בלשאזר

לפני שהוצאתי 24, כשהייתי בצבא, כל שרציתי היה אקווריום קטן. לחברה שלי דאז היה אקווריום ענקי בסלון הוריה, עם קומפרסור, ותא השרצה, והדג החום הזה שמנקה את דפנות הזכוכית, ומולים וגופים מלאי צבעים ששחו בכל רחבי המיכל.

חבר טוב, בזמנו, כל שהוא רצה היה סקטים, גלגליות כלומר, הוא רצה שוב לרכוב על גלגליות. הוא היה עומד שם במגדל השמירה וכל אשר היה חושב עליו היה גלגליות, והשעות בהן ידהר במורד הרחובות או סביב הרחבה בגן.

אני, רק רציתי לשבת, בשקט, בחדר, לבד, תחת המזגן, ולבהות בדג שוחה בקערת זכוכית. זה כל מה שהייתי מסוגל לחשוב עליו בנסיעות הארוכות הביתה באוטובוס חזרה מהבסיס, או בשעות האינסופיות בהן בהייתי בקיר במשרד, ועישנתי סיגריות בכסף שבקושי היה לי, כמו כל שאר החיילים סביבי. מדי פעם שוחחתי בטלפון עם החברה על הדגים, מתי הן קנו אותם, את האקווריום, על האוכל, והמים, והמכשור. היא בדיוק התגייסה אז, אני כבר הייתי שנה בפנים ושנאתי כל רגע.

אני זוכר, בעודי יושב שם באוטובוס הצפוף והדחוס, מימיני עוד חיילת מכונסת ומקופלת לתוך עצמה, לפעמים קוראת אסמסים בפלאפון שלה, או מעמידה פני ישנה, משמאלי ומעלי עוד חייל, בית שחיו מעל ראשי, וארשת פניו קפואה עייפה ומיואשת. הייתי בוהה בפלסטיק הכהה של הכיסא לפני, לפעמים מסית ראשי אל החלון, מנסה לראות משהו, אבל כבר החל להעריב ורק אורות רצים נמרחים אחורנית על הזכוכית, ושממה שחורה של חולות חשוכים. וכך, כמו הרדמות על מיטה, כאשר הראש שקוע בכרית והמחשבה הזו אט אט נודדת ומעמיקה, עד שההכרה נבלעת בה ואתה נם, כך הדגים היו צפים מעלה שוב בדמיוני – רק לשבת שם מבלי מפריע, רק שקט, רק לא שם על הקרון הזה.

הוצאתי 24, זה לא היה פשוט אבל עשיתי את זה. ואחרי כן, היא באה אלי ויחדיו נסענו במונית אל הקניון הדוחה הזה, ושם למעלה הייתה חנות חיות מחמד רעועה ומלוכלכת. קנינו דג אחד, מולי בלון, ואגרטל קטן עבורו, ומזון.

כשחזרנו הביתה שמנו אותו באגרטל עם מים ומזון, והא שט שם, וצף מעלה ומטה. ואני ישבתי ובהייתי בו. קראנו שמו בלשאזר. אינני זוכר מדוע בחרתי בשם הזה, אבל זה מה שנבחר. בלשאזר תשריץ אחרי כמה שבועות ואני אגלה שבלשאזר היא נקבה.

אבל מה שרציתי לא היה את בלשאזר, אלא את זמני חזרה, היכולת וההתכנות לשבת שם ולבהות בה במשך שעות.

זה מוזר. כי היום אקווריום הוא ההפך מחופש עבורי. הוא עוד קבוע, משהו שצריך לדאוג לו כדי שישרוד ושאינו מאפשר לי לקום ולנדוד למקום הבא, לראות מרחב חדש ולחוות משהו שונה. לא שזה אפשרי בכלל כרגע.

אולי כדאי שוב לקנות דג ולבהות בו, כפי שעשיתי אז, ולהאזין למוזיקה ולזכור שאני חופשי, ולא ניתן ליטול זאת ממני שנית.

דנם, ואני בכעסי

הצעירים הסטטיסטיקאים,

העוסקים במחלות רקע ואחוזי תמותה.

בקושי יודעים מתאם פירסון מהו,

והם רציונליים לעילא ולעילא.

ראו,

הם אפילו חרדים לכלכלה.

 

אילו בנדיטים בחרש ליל היו לוקחים מעשר מחיי זקננו,

נניח היו ערבים,

נניח היו ימנים קיצונים.

