אריגאטו גוזאימאס

טוקיו הייתה טירוף מוחלט, אבל אני נוטל על עצמי את מלוא האחריות והאשמה. אני נעלתי את עצמי בבית משוגעים, כלומר גסטהאוס, למשך חודש וחצי, ואין לי מושג מה עבר לי בראש כשהחלטתי לעבור לגור שם, במיוחד כשאני מודע לכך שסוג האנשים שיגיעו למקום כזה יהיו משוגעים, תימהוניים, מכורים, חולי הזיות, ומתבודדים.

כולנו ישנו על מזרני פוטון יפני בתאי עץ מוזרים ומהדהדים של מטר-וחצי על שני-מטר-וחצי שיכלו להכיל רק אדם ומזוודה גדולה, והיה משטר נחירות מאד קפדן ודרקוני. מספיק לילה אחד של חרחורים חרישיים מהתא שלך ואתה מועף ללא דיחוי למחלקת הנוחרים בקצה הבניין. אני היום יודע מבעד לכל צל של ספק כי אינני נוחר, והיו לי חשדות לאורך השנים, אם כי אף אחת מעולם לא התלוננה, וישנתי לצד לא מעד בחורות לאורך שנותיי, אבל תמיד קונן בי ספק.

רוב הבניין היה יפנים, נדמה לי אולי שלושים או ארבעים אחוז היו גאיג'ין (זרים שאינם יפנים), לכן קוד ההתנהגות היה מאד נוקשה לגבי רעש, שזה היה נהדר, רובנו ישנו מצוין בשל כך. הבעיה היא שהוא לא היה נוקשה לגבי אלכוהול ופיגור שכלי פומבי.

רוב הזמן הסלון היה מלא שיכורים. זה לא נורא אם ישנה תחלופה בינם, אבל אלו היו אותה החבורה שוב ושוב, וכל השיחות שלהם היו שיחות של אלכוהוליסטים שסתם רצו לזיין בשכל על שטויות ודברים שהם בודים מדמיונם, או התרברבות בהישגים שמעולם לא היו להם, או כל מיני העמדות פנים שאפילו כשאני שיכור אין לי באמת סבלנות להן.

והעניין הוא עם אותם הטיפוסים שאלו תמיד אנשים שבורחים ממשהו פיזית ומנטאלית. פיזית, ממקום נוראי שפגע בהם, מנטאלית מהצרחות והטרור בראשם. שזה בסדר, אבל הם גוררים את כל מי שסביב לתוך זה, ולתוך בקבוקי הוויסקי המאוד זול שהם קונים מהפאמלי-מארט.

האלכוהוליסט הראשי היה מבלה שם יותר זמן מכל אחד אחר כי הוא היה האומלל מכולם ולכן היה זקוק יותר מכל אחר להסחת דעת. הוא גם סבל מפריצת דיסק כך שבקושי הצליח לישון ב-"תא הקבורה" כפי שכיננו אותו. במהלך המגיפה העיפו אותו מסין, שם התגורר במשך עשר שנים, התחתן, התגרש ונולד לו בן אותו לא ראה כבר שנתיים. הוא מדבר עמו לפעמים בווי-צ'ט, זה הוואצאפ של הסינים, אפליקציה שהיא אפילו יותר זבל מוואצאפ ולא פחות מאמללת, במיוחד כשלוקחים בחשבון את השימוש הנוראי, החודרני, והבלתי פוסק שישראלים עושים באפליקציה המחרידה הזו.

הוא כל יום סיים בקבוק של וויסקי ובקושי היה אוכל. כל שהוא רצה לעשות זה להוכיח שהוא מסוגל לשתות יותר מכל אחד אחר. היו תקופות בחיי בהן חשדתי בהרגלי השתייה שלי. אני ידוע בתור אדם שמסוגל לשתות, אבל אחרי שהכרתי אותו, המצפון שלי טהור יותר מהדביר בבית המקדש, מעבר לכל צל של ספק.


מלבדם היה את הגרמני המוזר הזה שנדבק לי לתחת. שלא הפסיק לדבר על ג'ורדן פיטרסון או אילון מאסק, או תומאס סווול, או כל דבר אחר ששורת ההמלצות הצדדית ביוטוב דחסה לו לראש בזמן שעצבה לו מחדש את התודעה כשהחליט שהוא אנטי-ווק (anti-woke), ושזה הסרטן בגופו של הוליווד, התקשורת המערבית, והפמיניסטיות שרוצות לסרס אותו.

