טוקיו הייתה טירוף מוחלט, אבל אני נוטל על עצמי את מלוא האחריות והאשמה. אני נעלתי את עצמי בבית משוגעים, כלומר גסטהאוס, למשך חודש וחצי, ואין לי מושג מה עבר לי בראש כשהחלטתי לעבור לגור שם, במיוחד כשאני מודע לכך שסוג האנשים שיגיעו למקום כזה יהיו משוגעים, תימהוניים, מכורים, חולי הזיות, ומתבודדים.
כולנו ישנו על מזרני פוטון יפני בתאי עץ מוזרים ומהדהדים של מטר-וחצי על שני-מטר-וחצי שיכלו להכיל רק אדם ומזוודה גדולה, והיה משטר נחירות מאד קפדן ודרקוני. מספיק לילה אחד של חרחורים חרישיים מהתא שלך ואתה מועף ללא דיחוי למחלקת הנוחרים בקצה הבניין. אני היום יודע מבעד לכל צל של ספק כי אינני נוחר, והיו לי חשדות לאורך השנים, אם כי אף אחת מעולם לא התלוננה, וישנתי לצד לא מעד בחורות לאורך שנותיי, אבל תמיד קונן בי ספק.
רוב הבניין היה יפנים, נדמה לי אולי שלושים או ארבעים אחוז היו גאיג'ין (זרים שאינם יפנים), לכן קוד ההתנהגות היה מאד נוקשה לגבי רעש, שזה היה נהדר, רובנו ישנו מצוין בשל כך. הבעיה היא שהוא לא היה נוקשה לגבי אלכוהול ופיגור שכלי פומבי.
רוב הזמן הסלון היה מלא שיכורים. זה לא נורא אם ישנה תחלופה בינם, אבל אלו היו אותה החבורה שוב ושוב, וכל השיחות שלהם היו שיחות של אלכוהוליסטים שסתם רצו לזיין בשכל על שטויות ודברים שהם בודים מדמיונם, או התרברבות בהישגים שמעולם לא היו להם, או כל מיני העמדות פנים שאפילו כשאני שיכור אין לי באמת סבלנות להן.
והעניין הוא עם אותם הטיפוסים שאלו תמיד אנשים שבורחים ממשהו פיזית ומנטאלית. פיזית, ממקום נוראי שפגע בהם, מנטאלית מהצרחות והטרור בראשם. שזה בסדר, אבל הם גוררים את כל מי שסביב לתוך זה, ולתוך בקבוקי הוויסקי המאוד זול שהם קונים מהפאמלי-מארט.
האלכוהוליסט הראשי היה מבלה שם יותר זמן מכל אחד אחר כי הוא היה האומלל מכולם ולכן היה זקוק יותר מכל אחר להסחת דעת. הוא גם סבל מפריצת דיסק כך שבקושי הצליח לישון ב-"תא הקבורה" כפי שכיננו אותו. במהלך המגיפה העיפו אותו מסין, שם התגורר במשך עשר שנים, התחתן, התגרש ונולד לו בן אותו לא ראה כבר שנתיים. הוא מדבר עמו לפעמים בווי-צ'ט, זה הוואצאפ של הסינים, אפליקציה שהיא אפילו יותר זבל מוואצאפ ולא פחות מאמללת, במיוחד כשלוקחים בחשבון את השימוש הנוראי, החודרני, והבלתי פוסק שישראלים עושים באפליקציה המחרידה הזו.
הוא כל יום סיים בקבוק של וויסקי ובקושי היה אוכל. כל שהוא רצה לעשות זה להוכיח שהוא מסוגל לשתות יותר מכל אחד אחר. היו תקופות בחיי בהן חשדתי בהרגלי השתייה שלי. אני ידוע בתור אדם שמסוגל לשתות, אבל אחרי שהכרתי אותו, המצפון שלי טהור יותר מהדביר בבית המקדש, מעבר לכל צל של ספק.
מלבדם היה את הגרמני המוזר הזה שנדבק לי לתחת. שלא הפסיק לדבר על ג'ורדן פיטרסון או אילון מאסק, או תומאס סווול, או כל דבר אחר ששורת ההמלצות הצדדית ביוטוב דחסה לו לראש בזמן שעצבה לו מחדש את התודעה כשהחליט שהוא אנטי-ווק (anti-woke), ושזה הסרטן בגופו של הוליווד, התקשורת המערבית, והפמיניסטיות שרוצות לסרס אותו.
"כן, בחנויות הפורנו האלה באקיהאבארה, הם עדיין מוכרים די-וי-די, ויש שם תאים בהם היפני מביאים ביד! פה הם עדיין גברים חופשיים!" ושוב, לא שיש לי בעיה עם זה שמישהו שרוצה להביא ביד בתא בחנויות זימה יעשה זאת, באמת שלא, יש לי בעיה עם גרמני שמתרגש מזה כי הוא דפוק בראש.
