מדוע ברקזיט התרחש, וזהו משלח ידו ומומחיותו, להבין בדיוק בעניינים אלו, אבל הוא, כפי שהודה, חי בתוך עולמו הקטן. הוא כותב עבודות, עושה מבחנים וביום מן הימים ימצא עבודה. בעל תעודות, אך חסר השכלה.

אחרי שסיימתי לדבר עמו ולסדר את חפציי בתיק, ירדתי למטה לגינה. עישנתי ירוק והלכתי לקולונט.

עד היום אין רשתות מזון מערביות כמעט בטיראנה, מלבד, כפי שאמרתי, קיי־אף־סי. אבל האלבנים רצו, כמו כולם, מקדונלס, והם עם בעל תושייה. קולונאט היא רשת המבורגרים של מזון מהיר אשר במשך שנים התהדרה בלוגו אשר בברור היה חיקוי עצל של הלוגו של מקדונלדס.

המסעדה הייתה לא רחוקה בכלל מההוסטל, אז שמתי פעמיי לשם מבוסם ומבושם מריח הסם.

עמדתי מול הקופה וביקשתי את ההמבורגר אקסטרים, אבל מסתבר שבאלבנית (השפה היחידה שהם דיברו שם) מבטאים את המילה אֶקסטְרֶמֵה. היה זול טעים, ממש כמו ארוחה בבורגר־ראנץ'. אולי זה כי הייתי לגמרי מסטול.

כל הזמן שהסתובבתי ברחובות, הרהרתי בכך שהנה האני פה באלבניה, היכן שהשבתאות חגגה ואספה אליה קהלי מאמינים גדולים. היכן ששבתאי צבאי נקבר (אף שהשטח בו נמצא מקום קבורתו כבר שייך למונטנגרו), והיכן שנתן העזתי נקבר גם הוא (אף שסקופיה שייכת היום לצפון מקדוניה).

קל להבין כשאתה נמצא שם מדוע מיסטיקנים, משיחים ונביאים התרוצצו שם, יהודים וגם נוצרים. מקום הררי כמו הגליל, מסולע כמו יהודה ושומרון. משהו בטופוגרפיה והאוויר הצח, משהו בבידוד והרוגע הכללי שואב ובולע אותם, כמו הגאות את הצדפים וחולות החופים.

אני משתוקק לחזור, לשבת שוב למרגלות האגם עם בוא הערב, ולשקט.

יומני הבלקן – אתונה

כשעמדנו שם בתחנת הרכבת התחתית של מונסטיראקי, שיכורים לגמרי, אמרתי לעלי: "יש ספר של ז'ורז' פרק, אני לא זוכר איך קוראים לו, אבל הוא מספר שם על איזה זוג, בעל ואישה נדמה לי, הם הפכו לסוקרים אחרי לימודיהם באוניברסיטה, והוא כל הזמן חוזר על אותו המשפט – הם לא למדו עדיין את אומנות החיים, כיצד לחיות את החיים בצורה של אומנות בפני עצמה. המשפט הזה חרוט בזיכרוני, אבל היוונים האלה, הם למדו זאת לפני אלפיים שנה ולא שכחו."

אתיקה היוונים קוראים לזה, לא במובן של ימינו, כתורת "התנהגות נאותה" שבדרך כלל שייכת למקומות עבודה (כמו אתיקה מקצועית) אלא במובן הקלאסי והמתורבת, הכוונה היא כיצד על האדם לחיות את חייו, מהם החיים הטובים? כיצד ניתן לחיותם?

מוקדם יותר באותו הבוקר ישבתי במכבסה בקומת הקרקע של הבניין, שם פגשתי את תאנוס המטורלל ואשתו הגרמנייה המטורללת. שניהם "נוצרים אשר נולדו שנית", נוצרים אשר חזרו בתשובה במובן הישראלי. תאנוס כמוני היה חצי קנדי, אבל החצי השני שלו היה יווני בניגוד לשלי. זיהיתי ישר לפי המבטא, והתחלנו לשוחח מול המכונות המסתובבות.

נוצרים מהסוג הזה תמיד מנסים להחזיר אותך בתשובה או להמיר אותך למה שהם מאמינים שהיא הנצרות.

"מה הטעם? זה העניין, מה הטעם?" שאל אותי תאנוס, "אחרי שראית את האור, אחרי שקיבלת ללבך את אהבתו של ישו לפתע הכל נראה כל-כך תפל, הנה הם הולכים כולם פה, רק מתעסקים בלאכול לשתות ולשמוח. אלו חיים אלו? הם לא מתעסקים כלל במה שבאמת משנה, בסיבה מדוע אנו פה."

"אתה זוכר מנין זה לקוח?" שאלתי אותו.

"מנין המשפט לקוח?"

"כן, לאכול לשתות ולשמוח, אתה זוכר?"

"זה מהדרשה של ישו, לא?"

"לא, זה מקהלת." עניתי לו, "ושיבחתי אני את השמחה, אשר אין טוב לאדם תחת השמש, כי אם לאכול ולשתות ולשמוח. והוא ילונו בעמלו, ימי חייו אשר נתן לו האלוהים תחת השמש."

זה לא לוקח לך יותר מחמש דקות של שיחה כדי להבין שאלו אשר ניצבים מולך הם אומללים ומסכנים, אשתו הגרמנייה עברה הפלה, והפכה לאלכוהוליסטית, והוא כמובן בעצמו אלכוהוליסט כמו קנדים רבים אחרים שאני מכיר.

בערב לפני כן יצאנו שלושתנו – אני עלי ואדריאנה: קנדי-ישראלי איראני-איטלקי וברזילאית-שוודית. ישבנו במסעדה יוונית טיפוסית, מעין טברנה אבל לא ממש, מקום בו הדגש הוא על האלכוהול, אבל האוכל מעולה. שתינו רטסינה ומטקסה וראקי בדבש והשיח נסובה סביב השילוש הנדוש: חאמנאי-בולסרנו-ביבי.

"תאמין לי, עד היום אין לי מושג מה הוא רוצה מהחיים שלכם." אמרתי לעלי, "עוד בשנות התשעים הוא התחיל לזיין בשכל עליכם וזה לא נגמר מאז, ולאף אחד אין מושג מה הקטע שלו. אני לא אשכח, הייתה איזו פעם, הוא אמר לנו שהוא שלח את השייטת לגנוב את כל המודיעין הגרעיני שלכם, והוא עמד שם על במה כמו טמבל מול קיר של קלסרים ודיסקים והתלהב מעצמו, וכולנו חשבנו שהוא נפל על הראש או משהו כזה. בסוף צחקנו שהתגובה היחידה שהייתה לפרסים היא שהם רוצים שהוא רק יחזיר את הכסף על הקלסרים."

האוכל היה מעולה וכולנו היינו שיכורים. השיחה התגלגלה לדת. גם אני וגם עלי אתאיסטים, אבל אין באמת אתאיזם, ואני אומר את זה בתור אתאיסט. כלומר אין "אתאיזם אוניברסלי" כולנו שייכים לאתאיזם לעמת הדת ממנה הגענו, אני כאתאיסט-יהודי ועלי כאתאיסט-שיעי. שנינו נולדנו מתוך שלילות שונות, גם אם הגענו לאותו המקום, האונטולוגיה והקוסמולוגיה שלנו שונה, רק משום שבאנו ממקומות שונים, גם אם אנו מאמינים בדברים זהים. או ליתר דיוק, איננו מאמינים לדברים זהים.

"הירוק שעישנתי היה דפוק נראה לי," אמרתי לו, "הייתה לי הרגשה זבל של ארבע שעות אחר-כך, או שאולי זה היה הסנדוויץ' עם החביתה שאכלתי אחר-כך, לך תדע, היה לי משהו גם בבטן אחרי זה, זו הייתה הפעם האחרונה שעישנתי, לא מזמן."

"אנחנו עישנו באמסטרדם, זה היה ממש מצחיק, זה היה לפני כמה שנים, סופסוף יצאנו מאיראן, אני ואחי וחבר, והגענו לשם וכל מה שרצינו לעשות זה לעשן ולהשתכר. התרוצצנו שם, בין התעלות האלה, איך קוראים להם?"

"חראכטן."

"כן, זהו! חראכטן, ואכלנו את הצ'יפס הזה עם המיונז, זו הייתה הרגשה מדהימה של חופש שקשה לי לתאר."

"מה איתך? את עישנת פעם?" שאל אותה עלי.

היא חייכה.

"לא, מעולם לא עישנתי."

"באמת?"

"כן, מעולם לא, לא נגעתי מעולם בסמים."