"כן, בחנויות הפורנו האלה באקיהאבארה, הם עדיין מוכרים די-וי-די, ויש שם תאים בהם היפני מביאים ביד! פה הם עדיין גברים חופשיים!" ושוב, לא שיש לי בעיה עם זה שמישהו שרוצה להביא ביד בתא בחנויות זימה יעשה זאת, באמת שלא, יש לי בעיה עם גרמני שמתרגש מזה כי הוא דפוק בראש.

כמובן כמו כל גרמני, ברגע ששמע אני ממוצא יהודי הוא החליט להתאהב בי, עד לנקודה שלא יכולתי להיות יותר ברור (באמצעות תקשורת בלתי-ורבלית) שאינני סובל אותו ובמיוחד שאינני חפץ בחברתו.

ובזמן שכל זה מתרחש מסתבר שישראל הפכה למזבלה בוערת. אני פותח את החדשות ומסתבר שאיזו פסיכית שאני מכיר אישית, לצערי, החליטה להתערטל בכותל, דבר שלא הפתיע אותי בכלל. אני זוכר אותה כל הזמן מחפשת תגרות וויכוחים, כל הזמן מדברת על צורות שונות של דיכוי שהיא חווה, וכולן חוות, ובעל הבית הזבל-מנייאק שלה, וזה שהיא בחובות של אלפי שקלים (ממש הפתעה). ודרך פייסבוק, לפני שחסמתי-הסרתי-וטיהרתי, פוסטים שלה היו מופיעים לי עם וידויים על כמה שהיא אוהבת סקס, וכמה זה בריא אבל כולנו צריכים לדעת מהם הגבולות, וכמובן, איך לא? היא סמכות שתלמד את כולנו מהן. אין דבר יותר נוראי מפסיכי שנוטל על עצמו תפקיד דידקטי שאיש לא ביקש ממנו לאייש. ומשום מה אידיוטים מהסוג הזה תמיד נאותים לעשות זאת בכל הזדמנות שנקלית לדרכם.

מה שטוב בדפוקים מהסוג האלכוהוליסטי או הפרוורטי הוא שיש דבר אחד עקבי לגביהם, וזה שהם חיות לילה. אז כל מה שצריך כדי להימנע מהם הוא לסדר מחדש את שעות השינה, ולהתעורר בבוקר. אבל לא מוקדם מדי, כי הסתומים האלה לא מסיימים את הלילה לפני שש בבוקר כשהם בקושי מצליחים להוציא משפט שלם וברור מהפה, ומתחילים להשמיע היפ-הופ משנות התשעים מיוטוב.

אני תמיד ידעתי שהמוזיקה הזו, טופאק ואמינם במיוחד, היא תסמין ברור ומובהק לכך שאדם הוא רפש נחות ומסואב. כך היה גם עם הגרמני הדפוק ששיחק בלפטופ שלו עד ארבע-חמש לפנות בוקר.


אז קמתי בשבע כל יום, וביליתי ב-"חדר הלימודים" (זה פשוט חדר שבו יכולנו לעבוד על המחשב, אף אחד לא למד שם) עם "משמרת הבוקר" של המקום. אבל גם שם לא היה מושלם. אחד מהם היה בחור אמריקאי מוזר וצמא תשומת לב שחולם להיות יוטובר. ובכל הבדיחות שלו הן בדיחות סאות'-פארק שאני חשבתי שכבר פסו מן העולם, אבל לא, מסתבר שזה עדיין משהו, ועדיין אנשים צופים בזה, ויש עדיין חננות מפגרות עם חוש הומור ומנטאליות של ילד בן ארבעה-עשרה שהזבל הזה עדיין מרהט את רוב החללים הנפשיים שלהם, והוא מספר את אותן הבדיחות שוב ושוב כל יום, כל יום מזויין, כל בוקר מזויין. אגב, הוא היה אחד האנשים הכי בריאים נפשית וסבירים מכל הגאיג'ינים במקום הזה. השני היה בחור חצי פיליפיני חצי יפני שלאורך השנה שחי איתו שם למד טקטיקות שונות כדי להתעלם ממנו.

שניהם היו חלק מדמוגרף מוזר שאכלס את המקום הזה משום סיבה אחת בלבד. הם רצו לחיות ביפן. אני לא מבין למה, כבר פגשתי כמה כאלה שם, כל מיני מערביים לבנים שצפו באנימה או לא יודע מה, והחליטו שהם רוצים לגור ביפן ולהיות יפנים. מה הקטע פה? הייתי שם חודש וחצי ואין לי מושג מה כל-כך נהדר במקום הזה, בטח בהשוואה לשאר אסיה. ומי לעזאזל בוחר את מקום מגוריו לפי משהו שהוא ראה בטלוויזיה?