כמובן כמו כל גרמני, ברגע ששמע אני ממוצא יהודי הוא החליט להתאהב בי, עד לנקודה שלא יכולתי להיות יותר ברור (באמצעות תקשורת בלתי-ורבלית) שאינני סובל אותו ובמיוחד שאינני חפץ בחברתו.
ובזמן שכל זה מתרחש מסתבר שישראל הפכה למזבלה בוערת. אני פותח את החדשות ומסתבר שאיזו פסיכית שאני מכיר אישית, לצערי, החליטה להתערטל בכותל, דבר שלא הפתיע אותי בכלל. אני זוכר אותה כל הזמן מחפשת תגרות וויכוחים, כל הזמן מדברת על צורות שונות של דיכוי שהיא חווה, וכולן חוות, ובעל הבית הזבל-מנייאק שלה, וזה שהיא בחובות של אלפי שקלים (ממש הפתעה). ודרך פייסבוק, לפני שחסמתי-הסרתי-וטיהרתי, פוסטים שלה היו מופיעים לי עם וידויים על כמה שהיא אוהבת סקס, וכמה זה בריא אבל כולנו צריכים לדעת מהם הגבולות, וכמובן, איך לא? היא סמכות שתלמד את כולנו מהן. אין דבר יותר נוראי מפסיכי שנוטל על עצמו תפקיד דידקטי שאיש לא ביקש ממנו לאייש. ומשום מה אידיוטים מהסוג הזה תמיד נאותים לעשות זאת בכל הזדמנות שנקלית לדרכם.
מה שטוב בדפוקים מהסוג האלכוהוליסטי או הפרוורטי הוא שיש דבר אחד עקבי לגביהם, וזה שהם חיות לילה. אז כל מה שצריך כדי להימנע מהם הוא לסדר מחדש את שעות השינה, ולהתעורר בבוקר. אבל לא מוקדם מדי, כי הסתומים האלה לא מסיימים את הלילה לפני שש בבוקר כשהם בקושי מצליחים להוציא משפט שלם וברור מהפה, ומתחילים להשמיע היפ-הופ משנות התשעים מיוטוב.
אני תמיד ידעתי שהמוזיקה הזו, טופאק ואמינם במיוחד, היא תסמין ברור ומובהק לכך שאדם הוא רפש נחות ומסואב. כך היה גם עם הגרמני הדפוק ששיחק בלפטופ שלו עד ארבע-חמש לפנות בוקר.
אז קמתי בשבע כל יום, וביליתי ב-"חדר הלימודים" (זה פשוט חדר שבו יכולנו לעבוד על המחשב, אף אחד לא למד שם) עם "משמרת הבוקר" של המקום. אבל גם שם לא היה מושלם. אחד מהם היה בחור אמריקאי מוזר וצמא תשומת לב שחולם להיות יוטובר. ובכל הבדיחות שלו הן בדיחות סאות'-פארק שאני חשבתי שכבר פסו מן העולם, אבל לא, מסתבר שזה עדיין משהו, ועדיין אנשים צופים בזה, ויש עדיין חננות מפגרות עם חוש הומור ומנטאליות של ילד בן ארבעה-עשרה שהזבל הזה עדיין מרהט את רוב החללים הנפשיים שלהם, והוא מספר את אותן הבדיחות שוב ושוב כל יום, כל יום מזויין, כל בוקר מזויין. אגב, הוא היה אחד האנשים הכי בריאים נפשית וסבירים מכל הגאיג'ינים במקום הזה. השני היה בחור חצי פיליפיני חצי יפני שלאורך השנה שחי איתו שם למד טקטיקות שונות כדי להתעלם ממנו.
שניהם היו חלק מדמוגרף מוזר שאכלס את המקום הזה משום סיבה אחת בלבד. הם רצו לחיות ביפן. אני לא מבין למה, כבר פגשתי כמה כאלה שם, כל מיני מערביים לבנים שצפו באנימה או לא יודע מה, והחליטו שהם רוצים לגור ביפן ולהיות יפנים. מה הקטע פה? הייתי שם חודש וחצי ואין לי מושג מה כל-כך נהדר במקום הזה, בטח בהשוואה לשאר אסיה. ומי לעזאזל בוחר את מקום מגוריו לפי משהו שהוא ראה בטלוויזיה?
מה הקטע בללמוד יפנית? גם הגרמני הדפוק לא טמן ידו בצלחת, ולמד יפנית. קשה לי לדמיין שפה שהיא יותר בזבוז זמן מהשפה הזו.
טוב, זה מספיק לפוסט אחד, נמשיך בפעם אחרת.
הירהורים אקראיים 
