הוא אמר

זה נקרא אפקט המתחזה. אנשים מאמינים שהם אינם באמת זכאים להצלחה שזכו לה. העניין הוא שזה לא באמת כל־כך רחוק מהאמת, ישנם באמת רבים שאינם זכאים להצלחה או לשלל לו זכו, אפילו הרוב. רבים גם למדו כבר שהצלחה היא לא באמת, או בהכרח, תוצר של עבודה קשה, מאמץ איכויות אישיות או יכולת, נו, כל ענייני המריטוקרטיה שמוזרמים לתוך האוויר בהבלי פיהם של זחוחים למיניהם, אלא שאלה דברים שלרוב באו כתוצאה ממאמץ סביר, לפעמים מינימלי של אלו שזכו לתנאים טובים מלכתחילה, בעלי המזל למיניהם. כלום לא ירגישו המודעים לכך שאינם זכאים לכל אשר השיגו? במיוחד שהם מודעים לכך ששפר עליהם מזלם.

אמרתי, העיקרון בסיסי שאנו מחונכים אליו מילדותנו הוא שאנו, במהותנו, איננו שייכים כאן בעולם. זהו ככלות הכל, המסר העיקרי של סיפור גן עדן: העולם לא באמת נועד עבורנו.

נבראנו יצורים תמימים עדינים ונימוחים שנועדו להתרוצץ בגנים ולזלול תאנים, אבל מסיבות שאינן קשורות בנו, ושאיש מעולם לא לקח עליהן אחריות, הושלכנו לעולם אלים ופראי, והחוויה הנצחית שלנו היא של זרות בעולם אכזר ומסוכן.

אבל האדם המודרני־מערבי הוא אתיאיסט בבסיסו, והתיהום שנפערה בו עדיין בעלת קווי מתאר של הנשגב. לכן הוא מנסה, במעין פרויקט אקזיסטנציאליסטי־מקאברי, לאטום אותה בגרביים וכדורי נייר מקומט, אבל זה לא עוזר. קריירה, צרכנות, תמונות מאורגנות־מעוצבות במדיה חברתית, כרטיסי תןביס, זה אולי עובד על אחרים לכמה רגעים, אבל לא עליו.

ואמרו לו, אחרי שסיפרו לו על הגן ממנו גורש, שכעת הוא מה שהוא עושה וצובר, הוא הקריירה שלו, הוא חפציו וממונו, זה הוא, ושוויו הוא זה.

לכן ידעתי שהחמאס שיקר כאשר איים להפיל את מגדל משה אביב. הם יודעים שכמה שהם מסוגלים לאמלל את ישראל, זה כאין וכאפס לעמת מה שלובשי החליפות האלה מסוגלים לעשות, ועדיין עושים.

הרגע הזה של מוקשה מגיע כאשר הוא מבין שהכל מחזה תעתועים. הוא לא מה שהוא עושה וצובר, הוא היה ונותר אותו יצור מחרבן בולס ומתעלס, שאמור פשוט להתרוצץ ולזלול תאנים, ואין הרבה מעבר לזה. הוא אמור לשיר במקום לזעוק, ולרקוד במקום לצעוד.

אך חשוב מכל, הוא שייך כאן, כמו הכחול בשמים, הציפורים על העצים, והגלים על פני המים.