מה הקטע בללמוד יפנית? גם הגרמני הדפוק לא טמן ידו בצלחת, ולמד יפנית. קשה לי לדמיין שפה שהיא יותר בזבוז זמן מהשפה הזו.

טוב, זה מספיק לפוסט אחד, נמשיך בפעם אחרת.

מגיפה

נאלצנו לחזור לכמה חודשים, תשעה במספרם אבל הם התרבו עם חלוף הזמן, המגפה אז החלה להתפשט ולהעיב. לא ידענו לכמה זמן נאלץ להישאר ולא היה ברור, וכבר התחלנו להתבסס, לא להכות שורשים – אבל כן להתבסס. הסתמן באותו הזמן שישראל תהיה המקום הבטוח ביותר בתקופה זו, החיסונים הוזמנו מבעוד מועד ובמהרה, הפאניקה הייתה מוחשית מכל עבר ואנשים סביב, כך היה נדמה לפחות, הפגינו רצינות וחוסן. 

"עדשים! עדשים ואורז! אנו חייבים מיד שני קילו למזווה. הם הופכים לחלבונים שלמים כאשר הם בצירוף הפחמימה הזו. הנה מיד מגיעים הסגרים ועלינו להצטייד במהרה!" הכרזתי, נכנסנו לרכב ויצאנו לכיוון הסופרמרקט. חלפנו על פני האישה הראשונה שראינו עוטה מסיכה ברחוב, עודני זוכר אותה, פוסעת בעצלתיים ובחשש, מסיכה צמודה לפניה וכפפות גומי חד-פעמיות לידיה. כשהגענו לחנות רבים עטו מסיכות מאולתרות וצעיפים לפניהם, גם אנחנו, אלו שהכנתי לנו מבד במכונת התפירה באותו יום אביב שעה שהאזנתי למוזיקה יוונית ועוד נדמה היה שהשגרה הישנה תתמיד. היה זה כמה ימים לפני הסגר הראשון כאשר יותר ויותר חולים התגלו, אך המוות הראשון טרם הופיע.

כל שעשינו היה נסיעות הלוך וחזור מסופרמרקטים ומשתלות, שעות בילינו בגינה, הבחנו כיצד אט אט עץ הרימון הופך ירקרק ומלבלב, וכיצד עם הפריחה אט אט תפחו הפרחים לפירות אדומים כאוכרה, רבבות, וכבר לא ידענו מה לעשות עמם, הענפים כבר כבדו, והפירות התרסקו על האדמה וריח חמוץ-מתקתק אפף באוויר סביב העץ, וזבובי הפרי הגיעו גם הם. בסוף קטפנו ואספנו את כולם, פרסנו ורוקנו אותם מגרגיריהם, וסחטנו מיצם.

מהמיץ הכנתי חורשט פאסנג'ון, תבשיל עוף פרסי ברוטב רימונים ואגוזי מלך בזעפרן בצלים מטוגנים וחמאה רבה.

המשתלות היו אז אקס-טרטוריה, מחוץ לתחומי העיר, בכבישים החבויים שם מאחורי העיר הן היו, או ביישובי עוטף עזה. שם כמונו אנשים באו לקנות, כמונו שהקפידו על מסיכות וריחוק אך ידעו שהאוויר זורם ונושב ורב, והשטח פתוח ורחב, ואין דאגה או סכנה. המשתלות היו מאד באופנה, הן הרגישו כמו מקומות מרוחקים כל-כך שהמחלה לא תגיע לשם, במיוחד אלו שהיו במושבים מחוץ לעיר, ואנו גרנו בקצה העיר. מילאנו את כל הגינה צמחי תבלין, כמעט כל מה שהיה למשתלה להציע. בחורף קיבצנו אותם יחדיו כדי שהרוח לא תעיף אותם מסביב לגינה.

נסענו לסופרמרקט ולכל מיני חנויות. קנינו יותר מדי אוכל, ואכלנו אותו.

ההרגשה הראשונית הייתה מוזרה, הרגיש שהעתיד נעלם, לא ממש נעלם אלא שאנו בהווה מתמיד, הווה שמסרב להתרכך ולהמס לעתיד ולחלוף, כזה שהעבר בו פס. לא היה זה ייאוש, אלא הרגשה עמומה של הווה אינסופי.