"אז רגע, אתם קתולים שם בברזיל, לא?", שאלתי אותה.

"כן, בערך, כאילו עכשיו עם בולסנרו הדברים ממש שונים ממה שהיה פעם."

"מה זאת אומרת?"

"הוא איך אומרים… איוונג'ליקו."

"אוונגליסט?"

"כן."

"פרוטסטנטי?"

"נראה לי, כן."

"רגע, אבל אתם רוב קתולי שם לא?"

"כן, בערך. עכשיו הממשל שלו רודף את הדת הצפונית של המדינה, הדת אליה אני משתייכת, אומבאדה."

"אומבאדה?"

"כן, זה דת אפריקאית עם קתוליות."

"רגע, זה לא סאנטאריה בספרדית?"

"כן, דומה מאד."

"אז אתם עושים את הדבר הזה עם התרנגולת והכל?"

היא מחייכת, "כן."

"יש לנו ביהדות אשכנז משהו דומה, אנחנו קוראים לזה שלאגן כפרות. יש לנו מעין חג כזה, יום כיפורים שבו אנחנו מכפרים על החטאים שלנו, ואז אנחנו לוקחים תרנגולת… אוי זה כזה מפגר… אנחנו לוקחים תרנגולת ומסובבים אותה מסביב לראש ואומרים 'זה כפרתי, זה תמורתי, זה התרנגול ילך למיתה ואנחנו נכנס ונלך לחיים טובים ארוכים ולשלום.' ואז שוחטים את התרנגולת."

"מה?"

"כן. וזה חייב להיות תרנגולת, שאלתי את הרב כשהייתי קטן אם אפשר שזה יהיה חילזון או תרנגול הודו, והוא אמר שלא."

"רגע, מה?" שאל עלי.

"אוקי, תבין, אדריאנה שייכת לדת ממש מעניינת, זו דת סינקרטיסטית שמערבבת וודו אפריקאי עם קתוליות, ויש להם טקס שבו הם מקריבים תרנגולת, שוחטים אותה על מעין מזבח ואז מתיזים את הדם סביב כחלק מהזבח. "

"מה? ברצינות?"

"כן, ולנו ביהדות אשכנז יש משהו דומה, אבל אנחנו עושים את זה רק פעם בשנה, והאמת הדור שלי כבר עושה את זה פחות."

"זה סניטרי לעשות את זה? עם כל הדם מסביב?"

"אני מניח שהם מנקים את המזבח אחר-כך, לא?" אני שואל אותה.

"כן, כמובן, אנחנו מנקים הכל, והולכים לחווה מיוחדת שהתרנגולת מגיעה עם תעודה שהיא בריאה."

"אני לא זוכר אם יש לנו את זה. אני זוכר שסבתא שלי הייתה עושה את זה עבורנו, איפשהו באזור השוק. אבל זה בטוח שחיטה כשרה."

"מה?"

"בדתות שאני ועלי מגיעים מהן, יש הרג טקסי של החיה, אצלנו זו שחיטה כשרה, אצלם זו שחיטת חלאל. יש סכין מיוחדת והכל, ושוחט, כאילו, מישהו שזה התפקיד שלו רק לשחוט. גם לכם יש שוחט?"

"לא נראה לי," ענה עלי, "נראה לי שהמולה עושה הכל אצלנו, אם אני זוכר נכון."

"אמא שלי היא כוהנת של אומבאדה." היא אמרה. "מאז שהייתי קטנה גדלתי בדת הזו, אבל היא בעיקר בצפון, הרוב שם בצפון, שזה גם המקום ממנו באו רוב המצביעים של לולה, המתנגד של בולסנארו. העשירים, האירופאים הנוצרים-איוונגליסטים, הם בדרום, בחוות הענקיות שלהם, זה המחוז של בולסנארו."

"אז הוא לא באמת דתי, נכון? הוא סתם משתמש בנצרות בתור משהו מאחד עבור הדרום?"

"ממש ככה." היא ענתה.

"בישראל יש לנו מצב דומה, הזהות המאחדת היא זהות יהודית, אבל זו יהדות שאיננה דתית, היא אתנית-זהותית. לא צריך ממש לקיים את הפולחנים או לחיות את החיים הדתיים עצמם, הדת היא משהו מאד מוסדר וטקסי, לא היהדות כפי שהתקיימה באירופה במשך מאות שנים לצורך העניין. לכן הפוליטיקה הישראלית נסובה סביב נושאים של רוב יהודי, זהות יהודית, הוויה יהודית, אופי מדיני יהודי, וזה משמש כדי לאחד את מה שאנחנו קוראים לו "הפריפריה" לעמת המרכז האורבני, לא שיש משהו אפילו דומה לאורבניות בישראל, אבל זה בעיקר מסמל את השוליים החברתיים, שאינם שוליים, הם יותר מרכזיים ומהותיים לזהות הישראלית ממה שמדומיין בתור המרכז."

"זה מאד דומה למה שאצלנו," אמר עלי, "אסלם הוא מעין קוד כזה,"

"אני זוכר שהחברים האירנים שלי בקנדה אמרו לי שהם מאד חילונים, לא?" אמרתי.

"כן, בדיוק, איראנים הם מאד חילונים, אני לא מכיר מישהו שמתפלל חמש פעמים ביום. הממשל שלנו משתמשת באסלם כדי לאחד את הכפריים מול האוכלוסייה העירונית, כי האוכלוסייה העירונית היא משכילה וחילונית ומערבית, זה יותר עניין של מסורתיות, וערכים מסורתיים."

"כן," היא אמרה, "זה בדיוק מה שזה אצלנו."

"כנראה שכולנו עכשיו נמצאים בתקופה פוליטית של ריאקציה לניאו-ליברליזם, זו כנראה המהות של פופוליזם. הרצון לחזור למנהיגות של שמרנות עם עקרונות ברורים וערכים פשוטים, כזו שתסלק ממרכזי הכוח הפוליטי את האנדרואידים המעונבים האלה שבאו מהאוניברסיטאות היוקרתיות ומרכזי הכוח הפיננסי.

הבעיה היא, כמובן, שהיצור הזה כבר איננו קיים, המנהיגים האלה של הימין הפופוליסטי קורצו מאותו חומר של השמאל הניאו-ליברלי, כולנו תוצר של אותה מציאות היסטורית ותנאים חומריים זהים, הם לא באו מן הים. אפילו דאעש, כשכבשו את אלרקה הדבר הראשון שהם השתלטו עליו היה הבנקים. הכלכלה והסחר היא העדיפות הראשונה, לא ביסוס השריעה, זה רק מגיע אחר-כך."

במשך שנים הזיכרון המוזר שנותר בי מכל הקריאה שלי על המיתולוגיה היוונית הוא זה של המסכה של אגממנון. אינני יודע מדוע, אבל משהו בדבר הזה הותיר בי רושם מהדהד, משהו שהופיע שוב ושוב בכל מיני ספרים שקראתי על הנושא, בעיקר על האיליאדה.

אני לא ממש טיפוס של מוזיאונים, אבל אחד הדברים שמשכו אותי יותר מכל לאתונה הייתה המסכה הזו.

זה מוזר כי כבר כתבתי בעבר שאני לא מישהו שנוהג להשתומם ולהתפעל לעמת ארטיפקטים מקדמת דנא, אין בי את היכולת הזו לספוג את ההילה הזו שנוהגים לדמיין סביב הפירמידות או מגדל אייפל, עבורי אלו עצמים ישנים שנבנו לפני זמן רב, על ידי פועלים קשי יום, ואנו מייחסים להם הישגים, או אותם כהישגים של אלו אשר להם הוקדשו, או יוחסו.

אבל משהו במסכה הזו משך אותי, כל הפעמים הללו שראיתי אותה בתצלומים דהויים, או מעין ציורים בשחור לבן  בספרים ישנים, משהו כי רצה לראות את הדבר הזה במו עיניי.

זה לא מסובך להגיע למוזיאון הזה, אבל גם לא הכי נגיש בעולם. זו הליכה של רבע שעה מתחנת המטרו הקרובה, אומוניה. כשמגיעים לשם, מיד רואים שזהו בניין של מוזיאון, הוא נראה כמו פרתנון. מול המדרגות היה קונצרט קטן של תזמורת קאמרית לכבוד חג המולד.

המסכה נמצאת שם מיד בכניסה, ניתן לראות אותה בלי אפילו להיכנס. וכשעמדתי מולה, הדבר היחיד שחשבתי לעצמי היה, "חשבתי שהיא תהיה גדולה יותר."