נניח, למען המצפונים הנקיים.

כלום היו דורשים למצות את הדין?

כלום היו מחמירים ומהדרין?

מסתגרים בבתים?

מתרגזים?

לא?!

 

גם אם כלה כוחם,

אין לעזבם.

אין להשליכם.

כי יש מציל.

 

חיים

בבוקר עם קפה שחור ביד בגינה

אמרתי לה,

בואי, טרם תחמיצי, עכשיו.

מאות שחו שם בתכול השמיים

ברי"ש אשר קדקודו מלפניו.

 

אנו עוד מופתעים שהטבע סביבנו,

חשבתי לעצמי.

שהוא שם, וקיים

ואדיש כלפינו.

כל־כך משוכנעים שאנו אדוניו,

בגלל דורון בגבעול שומר, או אוויר שהופח בנחיריו.

 

והכלבה נבחה, והחתולים יללו סביב,

והדבורים התעופפו בין פרחי ההדרים.

 

כל החיים הללו ואנו בתוכם.

העגורים ממעל,

והרימות בין הרגבים.

 

 

 

 

תשובה לשיר-דמע על אל-הורות

הפוסט הזה התחיל כתגובה לשיר-דמע, אבל כשעברתי את השבע-מאות מילה הבנתי שזה כבר פוסט, ולא מנומס להפציץ ככה למישהי את דף התגובות, וגם ככה אני הזנחתי את הבלוג הזה בחודשים האחרונים, אז הנה, סיבה למסיבה.

אז ראשית כל, הקשר.

שיר-דמע, אשר אני זוכר עוד מימי ישרא', הדביקה אצלה בבלוג את התשובות שהיא נתנה לשאלותיה של כתבת של עיתון כלשהו כאשר האייטם היה 'נשים אל-הוריות בישראל'. אל-הורי, דהיינו, מישהי או מישהו אשר החליט שלא ללדת ילדים. אני ממליץ בחום לקרוא את הפוסט שלה, הוא מפרט שם את כל מניעיה לגבי אותה ההחלטה.

לאותו הפוסט אני הגבתי כדלקמן:

"אני לא מבין את המילה הזו "אל-הורי". המצב הדיפולטיבי של האדם הוא ללא ילדים, ממש כמו שמצבו הדיפולטיבי הוא ללא חתולים או ללא קעקועים, הדברים האלה מתווספים לחייו לאחר החלטה ופעולה והקרבה. כמו שאין אל-חתולי או אל-קעקועי אין דבר כזה אל-הורי.

יש אנשים, וחלק מהם הורים. אלו שאינם הורים נותרים אנשים, כפי שהם היו נותרים ללא קעקועים או חתולים."

ולכך היא ענתה:

"ואני לא מבינה את ההיתממות הזו שלך. כי לא נראה לי שאתה אידיוט.

עש להמצאתם של אמצעי מניעה יעילים, בטוחים וזמינים, המצב הדיפולטיבי של האדם הבוגר והפעיל המינית היה שיש לו ילדים. הסיפור הזה של בחירה אם להביא ילדים או לא זה משהו של 100 השנה האחרונות בערך. וגם היום, כשיש אמצעי מניעה יעילים, בטוחים וזמינים, עדיין במקומות רבים המצב הדיפולטיבי הוא שבשלב מסוים בחייו אדם מביא ילדים. בוודאי שזה כך בחברה מעודדת ילודה כמו החברה הישראלית. אז כן, למרבה הצער אנשים שבוחרים לא להביא ילדים עדיין צריכים להסביר את עצמם, וצריכים שם כדי שידעו שהם לא לבד ולא חריגים ולא לא-נורמליים.

ילדים זה בכל זאת לא כמו קעקועים או חתולים."

אז הנה התגובה שלי, בה אני מפרט ומסביר את עמדתי לגבי המונח "אל-הורות" ומדוע לדעתי יש אולי לשקול אותו מחדש, או לפחות לבחון אותו מחדש.

 

 


 

 

קודם כל, אני מקווה שלא הכעסתי אותך (אף שמהטון ניתן להבין שכן) כי אני לגמרי בצד שלך.

אני אסביר מדוע אני מתנגד למונח או לתיוג הזה "אל-הורי". קודם כל יש להדגיש שאני יוצא מתוך נקודת הנחה חילונית-ליברלית, אם מדובר באדם בעל השקפת עולם דתית שנמצא בצד השני, אז זה דיון שונה לחלוטין כי הציווי הדתי מאד ברור לגבי הנושא של ילודה.