זה היה רגע יוצא דופן, לראשונה כל העולם, משנחאי ועד לונדון, מאוסלו עד פטגוניה, כולם התעסקו באותו הדבר וכולם היו חשופים לאותו האיום. גם השבטים הנידחים בפפואה גינאה החדשה או באיי האוקיינוס ההודי, כולם היו חשופים.

בבקרים שתינו קפה במשך שלוש שעות, ואכלנו יוגורט עם אוכמניות. לפעמים ממש ערכנו שולחן-ארוחת-בוקר (frühstückstisch)  עם ביצים רכות או קשות, גבינות, צנימים באבוקדו, ירקות חתוכים וקצוצים, ופרוסות תפוזים או אשכולית חצויה.

ידענו שזה ייגמר אבל לא ידענו מתי. אנו היינו מאלו שלא נאלצו לצאת מהבית לפרנסתם, ובילינו את רוב ימינו בפיג'מות אשר התבלו על גופנו במרץ.

בעוד כולם התלוננו על הסגרים, אנו שיחקנו על כרי הדשא בגינה עם הכלבות וצפינו בסרטים. בשכונה שלנו הייתה אווירה מעניינת של שכנות, כולם היו בבתיהם וזה היה ניכר. ביום הכיפורים השכנים התפללו יחדיו מן החלונות, שוב נזכרתי איך לספרדים מאריכים בתפילתם וגומעים שעות על גבי שעות, בעוד אנו האשכנזים מזדרזים לסיים אותה מהר ככל האפשר.

כשנכנס אדר משאיות חב"ד עברו ברחובות עמוסות רמקולים וניסו לשמח לב התושבים, ובלילות יצאנו לטייל בשבילים האחוריים של השכונה  ליד חוף הים. הרחק מעין כל, וסביב שקט מפעים.

לא יכולתי לכתוב שם. קשה לכתוב שם. אינני שם עוד.

העדשים עודם במזווה.

הוא אמר

זה נקרא אפקט המתחזה. אנשים מאמינים שהם אינם באמת זכאים להצלחה שזכו לה. העניין הוא שזה לא באמת כל־כך רחוק מהאמת, ישנם באמת רבים שאינם זכאים להצלחה או לשלל לו זכו, אפילו הרוב. רבים גם למדו כבר שהצלחה היא לא באמת, או בהכרח, תוצר של עבודה קשה, מאמץ איכויות אישיות או יכולת, נו, כל ענייני המריטוקרטיה שמוזרמים לתוך האוויר בהבלי פיהם של זחוחים למיניהם, אלא שאלה דברים שלרוב באו כתוצאה ממאמץ סביר, לפעמים מינימלי של אלו שזכו לתנאים טובים מלכתחילה, בעלי המזל למיניהם. כלום לא ירגישו המודעים לכך שאינם זכאים לכל אשר השיגו? במיוחד שהם מודעים לכך ששפר עליהם מזלם.

אמרתי, העיקרון בסיסי שאנו מחונכים אליו מילדותנו הוא שאנו, במהותנו, איננו שייכים כאן בעולם. זהו ככלות הכל, המסר העיקרי של סיפור גן עדן: העולם לא באמת נועד עבורנו.

נבראנו יצורים תמימים עדינים ונימוחים שנועדו להתרוצץ בגנים ולזלול תאנים, אבל מסיבות שאינן קשורות בנו, ושאיש מעולם לא לקח עליהן אחריות, הושלכנו לעולם אלים ופראי, והחוויה הנצחית שלנו היא של זרות בעולם אכזר ומסוכן.

אבל האדם המודרני־מערבי הוא אתיאיסט בבסיסו, והתיהום שנפערה בו עדיין בעלת קווי מתאר של הנשגב. לכן הוא מנסה, במעין פרויקט אקזיסטנציאליסטי־מקאברי, לאטום אותה בגרביים וכדורי נייר מקומט, אבל זה לא עוזר. קריירה, צרכנות, תמונות מאורגנות־מעוצבות במדיה חברתית, כרטיסי תןביס, זה אולי עובד על אחרים לכמה רגעים, אבל לא עליו.

ואמרו לו, אחרי שסיפרו לו על הגן ממנו גורש, שכעת הוא מה שהוא עושה וצובר, הוא הקריירה שלו, הוא חפציו וממונו, זה הוא, ושוויו הוא זה.

לכן ידעתי שהחמאס שיקר כאשר איים להפיל את מגדל משה אביב. הם יודעים שכמה שהם מסוגלים לאמלל את ישראל, זה כאין וכאפס לעמת מה שלובשי החליפות האלה מסוגלים לעשות, ועדיין עושים.

