מצולה

כשיש לך בלוג בוורדפרס הסטטיסטיקות הרבה יותר מאיימות מאשר אלו שהיו בישראבלוג.

אני עוד זוכר את היום בו קיבלנו את הזכות לראות את הסטטיסטיות שלנו בחינם, מיריב חבוט בכבודו ובעצמו. אני זוכר שהייתי מהמתנגדים הראשונים לכל עניין הפופולריזציה של הסטטיסטיקות. כבן תשע-עשרה טיפוסי, הייתי מאד מוטרד מעניין האותנטיות והיושרה של הכתיבה הישראבלוגרית, שהיום כבר התאיינה. אני חשבתי, ואני מאמין שהייתה בכך אמת מסוימת, שהעיסוק בסטטיסטיקות יהרוג את ישראבלוג, שכולם יתחילו להתעסק ברייטינג ובתחרויות פופולאריות וכך איכות הכתיבה תרד. זה אכן קרה, אבל לא בגלל הסטטיסטיקות, פשוט הטבע האנושי ניצח.

כתיבה תמיד הייתה מדיום פרימיטיבי ובעייתי, והיא גם לא מוצלחת במיוחד להעברת מידע, אנחנו יצורים ויזואליים ושמעתיים, הדרישה מאתנו לבצע קונספטואליזציה ממילים כתובות בלבד שעה שאנו מנסים לספוג אינפורמציה חדשה היא קצת מוגזמת, וזה מה שקריאה דורשת, לכן אינסטגרם ויוטוב הרבה יותר פופולאריים, ובצדק.

כשאני חושב על זה, כנראה בשל כך מפריע לי 'הקורא' של וורדפרס, משום שהוא מסתיר לי את העיצוב של הבלוג שאני קורא בו. יש משהו מאד חשוב בבהייה בעיצוב של הבלוג גם אם הוא מכוער להחריד, ופעמים רבות הוא באמת מכוער מאד. אבל זה חשוב, כי הרקע שהבלוגר (או הבלוגרית) בחר הוא הקונטקסט הוויזואלי שאליו שייך הטקסט, הוא הטקסטורה הכרומטית והסנטימנטלית של הכתוב, לכן אפשרויות העיצוב היו כל-כך חשובות לנו בישראבלוג: השליטה בהקשר הרחב שהוא מעבר לכתיבה, הקשר ששייך לחוויית הקריאה.

הקריאה של טקסט על נייר לבן היא חוויה חסרה, אבל אני נהנה ממנה, ואני יודע שאני שייך למיעוט, שיש כמעט משהו פרוורטי בכך, אבל לפחות אינני לבד.

הסטטיסטיקות של וורדפרס יותר מאיימות משום שאתה מרגיש הרבה יותר אחראי להן, הבלוג שלך הוא כבר לא באסטה בתחנה המרכזית הזו שנקראת ישראבלוג (והיום המטאפורה הזו הרבה יותר רלוונטית מאי-פעם) הבלוג עכשיו נמצא ברחוב, עומד בפני עצמו. ולמען האמת, אני אוהב את זה כך.

 

The Deep, 1953 by Jackson Pollock