הואיל ואנו יוצאים מתוך נקודת הנחה חילונית-ליברלית, אז אנו מאמינים שהאדם מיסודו נולד חופשי והוא נולד כאינדיבידואל, הווה אומר, יצור אחד ויחיד (אשר בלתי מתחלק לחלקים קטנים יותר אליהם אנו מתייחסים בנפרד), ובעל אוטונומיה החלטית. זהו גם הבסיס שלנו לשיפוט מוסרי, הרי אם לא היינו מאמינים בכך, לא היינו יכולים לומר שפלוני אחראי למעשיו. אנו מאמינים שזהו המצב האוניברסלי עבור כל בני-האדם ללא הבדלים ביניהם או ביניהן (אלא אם נולד עם מום).

לכן, המצב הדיפולטיבי שלנו, כשאנו יוצאים מרחם אימנו, הוא ללא ילדים. דיפולטיבי, כלומר מצב העניינים אשר מתחיל מנקודת אפס עד אשר נעשה מעשה אשר משנה משהו לגביו. אם לא הבאנו ילדים לעולם, כלומר הפכנו להורים, המצב הדיפולטיבי נשמר ומתמיד.

אם כן, יכולנו להיוולד לתרבות אשר מעודדת ילודה ובאותה המידה יכולנו להיוולד לתרבות אשר אינה מעודדת ילודה. הם לא משנים את המצב הדיפולטיבי שלנו כאינדיבידואלים, הם רק מכבשי לחצים ברמות עצימות שונות כדי להשפיע את החלטה, או העדר החלטה, עתידית.

לכך אני מתכוון כשאני אני מדבר על המצב הדיפולטיבי, אינני מדבר על הנורמה, אלא על מצבו היסודי וההתחלתי של האדם.

היום, אנו חיים בכלכלת קפיטליזם מאוחר. בעבר חיינו בכלכלה אגררית, בכלכלה כזו ילודה מואצת הייתה הכרח, ראשית משום שלא הייתה מדינת רווחה שדאגה למבוגרים ועניים, והם נסמכו לחלוטין על משפחתם, ושנית משום שהמשק החקלאי זקוק היה לכח עבודה. היום המדינה החליפה את המנגנונים האגררים ואין צורך, יותר נכון, אין הכרח של ילודה על מנת לשרוד. לכן, ילודה היא בחירה. בחירה אחת מתוך בחירות רבות שהאדם מסוגל לבחור או באותה המידה לא לבחור בחייו.

האם הבחירה שלו נורמלית? זה לא משנה לדעתי. והרי מדוע:

כשאנו בוחרים לתת דנוטציה מסוימת לדבר מסוים, יש לדבר השלכות, אנו במקרים רבים מחריגים או מנרמלים אותו. אני בטוח שאורנה דונת כשהיא המשיגה את המושג הזה הייתה מודעת לכך (לא קראתי את הספר שלה, מודה ומתוודה, אבל היא בוגרת אותו חוג באותה אוניברסיטה שאני למדתי בה, אז אני בטוח שהיא הייתה מודעת), הבעיה שלי עם "אל-הורות" היא שהיא מכילה בתוכה את ההנחה שהורות היא המצב הנורמלי (ובהתאם לכך, גם הנורמטיבי), אבל זה נכון רק לנתח מסוים ואמורפי מן האוכלוסייה, ונתח מצטמצם גם בזמן וגם במרחב.

הרי אישה בת שלושים ושתיים שאין לה עדיין ילדים, ואינה בטוחה שהיא רוצה בכלל, היא "אל-הורית"? מה אם היא גרה עם בן זוגה, וזה מעולם לא היה חשוב לה או לו, והם פשוט לא הביאו ילדים מעולם או התחתנו, לא התבצעה החלטה מעולם, זה פשוט מעולם לא נעשה, הם "אל-הוריים"? מה עם ילדה בת שש-עשרה ללא ילדים שבכלל לא רוצה אותם (מסיבות ברורות מאילו) היא "אל-הורית"? אישה עקרה היא "אל-הורית"? אישה בת ארבעים שרוצה ילדים בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה אבל משום שהיא איננה אטרקטיבית מספיק כדי למצוא בן זוג שישמש כאב (והיא מתעקשת לגדל את ילדיה במשפחה נורמטיבית) האם היא "אל-הורית"? מה עם הדנית או השוודית היפנית הממוצעת שבוחרות לא להביא ילדים, האם הן צריכות להיות מוגדרות "אל-הוריות"? לפי קבוצת ההורים המצטמצמת במדינתן שכבר מאבדת את מעמד הנורמליות?