הרגע הזה של מוקשה מגיע כאשר הוא מבין שהכל מחזה תעתועים. הוא לא מה שהוא עושה וצובר, הוא היה ונותר אותו יצור מחרבן בולס ומתעלס, שאמור פשוט להתרוצץ ולזלול תאנים, ואין הרבה מעבר לזה. הוא אמור לשיר במקום לזעוק, ולרקוד במקום לצעוד.

אך חשוב מכל, הוא שייך כאן, כמו הכחול בשמים, הציפורים על העצים, והגלים על פני המים.

קשרים

בבלוג הישן שלי, שהיה בישראבלוג, הייתי נוהג לכתוב כל מיני דברים על מנת להכעיס אנשים, אבל זה היה כי כעסתי בעצמי. כעסתי על ישראל, על החברה הישראלית, על כל מה שקשור במדינה והחברה הזו.

הסיבות נותרו בעינן, רק הכעס חלף. זה כעס שנעלם כאשר מתבגרים, אצל חלק זה קורה מתוך כניעה, והשלמה עם המציאות בשוויון נפש. אצל אחרים, כמוני, כעס זה נעלם משום שהם קיבלו את הכוח לשנות דברים רבים לגבי חייהם, לפעמים לגבי דברים מסוימים, זה לא שהכוח הזה הופיע לפתע, עיתים, הוא תמיד היה שם, רק ההחלטה לפעול טרם התקבלה.

אני נוטה לנתק קשרים במהירות עם אנשים רבים, גם עם חברים. זה מגיע מתוך הבנה שחברויות הן תמיד דבר זמני וקונטקסטואלי. חברויות שורדות משום שיש הקשר חברתי משותף לשני האנשים, לכן אנשים תמיד נעצבים כאשר הם יושבים לבדם בחדרם וחושבים על כל החברים והמכרים שהיו להם במהלך הלימודים והעבודות השונות שהיו להם, מדברים על "חברויות אמתיות" וכיוצא בזה. דא עקא שאין "חברויות אמיתיות" ישנם רק הקשרים משתמרים אשר מהם מניה וביה קשרים משתמרים.

ניתן לשמר הקשרים, אבל אין הדבר פשוט לדעתי. הקשרים נולדים מתוך מכלול הבחירות שלנו בחיים שהובילו לנקודה מסוימת. לכן, כדי שקשרים ישתמרו, ממה שאני שם לב, צריך להיות וקטור אחיד של בחירות בקרב שני הצדדים של הקשר. הבחירות לא צריכות להיות זהות כולן, שניהם נשואים, שניהם גרושים, זה תורם, במיוחד דוגמאות מסוג זה משום שהן קשורות לשינויים מונומנטליים בחיי האינדיבידואל, מספיק גישה כללית שעדיין משותפת, זהו הווקטור, אבל הגישה משתנה עם הבחירות, והבחירות משתנות עם הגישה.

כשאני בועט מישהו מהחיים שלי, זה הרבה יותר קל היום, פעם הם היו יותר עקשנים, היו כאלה שממש נלחמו להישאר איתי בקשר. אבל היום זה כל כך קל, חוסמים בפלאפון, חוסמים באימייל, מעיפים מהרשתות החברתיות, וזהו, סטרילי.

מדברים היום על נושא הקנסל־קאלצ'ר הזה, אומרים כמה שזה נוראי ורעיל, אבל לדעתי זו פריווילגיה נהדרת שיש לנו היום, היכולת להיפטר מכל מיני אנשים מעצבנים שבעבר כל כך היה קשה להיפטר מהם. הרי היינו תקועים איתם בכל מיני מסגרות, או שהיה היצע כזה גרוע של אנשים שניתן היה להתחבר איתם בגלל מגבלות גיאוגרפיות.

טוב, אולי זה רק אני פה, כי לי מאד קל להתחבר עם אנשים מכל מקום כמעט ומכל תרבות. כנראה הסקרנות האינסופית שלי לגבי החוויה האנושית, זה חלק ממה שמוביל אותך לתואר בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בסופו של דבר (לא בזה התואר השני שלי אם זה מה שאתם חושבים).

חזרה לעניינינו, פעם זה היה ממש קשה להיפטר מאנשים, אבל היום, אני שם לב שזה לא רק אצלי, רשת ההיכרויות שלנו מאד מפוזרת ומאד מופרדת מבחינת האינדיבידואלים שאנו חברים עמם. אבל שוב, אולי זה רק אצל אנשים כמוני, ואני מכיר בעיקר אנשים שהם כמוני, אבל אני שם לב שגם אלו שאינם מגיעים ממעגלים כמו שלי המצב דומה.