זהו מוזיאון קטן מאד, אבל מסודר ויפה. כולם הסתובבו שם בדממה ובהו בעצמים בעיניים מהופנטות. הדבר שהפתיע אותי יותר מכל היה רמת הפרטים של הפסלים, הורידים על הידיים, הקימוטים והקמטים.

ביום למחרת יצאנו אני ועלי לפסירי, זהו אזור באתונה שם נמצאים כל המסעדות והמועדונים ובארים, וחשוב מכל, הטברנות.

עלי ממש רצה ללכת לראות טברנה, לשמוע מוזיקה חיה, גם אני רציתי למען האמת. זכרתי הרבה לגבי הטברנות היווניות, דברים שראיתי בסרטים כמו השבירה של הצלחות, הריקודים, השיכרון והצעקות.

כשהגענו עברנו בין הסמטאות וגשם החל לטפטף, לקח זמן אבל מצאנו מקום שמבחוץ דרך החלונות ראינו שבו מנגנת להקה, קלידים ובוזוקי. כבר היינו קצת שיכורים, ישבנו במסעדת דגים שהייתה מול ההוסטל שלנו ואכלנו תמנונים מוחמצים ולחם וממרח פאבה ודזאזיקי, ודגים קלויים על גחלים, ושתינו הרבה יין לבן זול. כשסיימנו שם פנה אלינו גבר יווני מבוגר אשר ישב בשולחן לידינו ושאל אותנו מנין אנו, עלי אמר שהוא מאירן ואני מישראל.

היווני לא האמין.

"אתם יודעים, הבעיה מעולם לא הייתה אתכם, אתם הפרסים והיהודים, אתם יש לכם היסטוריה, אתם מבינים מהי, הבעיה היא אמריקה, זה מקום בלי היסטוריה, הם מסוכנים. הם וטורקיה."

היוונים לא שכחו את הטיהורים האתניים של פונטוס איוניה וחשוב מכל, סמירינה (איזמיר). אבל זה לא שהבולגרים שכחו ליוונים את הטיהורים האתניים של סלוניקי ומקדוניה.

הגענו לפסירי, וחיפשנו מקום עם מוזיקה חיה, ומצאנו. הסתובבנו מספר דקות בין הסמטאות ובכל מקום היה מישהו אחד עם גיטרה, עד שלבסוף, מצאנו, התיישבנו מולם, הנה הם, להקה מנגנת ומולה רחבה בה היוונים רקדו סיריטקי וזפקיקו.

המשכנו לשתות, הם מגישים שם אוזו בבקבוקים של 300 מיליליטר, ובירה אלפה, במחירים מצחיקים וכולם שם היו שיכורים ומרקדים ומדברים ומתחבקים.

זה היה לילה נהדר.

ולבסוף קונסוננס

כשפגשתי את הדפוק הזה מהליקון זה היה יום נהדר.

אלוהים אדירים, כמה ששנאתי את שנות התשעים, ואת האלפיים המוקדמות גם כן. כל תעשיית המוזיקה נשלטה על ידי פלסטיקה נוראית של דיסקים וקסטות. קסטות היו ממש סיוט, איכות ירודה, לרוב, במיוחד אם זה הוקלט מקסטה לקסטה, ומציאת השירים שם הייתה סיוט. כל דיסק היה תשעים שקלים, עד היום זה סכום לא קטן, והמבחר בישראל היה נוראי. עד שלא היית טס לחו"ל, ולא כל חו"ל, הכוונה היא למדינה מערבית מפותחת, לא הייתה לך גישה לחנות נורמלית כמו ורג'ין או אייטש-אמ-וי, או לפחות היית משלם עשרה דולר לדיסק.

איכשהו, שכנעו את האנשים בטאואר רקורדס ופיקדילי שצריך לתת חדר נפרד למוזיקה קלאסית, ואיש מכירות נפרד באזור המופרד הזה. זה כל-כך אבסורדי לדמיין את זה היום, הרעיון שיש ז'אנר שמגיע לו חוויית האזנה נפרדת ומופרדת, ולמה? כי מי שמאזין למוזיקה קלאסית, כך הם חשבו, הוא אדם בוגר עם כסף, הוא בטח יקנה את הבוקס-סט של הסימפוניות של בטהובן בארבע מאות שקל, חה, ממש. הם לא הבינו מיהו צרכן המוזיקה הקלאסית הממוצע.

הם מתחלקים לשלושה:

1. מוזיקאים. להם אין כסף, אבל להורים שלהם יש, אחרת איך הם למדו עם מורה פרטי לנגן, לא? מאיפה הכסף לגיטרה או האורגן? או תופים? על תופים בכלל אין מה לדבר, צריך חדר נוסף בבית בשביל זה עם איטום אקוסטי.

2. מוזרים למיניהם. לפעמים יש להם כסף, אבל אם יש, למה שיקנו בארץ? חרא הקלטות, בחו"ל יותר זול לקנות הקלטות של דקה, סוני או דויטשה-גרמופון.

3. וכמובן, פנסיונרים. שיקנו חרא הקלטות העיקר שיהיו קולקציה של מוצרט בטהובן וצ'ייקובסקי, או גם קצת באך.

החדר תמיד היה ריק, המוכרן היה יושב שם לבד ומקשיב למוזיקה, בכלל לא היה נעים אפילו להיכנס לשם, זה הרגיש כאילו אתה מפריע לו לעבוד. באופן כללי, חוויית הצריכה בישראל בזמנו הייתה נוראית, תמיד הייתה הרגשה כאילו החנות לא מיועדת בכלל ללקוח, היא שם כדי לשרת סיטונאים או "קונים רציניים" אתה גם יכול לקנות אם אתה רוצה, אבל זה לא מיועד עבורך. קנה ותתחפף, אתה מפריע.

דיסקים של מוזיקה קלאסית היו גם בדרך כלל יותר יקרים. אם דיסק נניח של, לא יודע…. נירוונה נניח, היה תשעים שקלים, אז דיסק של הקלטה מעפנה של קונצ'רטו לפסנתר של גריג (יצירה שהיא פופ קלאסי לכל דבר ועניין) ואולי עוד שתי יצירות מינוריות שלו כדי למלא אלבום, היה משהו כמו 110 ש"ח. למה? כי קלאסי, ולך תזדיין, זה למה. זה גם היה המצב של ג'אז, אלבום של ג'ון קולטריין או צ'ארלי פארקר, שלושים שקל יותר. נו, מי אוהב את המוזיקה הזו? אשכנזים עם כסף מהמרכז, או מוזיקאים, אבל שוב, להיות מוזיקאי זה אומר שאתה מבית שיש בו הורים עם כסף. מוזיקה זה תחביב יקר.

אז אתה נכנס לחדר המעפן הזה, הדפוק הזה יושב שם, ותבינו, בשנות התשעים יצאו סרטים שהפכו את הנבלות האלה לגיבורי תרבות, סרטים כמו אמפייר רקורדס או היי-פידלטי, וכולם רצו להיות מוכרנים בחנויות דיסקים, כל מי שרצה להיות מגניב. כמו אוצר בגלריה שלאנשים אשכרה אכפת מהאומנות שבה, כדי להיות זה שנמשח והוכרז כסמכות על טעם מוזיקלי טוב, שידביק פתקים קטנים של "המלצת הצוות" על דיסקים מסוימים, רוק ומטאל בעיקר, יחלקו לקליינטים מחמאות או יעשו פרצופים על מה שהם קונים שם, אח, המגניבות.

חנויות ספרים זכו לאותה עדנה, להיות מוכר או מוכרת בחנות ספרים הפכו אותך לאינטלקטואל, גם הם הואדרו על ידי תרבות פופולארית, הם היו אנשי ספר ותרבות, חה, ממש. שלשיית נשים בנות ארבעים שסידרו ערמות של א.ב. יהושוע, מי הזיז את הגבינה שלי, ורבי מכר אחרים במרכזי החלל של סטימצקי, או המחסנים המכוערים האלה של צומת ספרים, ממש, שיא התרבות.

אז היית נכנס לחדר הזה והוא היה יושב שם מזיין בשכל עם אחד הפנסיונרים או המוזרים הקבועים, אלו שקנו דיסק או שניים כל חודש חודשיים וגרו קרוב לחנות. מעיין בדיסקטים, אותו חרא שוב ושוב, אותן הקלטות דוחות, אותם מחירים מופקעים. עד היום אין לי מושג איך החנויות האלו הרוויחו שקל אחד, מי היה קונה שם לעזאזל? ועוד מספיק בשביל שהדפוקים האלו ישלמו שכירות.