כלומר המונח "אל-הורי" אינו מונח יציב, לא ברור מתי זו ממש החלטה ומתי זו החלטה שמייצרת זהות. הוא מתאר מצב עניינים שמזוהה ומוחרג על-ידי אידאולוגיה ספציפית אשר רוצה לקבוע סדר נורמטיבי, אידאולוגיה שכן מגיע לה דנוטציה ותיוג, וגם יש לה, האידאולוגיה היא נטליזם.

אני חוזר לטענתי המקורית. המצב הדיפולטיבי שלנו הוא ללא ילדים, ממנו ניתן לבחור אם אנו רוצים ילדים או לא, זהו מצבו האוניברסלי וההתחלתי של כל אדם. בתרבויות האנושות ישנה אידאולוגיה אשר נקראת נטליזם, לאידאולוגיה הזו יש מטרה והיא לעודד ילודה והורות, ישראל היא מדינה שבה אידאולוגיה נטליסטית היא מאד חזקה, אך היא איננה רדיקלית כמו למשל כמו מקומות מסוימים בארה"ב או בברזיל שם אוסרים על הפלות. לעמת חסידי הנטליזם ישנם את אלו אשר מתנגדים להם, הם חסידי האנטי-נטליזם, חלק מתונים יותר אשר בעד צמצום ילודה, וחלק רדיקלים אשר מסיבות כאלו ואחרות רוצים להפסיקה כליל.

גם לנטליזם, וגם לאנטי-נטליזם יש היסטוריה ארוכה בתרבות האנושית.

הסיבה, אפוא, מדוע מתנגד לתיוג "אל-הורי" היא משום שזה מונח שמקבל את ההנחות של האידאולוגיה הנטליסטית, והיא שהמצב הראוי הוא ילודה והורות ומי שמתנגד או נמנע מכך יש משהו חורג ולא תקין בו, זהו אדם שיש להתייחס אליו במקרה הטוב בתור נכה ובמקרה הרע בתור פושע.

אין לי בעיה עם נטליזם מתון, לצורך העניין. כלומר שזה דבר טוב אם רוצים אותו, ואם לא אז חבל, אבל זה בסדר גמור. זה משהו שאני חושב שהרוב מסוגל לחיות עמו בשלום. כי ככה אם מישהי אומרת "אין לי ילדים." אז התשובה לא תהיה "מה? למה אין ילדים?! אוי מסכנה, ניסית טיפולי פוריות?" או "מה זאת אומרת בחרת לא להביא ילדים?! איזו מין בחירה זו?! תגידי לי את נורמלית? זה ממש אנוכי מצדך, תאמיני לי, עצוב לי עליך! פשוט עצוב לי!"

במקום התשובות הללו, אנשים יענו: "אה, אוקי." ואז יגידו לעצמם "נו טוב, כנראה החליטה שזה לא מתאים לה, זה לא מתאים לכולם.", זהו אגב המצב ברוב מדינות המערב, משהו שישראל לדעתי צריכה לשאוף אליו.

לי אישית אין ילדים, אבל אינני מגדיר את עצמי כ-"אל-הורי", אני פשוט אני, אותו אדם שתמיד הייתי. כרגע אני לא רוצה ילדים, אבל מי יודע? אולי אשנה את דעתי בבוא היום? כבר שיניתי את דעתי לגבי דברים רבים אחרים בחיי, זו לא תהיה הפעם הראשונה. אבל זה בטח לא רכיב בזהותי, זה לא משהו שמגדיר אותי אני לא חלק מקבוצה באוכלוסייה שיש לה שם או קטגוריה. לעמת זאת, אלו שיש להם שם וקטגוריה הם אותם אלו אשר מתעסקים בתיוג וסיווג אנשים פרטיים אשר מחליטים החלטות פרטיות אשר אינן עניינם כלל וכלל, ושמם – נטליסטים.