על כל פנים, אני יודע שקנסל־קלצ'ר מתייחס לזה שמטילים על אדם חרפה שפוגעת בו באופן יסודי ולעיתים שוללת ממנו את מקור פרנסתו, או שפוגעת בו. אבל הכוונה שלי היא לסנטימנט או לתרבות החדשה שבה לגיטימי לומר: "דיי, אני לא רוצה את הבנאדם הזה במרחב שלי יותר", וזה לא נחשב לדבר קיצוני או חמור.

ישנם סוגים שונים של קונסטרוקטים רטוריים שנולדו מהשיח התרפאותי, ואחד מהם הוא "אנשים רעילים". אני חושב שזה מונח מטופש שבעיקר משמש כל מיני קוראי ספרי עזרה עצמית או כל מיני כאלו שהולכים לפסיכולוגים, ואצלי זה מעורר תחושת קבס (ענין אישי, מי שצריך את זה, זה לגמרי לגיטימי ונדרש), ואף על פי כן, ישנם אנשים כאלו בחיינו לדעתי. ישנם אנשים שפוגעים במוטיבציה שלנו לעשות דברים מסוימים, או אנשים פולמיים, שכל שיחה עמם הופכת לוויכוח מיותר שגוזל ממך כוחות ומשאבים מנטאליים רק כדי להגיע להסכמות בסיסיות סתם כי הם צריכים איזה פרץ אדרנלין, ומנצלים אותך לשם כך, או אנשים שניתן לדעת בברור שיש בהם כוונות זדון כלפינו, לא בהכרח משהו חמור, אבל מספיק שמחה לאיד, או תחרות סמויה, לפעמים אפילו גלויה. לכולם וכולן יש אנשים כאלו בחייהם.

אנשים כאלה אני מעיף מיד וללא דיחוי.

מה שמציק לי הוא שאני שם לב שלרבים מחבריי יש אנשים כאלה בחייהם, במיוחד חברות וידידות, והן מסרבות להעיף את האנשים האלה מחייהן, תמיד מתוך פחד מבדידות או לבדות. הן אפילו מגדילות ומרעיפות על אלו תירוצים והסברים כשאני מעמת אותן עם הסיטואציות שנוצרו.

אני לא מבין את זה, אבל שוב, אולי זה עניין סובייקטיבי, אולי זה כי לאנשים רבים קשה למצוא חברים חדשים בשלבים מאוחרים ביותר בחייהם, ולי אין את הבעיה הזו, אז חברויות נראות להם כמו משאב נדלה.

טוב, נראה לי שאמרתי כל מה שיש לי לומר בנושא.




Pieter Lerooij, The Rejection, 2012

תואר שני, או שיר בזרם התודעה

כוסעמק אין לי כח לזה. לא רוצה.

די.

התקנתי כל תוסף אפשרי בדפדפן כדי לחסום הסחות דעת כמו יוטוב ופייסבוק.

אני כמעט לא נמצא בפייסבוק.

אבל כשזה מגיע לדחיינות האינסופית שלי, וחוסר הרצון שלי ללמוד לקורסים:

פתאום,

ככה משום מקום,

פייסבוק מעניין אותי.

הו, זו תמונה חביבה.

כן, נכון? למי באמת פאקינג אכפת שאיזה ראפר שמעשן קראק בזמנו הפנוי התפגר לפני כמה ימים?!

אולי באמת נחלוק את זה עם כולם שידעו שזה על הזין שלי.

בטוח אכפת להם.

בלה בלה בלה, משהו, הנסיך הזה שהתפגר גם הוא, ודונאלד טראמפ קשור לזה איכשהו גם כן.

יואו זה המתכון הכי מחורבן שאי-פעם ראיתי בחיי, מי לעזאזל לימד אותך לבשל פוסטמה? מסכן הבעל שלך וגם הילדים.

איזה יופי הם הוציאו קליפ חדש, ועוד השנה, לא דבר פשוט, וואי הוא דווקא ממש טוב.

אם אני אקרא עוד פעם מישהו כותב את המילה "ביביסטים" אני בועט אותו לאלף אלפי עזאזל, עייפתם.

הנה עוד אחד עם ה-"לך" הזה, אנפרנד. סחי מעפן.

העולם לא צריך עוד מתכון לסלמון אפוי בתנור עם פירה.