הצד השני של המתרס היה שהם חשבו שהם אשכרה מצילים את ישראל. הרי הם היחידים שמביאים מוזיקה לישראל, אז כן, אמנם המחירים בשמיים אבל "לא אשמתי, מיסי ייבוא, עלויות אחזקה, מיסי ממשלה, שכירות, משכורות." ושאר התירוצים, חלק מהם גם נכונים מאד, אבל בסופו של דבר, זו הייתה נוכלות לשמה. כל התעשייה הזו הייתה נוכלות לשמה, וכמות הכסף ששפכנו אז על בידור, כמו מוזיקה, סרטים וספרים הייתה בלתי מדומיינת, מאות שקלים, מאות.

לא פלא שהכל קרס תוך שלוש שניות ברגע שהאינטרנט נתן לנו חלופה אפילו ברבע מהאיכות, רק שתהיה חינמית, או ברת-השגה.

כאשר זה הגיע, חנויות הדיסקים התמוגגו בשנייה, עם תחילת שנות האלפיים, הן התאיידו. חנויות התקליטים כמו חור בשחור עוד המשיכו, אולי היום גם הם סגורים, זה כבר מיותר, והפוזה של הפטיפון, זה כזה עלוב.

תבינו, גם לי היה פטיפון, אבל הוא היה הפטיפון פנאסוניק של אבא שלי שישב במחסן, לא שילמתי עליו גרוש, ובזמנו תקליטים עוד היו ממש זולים, במיוחד יד-שניה, עשרה שקלים לתקליט, לפעמים אפילו פחות. כל האופרה של זיגפריד או טריסטן ואיזולדה של וואגנר, כל מיני אופרות פחות ידועות של ורדי (הכל היה פאלסטאף או לה טרביאטה) היו סוף-סוף נגישות, והן לא היו באינטרנט עדיין בסביבות 2006-2007, אז עבור עשרה שקלים? למה לא?

באותן השנים להאזין לאופרה היה משהו הגיוני. כי חשבת שלעולם לא תהיה לך גישה לצפייה באופרות ממש, עם תרגום לליברטו, כי כן, מי היה מאמין? לא כולנו דוברים איטלקית צרפתית וגרמנית באופן שוטף, אפילו שאנחנו רוצים לדמיין את עצמנו ככאלה. מה לעשות, הצרפתית של ביזה או האיטלקית של רוסיני קצת חלודה אצלנו. לא חשבנו שיגיע היום, כמו היום, שהם יתחננו שנצפה בזה, יתרגמו ליברטו והכל, ועוד ישימו ביוטוב, רק שהם ירוויחו גרוש מזה בלחץ.

מה שבמיוחד לא היה הגיוני היה אנשים שקנו הקלטות רוק-פופ מודרניות שהוקלטו דיגיטלית באולפן, מה הרעיון פה? הרי ויניל זה מדיום אנלוגי, אתה לא מקבל כלום מזה שאתה מקשיב לתקליט שהוקלט דיגיטלי ממדיה אנלוגית, סתם בזבוז כסף (והם שלמו על תקליט כזה יותר מאשר על דיסק), פשוט קנה את הדיסק וזהו, אבל לאאא, הרי מה היה כל הרעיון? הדאווין, שמי שנכנס לדירה יחשוב שהוא ניכנס לדירה של וודי אלן בשנות השבעים במנהטן, עם פרקט עץ, וספרים, ותקליטים, וכל מיני חרא ממאקרמה על הקירות, יעני בוהמי, אבל זה ברור שלבוהמי הזה יש כסף, אבל לא ברור מאיפה לוודי אלן בכלל היה כסף לדירה במנהטן, אה נכון, זה שקר מוחלט.

גם את חור בשחור שנאתי, ואני מקווה שנסגר. אני מקווה שישימו שם איזה בר כזה שמגיש וודקה רד-בול ונרגילות ופלטות של מטוגנים, עם סיגרים ופסטלים וצ'יפס ושישמעו שם אורן אדם כל היום וכל הלילה. זו קבורת החמור שמגיעה למקום הדוחה הזה, ולבעל הבית המגעיל שהיה שם, באסטיונר מהשוק.

כשפגשתי אותו, הזה מהליקון, אלו היו שנים רבות מאוחר יותר, כשבאתי לבקר בישראל. הוא עמד איתי בתור למשהו והתחלו לשוחח, הוא עבר הסבת אקדמאים להוראה, הוראת היסטוריה, כי מזמן כבר סגרו את המחלקה של מוזיקה קלאסית בהפצה, אשכנזי כמוני, מקריח (גם קצת כמוני), ועם אותו חיתוך דיבור.

"לדעתי האינטרנט הציל את המוזיקה הקלאסית." אמרתי לו.

"קח לדוגמה את יצירה הזו של אלגרי, נו, זו שנאמר לכולנו שמוצארט זכר בעל-פה אחרי שהוא האזין פעם אחת לה ברומא. והרי כמובן שזה שקר מוחלט שאבא שלו, האמרגן שלו כלומר, היה מספר, אבל עדיין, מיתולוגיה חשובה. לפני האינטרנט איך היית מוצא את היצירה הזו? ועוד בחדר המצ'וקמק הזה בטאוור רקורדס? בחייאת, לא היית מוצא שם כלום מלבד ערמות של הנדל ומנדלסון."

"טוב, כן, אבל עדיין, זו הייתה קהילה, אנשים שם הכירו אחד את השני." הוא ענה.

"מי?! מי הכיר שם אחד את השני? הקבועים התימהוניים האלה שהסתובבו שם מדי פעם? איזה זקן שקנה איזה דיסק של שופן פעם בחצי שנה? מי!? ואז נניח היית קונה דיסק, היית צריך לשבת שם עם הספרון הזה, ועם זכוכית מגדלת ביד לקרוא את מה שכתוב שם, שהיה, ואינני מסוגל להדגיש זאת מספיק, היה פשוט בלתי קריא. גיבובי שטויות שכתב איזה מוזיקולוג מעפן שנתן לך סקירה היסטורית בלי לדבר שניה על היצירה, כאילו זה נכתב עבור המוזיקאים שניגנו את זה או עבור מי שעושה דוקטורט במוזיקולוגיה, זה לא היה מיועד לצרכן הפשוט, מי שפשוט נהנה מהמוזיקה, ואני מוזיקאי (חובב) והדברים האלו נמאסו עלי תוך שניה. היום, עם האינטרנט, הכתיבה הרבה יותר ענפה וברורה, התקשורת הרבה יותר ברורה. כבר לא צריך את כל התיווך הזה, או להגיע מרקע שייתן לך מראש גישה לדברים האלה, זה נגיש."

"כן, אבל כמה כבר מאזינים לזה היום?"

"זה תמיד היה למשוגעים לדבר, זו מוזיקה אליטיסטית עבור אליטיסטים, זה לא משהו פופולארית, אני לא חושב שאי פעם מישהו באמת רצה לשבת ארבע שעות ולצפות באופרה, בני אדם אינם מסוגלים להתרכז למשך כל-כך הרבה זמן. ומי ישב ויקשיב לאופרה במשך ארבע שעות? זה בכלל מוזר. אבל מי שרוצה, מי שבאמת אוהב, עכשיו יכול לעשות את זה באמת, הגישה עכשיו לחומרים היא בלתי נתפשת."

"טוב, אתה צודק לגבי זה."

המצב לא היה יותר טוב בז'אנרים אחרים. מטאל היה נדיר, מלבד דיסקים של מאנוור או מטאליקה ואיירון מיידן, הדברים הפרווה, אבל מי שרצה בלאק מטאל נורווגי? דת' שוודי או אמריקאי? היה רק מקום אחד איום ונורא – רייבן.

לקנות שם דיסקים היה כמו לקנות מסוחר סמים חובב כשאתה יודע שהאיכות לא משהו, והמחירים מופקעים. היית מדבר עם הדילר המקומי והוא היה מביא את זה מכפר סבא, מאדם בשם ישי. לא נכנס לזה, אבל זה היה נוראי.

המעבר מקבצי אמ-פי-שלוש לספוטיפיי היה הדבר הטוב ביותר. המדיה הדיגיטלית קיבלה לגיטימציה, והתעשייה הכירה בכך שאם הם באמת רוצים להפיץ את המוזיקה שלהם לקהל הרחב ביותר שניתן להשיג, והם לא באמת רוצים את זה, הם רוצים כסף, אבל עניין ההורדות והפיראטיזציה כבר הביא אותם לאין מוצא, והם נכנעו. זו הדרך האחרונה שלהם להוציא מזה כסף, וראו זה פלא, איך המחירים ירדו פלאים.