אבל, אם תבוא מישהי ותאמר לי: "אני מבינה את מה שאתה אומר, אולי גם מסכימה, אבל בחיי הפרטיים, ובאינטראקציה היומיומית שלי מול אנשים בישראל, אני זקוקה למילה הזו, אחרת אין לי דרך להסביר להם את זה באופן ברור מדוע ולמה בחרתי את מה שבחרתי. זהו מונח שאני מבינה ומרגישה כמעצים, והוא עוזר לי."

לכך רק אענה: "מעולה, כל מה שעושה אותך מאושרת, אני בעד."

אבל, אני עדיין לא מבין, אישית, את המונח או את הצורך בו. כששואלים אותי אם יש לי אני עונה שאין. כששואלים למה, אני עונה שאני פשוט לא רוצה. רצון הוא לא דבר שצריך להצדיק, הוא עומד בפני עצמו וזכותי לא לרצות.

כמו שאני לא רוצה קעקועים, או חתול.

 

 

 

למדתי את הלקח שלי

הבאר הזה, כולו מלא מאווררים, מכל כיוון, זה מטורף, שלושה מאווררים שמאווררים אותך בו-זמנית. הכורסאות ישנות, יותר כמו שרפרפים עם כריות ומול הבאר כיסאות מוגבהים אדומים עליהם יושבים שלושה סקנדינבים שיכורים, ואחד מהם היה מנסה לפעמים לשחק קצת עם הפלייליסט כי כמה אפשר בריטפופ ורוק בריטי אייטיז-ניינטיז שכולם, כולל הבעל בית, העדיפו.

רוב הלקוחות, טוב, רוב השיכורים בפנים היו בריטים בשלל גוונים ושלבי גילופין. לפעמים צועקים אחד על השני ומקללים, ואף אחד, ואני מתכוון לזה, אף אחד לא לבש חולצה מלבדי ומלבד הסקנדינבים, שהיינו היחידים שגם היו מולנו חבילות סנוס שוודי בזמן ששתינו.

פעם אחת נגעתי אפילו בעצמי בפלייליסט, זה לא היה הזמן או המקום, הם היו יותר נחמדים אלי מאשר אל הסקנדינבי, עד ששמתי את פרייברד, נו, כמו כל קנדי שיכור, שם כבר גם נמאס לבריטים ממני.

למדתי את הלקח שלי.

לבעל הבית כבר אבדו כל השיניים, אפילו שהמקום כולו מוקף בתי זונות הוא היחיד שלא מזיין, זה לא הקטע שלו, הוא שם בגלל שזה המקום היחיד בו אתה באמת חופשי מהכל להיות אתה. לא כי המקום חופשי, לא כי החוק בטל, להפך החוק שריר ברור וקיים, הוא פשוט מתעלם מאתנו רוב הזמן כי אנו זרים כאן בארץ החמה והמפויחת הזו.

אין ברזים של בירה, אין כוסות מסודרות כאלה כמו בבארים הנורמליים מסביב לעולם, אלו כוסות כאלה שהוא קנה במכולות מסביב לעיר, הרוב בכלל שותים ישר מהבקבוק, אבל לא אני, ולא הסקנדינבים. בארץ הזו, גם מקובל לשים בבירה קרח, לקח לי זמן להתרגל, אבל כשמתרגלים, זה לא עוזב אותך, עד היום אני לפעמים עושה את זה אפילו שאני לא שם.

בעל הבית הוא איש טוב, ומומחה בהרגעת שיכורים רושפים. הוא בא לבקר אותי במקום הקבוע שלי, פגשתי אותו לפני כמה ימים באיזו מסעדה וגם הוא גדל בישראל עד שהתחפף ושתינו שתינו, והמשכנו לשתות, הערב החל לרדת והחום הלוהט החל להתפוגג ואז עניתי לו:

נורמלית אני שיכור לידן כי עם כל הכבוד, אם הן לא יכולות להתמודד איתי כשאני שיכור אז מה הטעם? נכון? טוב, זה היה לפני מלא זמן…

בכל מקרה, ישבנו בקניון מוזר בעיר הזו, בישראל, ושתינו משקה מוזר של פסיפלורה זה שעוד מכיל את הגרעינים והיא אמרה שהוא עוד בסדר מבחינתה, מבחינתי הוא רק היה סביר פלוס אבל לפחות היא הייתה מבסוטה, אז לפחות משהו. אני לא כזה התלהבתי מזה זה היה עוד אחד מהמשקאות האלה במכלים המסתובבים האלה שרואים… מין מכולות כאלה שיש שם, בפיצוציות, או כל מיני מאפיות פילסברי ערסיות כאלה של התחנה המרכזית אבל שיהיה… היה בבית קפה כזה אז זה בסדר.