ביבי לא אשם בקורונה, והוא לא אשם בזה שישראל היא מדינה זבל עם תרבות זבל ואנשים זבל, סורי, תאשימו אותו בשחיתות, סבבה, אבל השאר זה לגמרי אשמה קולקטיבית שהוא פשוט יודע כיצד לתמרן.

יומהולדת שמח, יומהולדת שמח, עד 120!! כמה אני אוהבת אותך! יואו! תודה שאת פשוט את!! רק אושר לכל החיים!!!1

לא רוצה לראות שוב את התמונה הזו שלך על הגמל או הסוס או הדולפין מהטיול המעפן הזה שעשית לפני הקורונה, באמא'שלי את מטיילת במקומות שאני יודע שאת שונאת רק כדי שיהיו לך תמונות בפייסבוק, נשבע באלוהים שהם בטח גם באינסטגרם כי הנפש שלך מתרוקנת וגוועת אם את לא מקבלת לייקים כל שניה, ואז את בוהה לתוך תהום חוסר משמעות של חייך וכל מה שיש לך להיאחז בו הוא האגודל של האמוטיקון הכחול לפני שאת צוללת אל הנשיה המוחלטת.

"זהירות סירטון בן דקה וחצי הכי קשה לצפייה שראיתי עד כה! כל מי שקיבל את חיסון עם הדינאיי המוטנטי הולך למות!!" – אנפרנד.

והופ סוגר את הטאב.

לפחות חיכיתי עד שסיימתי את כל המשימות שהצבתי לעצמי היום לפני שכתבתי את הפוסט הזה.

אני באמת התבגרתי מאז תואר ראשון.

כוסעמו, אני לא רוצה לעשות תואר שני.

זה מזוכיזם טהור.

מצור

דורית בנתה לעצמה מצודה, ומצאה את הדרך היחידה לחיות בשפיות בישראל. לה דירה במרכז תל אביב בה היא גרה עם שתי בנותיה ובעל שמפרנס בעבודה רווחית (הייטק או משהו כזה).

היא מנהלת סדנאות בביתה ודואגת לסנן בקפידה את אלו שסביבה ובסביבתה, הסינונים הם סינונים מסינונים שונים. ממון, משלח יד, מיקום גיאוגרפי, חיתוך דיבור וצחות לשון, כולם יחדיו מסודרים במטריצה, מטריצה מסננת. כך כולם סביב מחוברתים כדבעי, יודעים גבולות, מכבדים מרחבים פרטיים כציבוריים, וחשוב מכל, מתחשבים והגונים. השערים אמנם נפתחים בזהירות שמא יכנס צר, אבל.

אבל החפירים מתמלאים צואה ועולים על גדותיהם, והוונדלים דוהרים ומקיפים את המצודה סביב-סביב, הם שואגים בצימאון דם.

"הצחנה הזו שגואה ועולה מן החפירים, היא בכל מקום, היא נספגת בבגדים וחודרת לעצמות פנימה, היא הופכת לאוויר עצמו כמעט. עליך לסגור את כל חלונות המצודה," אמרתי לה, "ואין זה מספיק, צווחות הוונדלים שם גם כן, מהר סגרי חזק, איטמי, שלא תחדור אפילו לחישה."

אנחה.

"המקום הזה כבר אינו ראוי למגורי אדם, תחבולותיהם משתכללות מיום ליום, המחירים גואים והפסיפס האנושי גם הוא התנתץ, פטישים וסלעי ענק מרסקים וכותשים, איקונוקלסטיקה איטית אך יסודית. האדמה מתחת גם היא בגדה, הפכה לביצה עכורה המרקיבה את היסודות. הכל מתערער אט אט. הביצות שיובשו אי אז ואי אן, מתרטבות וצפות שוב מעלה, ואין זה בקרקע בעמקים, אלא כאן בנפשותיהם סביב, המילים נושאות מלריה."

"אן נלכה? הרי אנו אסורים כאן."

ועוד אנחה.

תומר מנסה לחיות את חייו בברלין, הוא נע ונד, מסאבלט לוְוה-גְה, אבל לרוב סאבלט, ותמיד חוזר חזרה, שוב לחום הצולה והמהביל. גם הפוסט-דוק לא הצילו, הוא נאלץ לשוב, שוב ושוב. גם הוא גר בדירה רעועה בשכונה רעה, בתל אביב היקרה. אבל הוונדלים אינם מניחים ולא פוסקים, על דלתותיו הם מדפקים, באגרופים מדממים, עומדים ודורשים ברעב שלעולם אינו בא על סיפוקו.