מה היינו עושים עכשיו אם המצב עדיין היה כזה?

טוב שזה נגמר.









בלשאזר

לפני שהוצאתי 24, כשהייתי בצבא, כל שרציתי היה אקווריום קטן. לחברה שלי דאז היה אקווריום ענקי בסלון הוריה, עם קומפרסור, ותא השרצה, והדג החום הזה שמנקה את דפנות הזכוכית, ומולים וגופים מלאי צבעים ששחו בכל רחבי המיכל.

חבר טוב, בזמנו, כל שהוא רצה היה סקטים, גלגליות כלומר, הוא רצה שוב לרכוב על גלגליות. הוא היה עומד שם במגדל השמירה וכל אשר היה חושב עליו היה גלגליות, והשעות בהן ידהר במורד הרחובות או סביב הרחבה בגן.

אני, רק רציתי לשבת, בשקט, בחדר, לבד, תחת המזגן, ולבהות בדג שוחה בקערת זכוכית. זה כל מה שהייתי מסוגל לחשוב עליו בנסיעות הארוכות הביתה באוטובוס חזרה מהבסיס, או בשעות האינסופיות בהן בהייתי בקיר במשרד, ועישנתי סיגריות בכסף שבקושי היה לי, כמו כל שאר החיילים סביבי. מדי פעם שוחחתי בטלפון עם החברה על הדגים, מתי הן קנו אותם, את האקווריום, על האוכל, והמים, והמכשור. היא בדיוק התגייסה אז, אני כבר הייתי שנה בפנים ושנאתי כל רגע.

אני זוכר, בעודי יושב שם באוטובוס הצפוף והדחוס, מימיני עוד חיילת מכונסת ומקופלת לתוך עצמה, לפעמים קוראת אסמסים בפלאפון שלה, או מעמידה פני ישנה, משמאלי ומעלי עוד חייל, בית שחיו מעל ראשי, וארשת פניו קפואה עייפה ומיואשת. הייתי בוהה בפלסטיק הכהה של הכיסא לפני, לפעמים מסית ראשי אל החלון, מנסה לראות משהו, אבל כבר החל להעריב ורק אורות רצים נמרחים אחורנית על הזכוכית, ושממה שחורה של חולות חשוכים. וכך, כמו הרדמות על מיטה, כאשר הראש שקוע בכרית והמחשבה הזו אט אט נודדת ומעמיקה, עד שההכרה נבלעת בה ואתה נם, כך הדגים היו צפים מעלה שוב בדמיוני – רק לשבת שם מבלי מפריע, רק שקט, רק לא שם על הקרון הזה.

הוצאתי 24, זה לא היה פשוט אבל עשיתי את זה. ואחרי כן, היא באה אלי ויחדיו נסענו במונית אל הקניון הדוחה הזה, ושם למעלה הייתה חנות חיות מחמד רעועה ומלוכלכת. קנינו דג אחד, מולי בלון, ואגרטל קטן עבורו, ומזון.

כשחזרנו הביתה שמנו אותו באגרטל עם מים ומזון, והא שט שם, וצף מעלה ומטה. ואני ישבתי ובהייתי בו. קראנו שמו בלשאזר. אינני זוכר מדוע בחרתי בשם הזה, אבל זה מה שנבחר. בלשאזר תשריץ אחרי כמה שבועות ואני אגלה שבלשאזר היא נקבה.

אבל מה שרציתי לא היה את בלשאזר, אלא את זמני חזרה, היכולת וההתכנות לשבת שם ולבהות בה במשך שעות.

זה מוזר. כי היום אקווריום הוא ההפך מחופש עבורי. הוא עוד קבוע, משהו שצריך לדאוג לו כדי שישרוד ושאינו מאפשר לי לקום ולנדוד למקום הבא, לראות מרחב חדש ולחוות משהו שונה. לא שזה אפשרי בכלל כרגע.

אולי כדאי שוב לקנות דג ולבהות בו, כפי שעשיתי אז, ולהאזין למוזיקה ולזכור שאני חופשי, ולא ניתן ליטול זאת ממני שנית.

חיים

בבוקר עם קפה שחור ביד בגינה

אמרתי לה,

בואי, טרם תחמיצי, עכשיו.

מאות שחו שם בתכול השמיים

ברי"ש אשר קדקודו מלפניו.

 

אנו עוד מופתעים שהטבע סביבנו,

חשבתי לעצמי.

שהוא שם, וקיים

ואדיש כלפינו.

כל־כך משוכנעים שאנו אדוניו,

בגלל דורון בגבעול שומר, או אוויר שהופח בנחיריו.

 

והכלבה נבחה, והחתולים יללו סביב,

והדבורים התעופפו בין פרחי ההדרים.

 

כל החיים הללו ואנו בתוכם.

העגורים ממעל,

והרימות בין הרגבים.

 

 

 

 

תשובה לשיר-דמע על אל-הורות

הפוסט הזה התחיל כתגובה לשיר-דמע, אבל כשעברתי את השבע-מאות מילה הבנתי שזה כבר פוסט, ולא מנומס להפציץ ככה למישהי את דף התגובות, וגם ככה אני הזנחתי את הבלוג הזה בחודשים האחרונים, אז הנה, סיבה למסיבה.

אז ראשית כל, הקשר.

שיר-דמע, אשר אני זוכר עוד מימי ישרא', הדביקה אצלה בבלוג את התשובות שהיא נתנה לשאלותיה של כתבת של עיתון כלשהו כאשר האייטם היה 'נשים אל-הוריות בישראל'. אל-הורי, דהיינו, מישהי או מישהו אשר החליט שלא ללדת ילדים. אני ממליץ בחום לקרוא את הפוסט שלה, הוא מפרט שם את כל מניעיה לגבי אותה ההחלטה.

לאותו הפוסט אני הגבתי כדלקמן:

"אני לא מבין את המילה הזו "אל-הורי". המצב הדיפולטיבי של האדם הוא ללא ילדים, ממש כמו שמצבו הדיפולטיבי הוא ללא חתולים או ללא קעקועים, הדברים האלה מתווספים לחייו לאחר החלטה ופעולה והקרבה. כמו שאין אל-חתולי או אל-קעקועי אין דבר כזה אל-הורי.

יש אנשים, וחלק מהם הורים. אלו שאינם הורים נותרים אנשים, כפי שהם היו נותרים ללא קעקועים או חתולים."

ולכך היא ענתה:

"ואני לא מבינה את ההיתממות הזו שלך. כי לא נראה לי שאתה אידיוט.

עש להמצאתם של אמצעי מניעה יעילים, בטוחים וזמינים, המצב הדיפולטיבי של האדם הבוגר והפעיל המינית היה שיש לו ילדים. הסיפור הזה של בחירה אם להביא ילדים או לא זה משהו של 100 השנה האחרונות בערך. וגם היום, כשיש אמצעי מניעה יעילים, בטוחים וזמינים, עדיין במקומות רבים המצב הדיפולטיבי הוא שבשלב מסוים בחייו אדם מביא ילדים. בוודאי שזה כך בחברה מעודדת ילודה כמו החברה הישראלית. אז כן, למרבה הצער אנשים שבוחרים לא להביא ילדים עדיין צריכים להסביר את עצמם, וצריכים שם כדי שידעו שהם לא לבד ולא חריגים ולא לא-נורמליים.

ילדים זה בכל זאת לא כמו קעקועים או חתולים."

אז הנה התגובה שלי, בה אני מפרט ומסביר את עמדתי לגבי המונח "אל-הורות" ומדוע לדעתי יש אולי לשקול אותו מחדש, או לפחות לבחון אותו מחדש.

 

 


 

 

קודם כל, אני מקווה שלא הכעסתי אותך (אף שמהטון ניתן להבין שכן) כי אני לגמרי בצד שלך.

אני אסביר מדוע אני מתנגד למונח או לתיוג הזה "אל-הורי". קודם כל יש להדגיש שאני יוצא מתוך נקודת הנחה חילונית-ליברלית, אם מדובר באדם בעל השקפת עולם דתית שנמצא בצד השני, אז זה דיון שונה לחלוטין כי הציווי הדתי מאד ברור לגבי הנושא של ילודה.