קיצר ישבנו שם, והיא חשבה שיצא מזה מערכת יחסים ארוכת טווח, אבל רבאק, את גרה מאתיים אלף קילומטר ממני, איך זה בכלל אפשרי? קיצר, היא התחברה איתו, איבדנו קשר, בעיקר כי הוא אחרי הצבא… הוא הפך לבלתי נסבל, אני הוצאתי 21 והוא נשאר קרבי, הפער התרחב עם הזמן… אתה יודע?

הוא הפך לסאחי יותר ויותר, אבל מה כבר אפשר לצפות נכון? זו הייתה הסביבה, וזו היה מה שהיה כאפשרות לברוח מכל מה שהיה מגעיל אז, חשבנו שהצבא יהיה דרך החוצה… כמה טעיתי ריבונו של עולם… לא היה לי מושג מה יחכה לי שם… הסאחיות, הוא השתלב בזה יופי, אני לעמת זאת, לא הצלחתי, אני לא בנוי לזה.

על כל פנים ישבנו שם בבית הקפה, עם המשקה הזה, רגע, לא… זה היה לפני כשאכלנו סלט יחד… או אחרי? פאקינג מי זוכר… הסקס היה מהסוג שאתה יודע שעם הזמן ישתפר אבל זה ייקח זמן, ואין לנו אותו, בכל מקרה אכלנו את הסלט הזה, אז כשזה הסתיים אכלנו גלידה, על ספסל יחד, היא חשבה שזה היה דבר הכי רומנטי בעולם, אני מבחנתי פעלתי על אוטומט, מהחברה שהייתה לי ארבע שנים, הן מאמנות אותך להיות רומנטי, הפוסטמות האלה… גלידה על ספסל באמצע הלילה… היא לימדה אותי שזה רומנטי, כוסאמא שלה. בכל מקרה אכלנו את זה, והיא הייתה מאוהבת.

חזרנו הביתה והזדיינו, זה היה סקס בינוני אבל למי אכפת זה היה סקס, והיא נהנתה. לפחות ככה היא אמרה לי.

היא הכתירה אותי בתור (ואני עושה עם האצבעות) "האקס המיתולוגי שלה", למה? פאקינג למה?! כלומר אני מבין למה, וזה בסדר, אבל זה לא היה הדדי, והיא יודעת את זה, אז למה? היא בן אדם טוב בסך הכל, אבל לא היית שום התאמה ביננו, היא רצתה נורמליות ואני לא. זה היה כל כך פשוט. היא רצתה בית, ילדים, משכנתא כל הדברים האלה, אני לא, אני לא יודע מה רציתי, רציתי לתת לזה צ'אנס… זה מה שרציתי, לבדוק אולי זה מתאים לי, וזה לא.

העיר הזכירה לי רק את המקום הזה שהאוטובוס הסתובב בו בדרך לסבא וסבתא כשבאתי לבקר אותם בצבא, אחרי שהוצאתי 45, וכל כך שנאתי את העיר הזה, רבאק. זה רק הזכיר לי את זה, גם כשגמרתי בתוכה, בתוך הקונדום, זה הזכיר לי כמה שנאתי את העיר הזה. זה לא היא, זה אני.

כמה אפשר להתנצל? כמה? תגיד לי כמה? ניסיתי, באמת, אבל זה לא הלך… הבעיה היא איתי, לא איתך.

לקח לי זמן להבין מה עושה אותי מאושר. ואני מאושר, אני מקווה שגם שהיא מאושרת היום.

 

 

 

drunks

 

 

מסתבר כי

האינטרנט אוהב סרטונים בהם רואים אנשים מגיבים לדברים לראשונה.
האדם בבסיסו צריך אישור לדבר־מה שהוא אוהב או שונא.
שאנשים נוספים שותפים בתשוקותיו תאוותיו ודחיותיו. בסופו של דבר,
הוא בודד,
והחברה היחידה שנותרה לו היא פרצופים מצחקקים על המסך.
אולי פורנוגרפיה היא לא דבר כל־כך נורא אחרי הכל,
לפחות שם, אחרי שאתה גומר,
האשליה מסתיימת.