הואיל ואנו יוצאים מתוך נקודת הנחה חילונית-ליברלית, אז אנו מאמינים שהאדם מיסודו נולד חופשי והוא נולד כאינדיבידואל, הווה אומר, יצור אחד ויחיד (אשר בלתי מתחלק לחלקים קטנים יותר אליהם אנו מתייחסים בנפרד), ובעל אוטונומיה החלטית. זהו גם הבסיס שלנו לשיפוט מוסרי, הרי אם לא היינו מאמינים בכך, לא היינו יכולים לומר שפלוני אחראי למעשיו. אנו מאמינים שזהו המצב האוניברסלי עבור כל בני-האדם ללא הבדלים ביניהם או ביניהן (אלא אם נולד עם מום).

לכן, המצב הדיפולטיבי שלנו, כשאנו יוצאים מרחם אימנו, הוא ללא ילדים. דיפולטיבי, כלומר מצב העניינים אשר מתחיל מנקודת אפס עד אשר נעשה מעשה אשר משנה משהו לגביו. אם לא הבאנו ילדים לעולם, כלומר הפכנו להורים, המצב הדיפולטיבי נשמר ומתמיד.

אם כן, יכולנו להיוולד לתרבות אשר מעודדת ילודה ובאותה המידה יכולנו להיוולד לתרבות אשר אינה מעודדת ילודה. הם לא משנים את המצב הדיפולטיבי שלנו כאינדיבידואלים, הם רק מכבשי לחצים ברמות עצימות שונות כדי להשפיע את החלטה, או העדר החלטה, עתידית.

לכך אני מתכוון כשאני אני מדבר על המצב הדיפולטיבי, אינני מדבר על הנורמה, אלא על מצבו היסודי וההתחלתי של האדם.

היום, אנו חיים בכלכלת קפיטליזם מאוחר. בעבר חיינו בכלכלה אגררית, בכלכלה כזו ילודה מואצת הייתה הכרח, ראשית משום שלא הייתה מדינת רווחה שדאגה למבוגרים ועניים, והם נסמכו לחלוטין על משפחתם, ושנית משום שהמשק החקלאי זקוק היה לכח עבודה. היום המדינה החליפה את המנגנונים האגררים ואין צורך, יותר נכון, אין הכרח של ילודה על מנת לשרוד. לכן, ילודה היא בחירה. בחירה אחת מתוך בחירות רבות שהאדם מסוגל לבחור או באותה המידה לא לבחור בחייו.

האם הבחירה שלו נורמלית? זה לא משנה לדעתי. והרי מדוע:

כשאנו בוחרים לתת דנוטציה מסוימת לדבר מסוים, יש לדבר השלכות, אנו במקרים רבים מחריגים או מנרמלים אותו. אני בטוח שאורנה דונת כשהיא המשיגה את המושג הזה הייתה מודעת לכך (לא קראתי את הספר שלה, מודה ומתוודה, אבל היא בוגרת אותו חוג באותה אוניברסיטה שאני למדתי בה, אז אני בטוח שהיא הייתה מודעת), הבעיה שלי עם "אל-הורות" היא שהיא מכילה בתוכה את ההנחה שהורות היא המצב הנורמלי (ובהתאם לכך, גם הנורמטיבי), אבל זה נכון רק לנתח מסוים ואמורפי מן האוכלוסייה, ונתח מצטמצם גם בזמן וגם במרחב.

הרי אישה בת שלושים ושתיים שאין לה עדיין ילדים, ואינה בטוחה שהיא רוצה בכלל, היא "אל-הורית"? מה אם היא גרה עם בן זוגה, וזה מעולם לא היה חשוב לה או לו, והם פשוט לא הביאו ילדים מעולם או התחתנו, לא התבצעה החלטה מעולם, זה פשוט מעולם לא נעשה, הם "אל-הוריים"? מה עם ילדה בת שש-עשרה ללא ילדים שבכלל לא רוצה אותם (מסיבות ברורות מאילו) היא "אל-הורית"? אישה עקרה היא "אל-הורית"? אישה בת ארבעים שרוצה ילדים בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה אבל משום שהיא איננה אטרקטיבית מספיק כדי למצוא בן זוג שישמש כאב (והיא מתעקשת לגדל את ילדיה במשפחה נורמטיבית) האם היא "אל-הורית"? מה עם הדנית או השוודית היפנית הממוצעת שבוחרות לא להביא ילדים, האם הן צריכות להיות מוגדרות "אל-הוריות"? לפי קבוצת ההורים המצטמצמת במדינתן שכבר מאבדת את מעמד הנורמליות?

כלומר המונח "אל-הורי" אינו מונח יציב, לא ברור מתי זו ממש החלטה ומתי זו החלטה שמייצרת זהות. הוא מתאר מצב עניינים שמזוהה ומוחרג על-ידי אידאולוגיה ספציפית אשר רוצה לקבוע סדר נורמטיבי, אידאולוגיה שכן מגיע לה דנוטציה ותיוג, וגם יש לה, האידאולוגיה היא נטליזם.

אני חוזר לטענתי המקורית. המצב הדיפולטיבי שלנו הוא ללא ילדים, ממנו ניתן לבחור אם אנו רוצים ילדים או לא, זהו מצבו האוניברסלי וההתחלתי של כל אדם. בתרבויות האנושות ישנה אידאולוגיה אשר נקראת נטליזם, לאידאולוגיה הזו יש מטרה והיא לעודד ילודה והורות, ישראל היא מדינה שבה אידאולוגיה נטליסטית היא מאד חזקה, אך היא איננה רדיקלית כמו למשל כמו מקומות מסוימים בארה"ב או בברזיל שם אוסרים על הפלות. לעמת חסידי הנטליזם ישנם את אלו אשר מתנגדים להם, הם חסידי האנטי-נטליזם, חלק מתונים יותר אשר בעד צמצום ילודה, וחלק רדיקלים אשר מסיבות כאלו ואחרות רוצים להפסיקה כליל.

גם לנטליזם, וגם לאנטי-נטליזם יש היסטוריה ארוכה בתרבות האנושית.

הסיבה, אפוא, מדוע מתנגד לתיוג "אל-הורי" היא משום שזה מונח שמקבל את ההנחות של האידאולוגיה הנטליסטית, והיא שהמצב הראוי הוא ילודה והורות ומי שמתנגד או נמנע מכך יש משהו חורג ולא תקין בו, זהו אדם שיש להתייחס אליו במקרה הטוב בתור נכה ובמקרה הרע בתור פושע.

אין לי בעיה עם נטליזם מתון, לצורך העניין. כלומר שזה דבר טוב אם רוצים אותו, ואם לא אז חבל, אבל זה בסדר גמור. זה משהו שאני חושב שהרוב מסוגל לחיות עמו בשלום. כי ככה אם מישהי אומרת "אין לי ילדים." אז התשובה לא תהיה "מה? למה אין ילדים?! אוי מסכנה, ניסית טיפולי פוריות?" או "מה זאת אומרת בחרת לא להביא ילדים?! איזו מין בחירה זו?! תגידי לי את נורמלית? זה ממש אנוכי מצדך, תאמיני לי, עצוב לי עליך! פשוט עצוב לי!"

במקום התשובות הללו, אנשים יענו: "אה, אוקי." ואז יגידו לעצמם "נו טוב, כנראה החליטה שזה לא מתאים לה, זה לא מתאים לכולם.", זהו אגב המצב ברוב מדינות המערב, משהו שישראל לדעתי צריכה לשאוף אליו.

לי אישית אין ילדים, אבל אינני מגדיר את עצמי כ-"אל-הורי", אני פשוט אני, אותו אדם שתמיד הייתי. כרגע אני לא רוצה ילדים, אבל מי יודע? אולי אשנה את דעתי בבוא היום? כבר שיניתי את דעתי לגבי דברים רבים אחרים בחיי, זו לא תהיה הפעם הראשונה. אבל זה בטח לא רכיב בזהותי, זה לא משהו שמגדיר אותי אני לא חלק מקבוצה באוכלוסייה שיש לה שם או קטגוריה. לעמת זאת, אלו שיש להם שם וקטגוריה הם אותם אלו אשר מתעסקים בתיוג וסיווג אנשים פרטיים אשר מחליטים החלטות פרטיות אשר אינן עניינם כלל וכלל, ושמם – נטליסטים.

אבל, אם תבוא מישהי ותאמר לי: "אני מבינה את מה שאתה אומר, אולי גם מסכימה, אבל בחיי הפרטיים, ובאינטראקציה היומיומית שלי מול אנשים בישראל, אני זקוקה למילה הזו, אחרת אין לי דרך להסביר להם את זה באופן ברור מדוע ולמה בחרתי את מה שבחרתי. זהו מונח שאני מבינה ומרגישה כמעצים, והוא עוזר לי."

לכך רק אענה: "מעולה, כל מה שעושה אותך מאושרת, אני בעד."

אבל, אני עדיין לא מבין, אישית, את המונח או את הצורך בו. כששואלים אותי אם יש לי אני עונה שאין. כששואלים למה, אני עונה שאני פשוט לא רוצה. רצון הוא לא דבר שצריך להצדיק, הוא עומד בפני עצמו וזכותי לא לרצות.

כמו שאני לא רוצה קעקועים, או חתול.

 

 

 

למדתי את הלקח שלי

הבאר הזה, כולו מלא מאווררים, מכל כיוון, זה מטורף, שלושה מאווררים שמאווררים אותך בו-זמנית. הכורסאות ישנות, יותר כמו שרפרפים עם כריות ומול הבאר כיסאות מוגבהים אדומים עליהם יושבים שלושה סקנדינבים שיכורים, ואחד מהם היה מנסה לפעמים לשחק קצת עם הפלייליסט כי כמה אפשר בריטפופ ורוק בריטי אייטיז-ניינטיז שכולם, כולל הבעל בית, העדיפו.

רוב הלקוחות, טוב, רוב השיכורים בפנים היו בריטים בשלל גוונים ושלבי גילופין. לפעמים צועקים אחד על השני ומקללים, ואף אחד, ואני מתכוון לזה, אף אחד לא לבש חולצה מלבדי ומלבד הסקנדינבים, שהיינו היחידים שגם היו מולנו חבילות סנוס שוודי בזמן ששתינו.

פעם אחת נגעתי אפילו בעצמי בפלייליסט, זה לא היה הזמן או המקום, הם היו יותר נחמדים אלי מאשר אל הסקנדינבי, עד ששמתי את פרייברד, נו, כמו כל קנדי שיכור, שם כבר גם נמאס לבריטים ממני.

למדתי את הלקח שלי.

לבעל הבית כבר אבדו כל השיניים, אפילו שהמקום כולו מוקף בתי זונות הוא היחיד שלא מזיין, זה לא הקטע שלו, הוא שם בגלל שזה המקום היחיד בו אתה באמת חופשי מהכל להיות אתה. לא כי המקום חופשי, לא כי החוק בטל, להפך החוק שריר ברור וקיים, הוא פשוט מתעלם מאתנו רוב הזמן כי אנו זרים כאן בארץ החמה והמפויחת הזו.

אין ברזים של בירה, אין כוסות מסודרות כאלה כמו בבארים הנורמליים מסביב לעולם, אלו כוסות כאלה שהוא קנה במכולות מסביב לעיר, הרוב בכלל שותים ישר מהבקבוק, אבל לא אני, ולא הסקנדינבים. בארץ הזו, גם מקובל לשים בבירה קרח, לקח לי זמן להתרגל, אבל כשמתרגלים, זה לא עוזב אותך, עד היום אני לפעמים עושה את זה אפילו שאני לא שם.

בעל הבית הוא איש טוב, ומומחה בהרגעת שיכורים רושפים. הוא בא לבקר אותי במקום הקבוע שלי, פגשתי אותו לפני כמה ימים באיזו מסעדה וגם הוא גדל בישראל עד שהתחפף ושתינו שתינו, והמשכנו לשתות, הערב החל לרדת והחום הלוהט החל להתפוגג ואז עניתי לו:

נורמלית אני שיכור לידן כי עם כל הכבוד, אם הן לא יכולות להתמודד איתי כשאני שיכור אז מה הטעם? נכון? טוב, זה היה לפני מלא זמן…

בכל מקרה, ישבנו בקניון מוזר בעיר הזו, בישראל, ושתינו משקה מוזר של פסיפלורה זה שעוד מכיל את הגרעינים והיא אמרה שהוא עוד בסדר מבחינתה, מבחינתי הוא רק היה סביר פלוס אבל לפחות היא הייתה מבסוטה, אז לפחות משהו. אני לא כזה התלהבתי מזה זה היה עוד אחד מהמשקאות האלה במכלים המסתובבים האלה שרואים… מין מכולות כאלה שיש שם, בפיצוציות, או כל מיני מאפיות פילסברי ערסיות כאלה של התחנה המרכזית אבל שיהיה… היה בבית קפה כזה אז זה בסדר.

קיצר ישבנו שם, והיא חשבה שיצא מזה מערכת יחסים ארוכת טווח, אבל רבאק, את גרה מאתיים אלף קילומטר ממני, איך זה בכלל אפשרי? קיצר, היא התחברה איתו, איבדנו קשר, בעיקר כי הוא אחרי הצבא… הוא הפך לבלתי נסבל, אני הוצאתי 21 והוא נשאר קרבי, הפער התרחב עם הזמן… אתה יודע?

הוא הפך לסאחי יותר ויותר, אבל מה כבר אפשר לצפות נכון? זו הייתה הסביבה, וזו היה מה שהיה כאפשרות לברוח מכל מה שהיה מגעיל אז, חשבנו שהצבא יהיה דרך החוצה… כמה טעיתי ריבונו של עולם… לא היה לי מושג מה יחכה לי שם… הסאחיות, הוא השתלב בזה יופי, אני לעמת זאת, לא הצלחתי, אני לא בנוי לזה.

על כל פנים ישבנו שם בבית הקפה, עם המשקה הזה, רגע, לא… זה היה לפני כשאכלנו סלט יחד… או אחרי? פאקינג מי זוכר… הסקס היה מהסוג שאתה יודע שעם הזמן ישתפר אבל זה ייקח זמן, ואין לנו אותו, בכל מקרה אכלנו את הסלט הזה, אז כשזה הסתיים אכלנו גלידה, על ספסל יחד, היא חשבה שזה היה דבר הכי רומנטי בעולם, אני מבחנתי פעלתי על אוטומט, מהחברה שהייתה לי ארבע שנים, הן מאמנות אותך להיות רומנטי, הפוסטמות האלה… גלידה על ספסל באמצע הלילה… היא לימדה אותי שזה רומנטי, כוסאמא שלה. בכל מקרה אכלנו את זה, והיא הייתה מאוהבת.

חזרנו הביתה והזדיינו, זה היה סקס בינוני אבל למי אכפת זה היה סקס, והיא נהנתה. לפחות ככה היא אמרה לי.

היא הכתירה אותי בתור (ואני עושה עם האצבעות) "האקס המיתולוגי שלה", למה? פאקינג למה?! כלומר אני מבין למה, וזה בסדר, אבל זה לא היה הדדי, והיא יודעת את זה, אז למה? היא בן אדם טוב בסך הכל, אבל לא היית שום התאמה ביננו, היא רצתה נורמליות ואני לא. זה היה כל כך פשוט. היא רצתה בית, ילדים, משכנתא כל הדברים האלה, אני לא, אני לא יודע מה רציתי, רציתי לתת לזה צ'אנס… זה מה שרציתי, לבדוק אולי זה מתאים לי, וזה לא.

העיר הזכירה לי רק את המקום הזה שהאוטובוס הסתובב בו בדרך לסבא וסבתא כשבאתי לבקר אותם בצבא, אחרי שהוצאתי 45, וכל כך שנאתי את העיר הזה, רבאק. זה רק הזכיר לי את זה, גם כשגמרתי בתוכה, בתוך הקונדום, זה הזכיר לי כמה שנאתי את העיר הזה. זה לא היא, זה אני.

כמה אפשר להתנצל? כמה? תגיד לי כמה? ניסיתי, באמת, אבל זה לא הלך… הבעיה היא איתי, לא איתך.

לקח לי זמן להבין מה עושה אותי מאושר. ואני מאושר, אני מקווה שגם שהיא מאושרת היום.

 

 

 

drunks

 

 

מסתבר כי

האינטרנט אוהב סרטונים בהם רואים אנשים מגיבים לדברים לראשונה.
האדם בבסיסו צריך אישור לדבר־מה שהוא אוהב או שונא.
שאנשים נוספים שותפים בתשוקותיו תאוותיו ודחיותיו. בסופו של דבר,
הוא בודד,
והחברה היחידה שנותרה לו היא פרצופים מצחקקים על המסך.
אולי פורנוגרפיה היא לא דבר כל־כך נורא אחרי הכל,
לפחות שם, אחרי שאתה גומר,
האשליה מסתיימת.

דיזנטריה של הנשמה

בקמבודיה, סיים ריפ, כמעט ולא יצאתי מהחדר, הסליזיות של המקום פשוט הגעילה אותי, לא היה רגע כשהסתובבתי ברחובות שנהגי הטוקטוק לא הציעו לי דבר כזה או אחר, לרוב נסיעה. אפילו לא רציתי באמת להגיע לשם, פשוט הייתי צריך לצאת מתאילנד ולחזור כדי לחדש את הויזה, אמרתי לעצמי, "נו טוב, נלך לראות את המקדש הזה שקראתי עליו באנציקלופדיית אביב כשהייתי ילד, נדמה לי שזו הייתה אנציקלופדיית אביב, קיצר נראה את המקדש, נשמע מעניין, ואז נחזור."

עשרה ימים ביליתי שם בחדר מלון, וזה היה ממש מוזר כי המלון כולו יוקרתי ומרהיב ומולו אין אפילו כביש, רק דרך עפר וחנויות מגעילות שנראו כמו באסטות בשוק, ומסעדה שכל מה שהגישה היה סומטאם קמבודי, שהוא בדיוק כמו התאילנדי רק הפפיה הירוקה חתוכה יותר גדול ושפכו על זה מלמעלה ערמה של צדפות מותססות, שלא אכלתי, כי הייתי בטוח שאני אחטוף מזה דיזנטריה, אבל את הסלט אכלתי, שהיה כולו מלא מיצים של צדפות מותססות, אז זה היה בעיקר הימנעות פסיכולוגית כי אם יש בזה דיזנטריה (ואין, זה בטוח לחלוטין, פשוט המקום היה מזעזע ומתתי מרעב) אז זו תהיה רק דיזנטריה של הנשמה, של הרוח ולא של החומר.

ליד המלון היה בודקה שתפקד כמסעדה שהייתה פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. הם הגישו בעיקר קאו־מאן־גיי, שזה עוף עם אורז, המאכל הכי פופולארי במזרח אסיה. זה היה ממש טעים, אבל זה הרגיש מחריד, לא היה מיזוג, היה ממש חם, רק מאוורר ומלצרית ממורמרת שמרגישה מסונג'רת כי היא הבת של בעל־הבית והיא יודעת מספיק אנגלית כדי לתקשר, בערך, וסבא קמבודי שבוהה בי באדישות ובנחישות. זה הרגיש כמו כל סרט מלחמה על וייטנאם שצפיתי בו בילדותי, והייתי בטוח שאני אחטוף קלקול קיבה. לא חטפתי, אבל לפחות שבעתי.

רוב הזמן ישבתי בחדר וקראתי ספרים ושתיתי תה ירוק ובירה קמבודית. הבירה שם סבבה לגמרי. רוב האוכל שם אכלתי מפחיות שימורים, כי זה היה הדבר הכי בטוח שהיה לאכול שם, עוגיות מווייטנאם, ובוטנים מהפיליפינים ובאגטים, שהקמבודים למדו להכין מהצרפתים כשהם עוד היו קולוניה.

אני מתגעגע לפעמים לחדר הזה שם, זה היה ממש כיף. עשרה ימים של בידוד, רק אני והספרים ומוזיקה, אפילו לצוות הניקיון לא נתתי להיכנס, הייתי פשוט גונב מטאטא מהמסדרון ומנקה לבד, רק שלא יכנסו לי לחדר. זה היה כמו ניקוי לנשמה, הכל זר ומוזר מסביב, ורק אני עם הספרים בחדר, ואין מציק ואין מפריע.

סיים ריפ מלאה צרפתים, רק שהם בעצמם לא מבינים מה הם עושים שם, הרחובות שם מלאים צרפתים מבולבלים ותימהוניים שמנסים למצוא סיבה להצדיק את ההגעה שלהם לחור הזה. עומדים בסופר ובוחנים צנצנת ממרח פטה כבד ומפגינים התרשמות מאולצת. כל המקום הזה נראה כמו חיקוי עלוב של תאילנד, והם באמת מנסים להיות תאילנד אבל זה לא הולך להם בינתיים. זה עדיין מגעיל שם, יותר מדי תרמיות, יותר מדי נוכלים בכל פינה. אפילו הקופאית בסופר ניסתה לשדל את עצמה, אבל איך אני אפילו אשקול את זה כשכל הפה שלה מלא בשיניים רקובות ירוקות שחורות, והיא רק בת עשרים ומשהו.

 

merket
אורות ניאון הם תמיד סימן רע לבאות.

 

אולי הדבר הכי מגעיל לגבי המקום הוא שהוא מלא תרמילאים, ליתר דיוק, תרמילאיות צעירות לבנות ממוצא אירופאי או צפון אמריקאי. אין נוכחות יותר מסוכנת בעולם מאשר שלהן, בכל מקום שהן מגיעות במסה קריטית, המחירים מיד עולים והנוכלים נוהרים לשם ברבבותיהם. שומר נפשו ירחק.

 

templestreet
חוויה של פעם בחיים, כי באמת שלא צריך יותר מזה.

 

הסתובבתי ברחובות בלילה, השמש הקופחת של היום הייתה יותר מדי עבורי שם. הייתי ממוקם לא רחוק מאזור הבילויים, בו הן כולן רבצו. מסעדות מלאות שרוואלים ממולאים בפוסטמות מעצבנות, והן כולן רוצות לאכול פיצה ושואלות את המלצרית הקמבודית המסכנה אם זו פיצה באמת מהתנור אם שזו פיצה קפואה שהם שמים במיקרו, וכל מה שהמלצרית המסכנה הזו יודעת לענות זה "כן! כן! פיצה! כן!" ומצביעה על התמונה הגדולה של הפיצה על הקיר.

אני הזמנתי מרק אטריות אסייתי עם כל השטויות האלה שהם דוחפים בפנים כמו ירקות ובשר. כי משהו שמרתיחים כמה שעות הוא בדרך־כלל בטוח יותר לאכילה, בטוח יותר מפיצה קמבודית. וצדקתי.

 

angor1
אפילו בכניסה לבית המקדש היו חלפני כספים.

 

לאנגור וואט יצאתי ביום השמיני, זו הסיבה מדוע בכלל הגעתי לעיר המגעילה הזו. באמת עניין אותי לראות את המקדש המוזר הזה, אבל ברגע שנהג הטוקטוק הוריד אותי בחלק הראשון של מתחם המקדש, כל מה שעבר לי בראש היה "אה, טוב, אז זה הפארק הלאומי שלהם.." כמו באשקלון, חם, לח, מלא אבק, אך בניגוד אליו, שווה את כל המסע המפרך.

 

angor2
למקרה שתהיתן, מוכרים מקלות סלפי באזור החניה.

 

התחלנו ללכת שם כקבוצה אחרי המקדש השני, לא התארגנו כקבוצה, פשוט אני, שני ספרדים, שלושה צרפתים (איך לא?) חמישה סינים, ועוד כמה מכל מיני מקומות התחלנו לנוע יחד כלהקה, אפילו לא דיברנו אחד עם השני, פשוט היה איזה קצב ווקטור אחיד. הסינים צילמו כל מקק כל חרק וכל רקיק אבק, הצרפתים ניסו לחפון וכמעט להתעלס עם הבבונים, או הקופים או השד יודע מה הם היו, רוב הזמן הם ישבו בצד לעסו פסולת כמו חבילות של כדורי אקמול ובקבוקי מים, הספרדים היו נחושים להגיע למחוז חפצם שזה איזה מקדש שהתעקם בגלל איזה עץ. בסוף עזבתי את הקבוצה אחרי המקדש הרביעי והלכתי לשתות מי קוקוס על איזה ספסל, וללעוס בעצמי קצת אננס, כמו הבבון האציל.

 

angor3
החוויה אוריינטלית־אוקסידנטלית. לפעמים לא ברור לי מי עושה פטישיזציה למי.

 

כשהגעתי למקדש האחרון רווח לי, הנה, ראיתי את אנגור וואט במו עיניי, זהו. ומה למדתי? ובכן, שכל הקטע הזה של לנדוד לארץ מרוחקת כדי לבהות בהריסות ארכאולוגיות או ארכיטקטורה אקזוטית, ובכן, זה לא כזה וואו. שנות התשעים עברו חלפו להן, ואנציקלופדיית אביב דחוסה על כל כרכיה בפחי המחזור הכחולים. היום, הסרטונים ממש ברורים והתמונות ממש טובות ובאיכות מדהימה. זה דיי מספיק למען האמת, אין הרגשת סיפוק כזו עצומה מלמשש איזו אבן אלטעזאכן. אולי זה כי כשאתה גדל בסביבה עם כל־כך הרבה ארכאולוגיה, זה כבר הופך לסתם עוד חלק מהנוף והריגוש דועך.

אבל היה כיף, אני שמח שנסעתי.

 

angor4
מקדש שהתעקם בגלל איזה עץ.