"המקום הזה אינו ראוי למגורי אדם," אמרתי לו, "גם כשהגענו הנה אי אז, היה זה משום הפוטנציאל שגלום, לא משום המציאות הקיימת. דבר לא התגלם, להפך, ראה איך הפיח הפך מפויח, ראה איך הזוהמה הזדהמה. וכעת הם רוצים אפילו יותר, ראה את המשתרכים שם בחוץ, וסבלנותם פוקעת, ממתינים לשעת הכושר, מחכים לעוט."

אנחה.

"אן אלכה? כבר באתי וחזרתי והמקומות כבר אוזלים, גם שם וגם כאן. הרי אתה כבר עזבת אבל לי אין לאן."

"הם מכרו לך את ההתמכרות למוכר, אבל הגמול מחכה בגמילה, המזור נמצא בזר. אסור להיכנע."

"אסור להיכנע."  

ועוד אנחה,

אנושה.

יומני הבלקן חלק ג'

ניק הגיע מצפון קרולינה, וישן במיטה לידי. באותו היום הוא היה בדרך צפונה לשקודר וחזר למחרת, מסתבר שהוא שוחח עם האמריקאי הדפוק הזה, וגם הוא לא הבין על מה כל הסיפור. ניק הוא מהנדס שמתעסק בעיקר במחזור חלקי פלסטיק, זה דיי יוצא דופן לפגוש מישהו שמתעסק במשהו באמת חיובי ומועיל לאנושות.

כשהוא חזר באותו הערב, ישבנו שוב והשתכרנו על המרפסת עם כולם, הייתה שם חבורה רועשת של אוסטרלים, כל הבלקן שורץ חבורות רועשות של אוסטרלים, הם כמו מקקים שיכורים, הם בכל מקום, והם תמיד שיכורים.

עמנו ישב דניאל משוודיה. בחור מוזר, הוא לא שתה, אבל מסתבר שזה משום שהוא מוסלמי שזה מוזר משום שמכל הסמנים נראה היה שהוא הומו. קבענו ללכת לאכול באיזו מסעדה אלבנית אתנית שהם ראו בסיור שהיו בו באותו היום, אני לא כל כך התלהבתי מהרעיון, אם זה משהו שמראים לך בסיור, זה תמיד משום שהמדריך קיבל עמלה על כך, וזה מבטיח שזו מלכודת תיירים, אבל הסכמתי. מה כבר יש להפסיד?

בערב למחרת קבענו להיפגש בכיכר המרכזית סקנדרביי. הכיכר המרכזית של טיראנה היא מקום מדהים, כיכר ענקית שמתפרסת על שטח רחב והיא מוקפת ארכיטקטורה קומוניסטית. מה שהכי הדהים אותי הוא שהכיכר כולה מלאה שיחי תבלין, לא היה פרח אחד כמעט. רוזמרין, מרווה, שיבה, לימונית, הכל היה שם. זה ממש הדהים אותי כי נראה שהמחשבה הייתה שהכיכר באמת תשרת את התושבים.

משם המשכנו לכיוון המסעדה, כשהגענו אליה כבר ניתן היה להבחין בכך שמשהו אינו כשורה. מסעדות אתניות בדרך כלל אינן אתניות באופן כזה מופגן. מיד כשהגענו יצאו משם חבורה של אמריקאים בחולצות פולו ומכנסי חאקי ששיבחו אחד בפני השני את האוכל, הסתכלתי על ניק ואמרתי לו "זו מלכודת תיירים, אני מוכן להתערב", "כן, אני מסכים" הוא ענה. אבל דניאל ממש רצה לנסות את המקום, אז מה זה משנה?

כשנכנסנו פנימה היה ברור שצדקנו. ישבנו שם על ספסלים נמוכים, ניסיון לשחזר חוויה עות'מנית־אוריינטלית, והזמנו את האוכל האלבני. פשטידה מוזרה של חלקי פנים עם תיבול מסתורי אך מוכר, בשר כבש מורתח, ותבשיל פֿ‏‎ָרגְס, שהוא מעין לאצ'ו, או שקשוקה בלי ביצים ובמקומם גבינת סֵרְנֶה (מה שנקרא בישראל גבינה בולגרית). האוכל היה די גרוע, באופן כללי אוכל אלבני הוא דיי גרוע. אני וניק שתינו בירה גרועה, דניאל כמובן נמנע.

לפתע הבחנתי בכך שהריפוד האדום על המושבים לא היה באמת ריפוד של טפטין אלבני אלא טפטין עם לוגואים של לואי ויטון, הדבר הקרוב ביותר שהם יכלו למצוא לצבעי הדגל האלבני, אני וניק הסתכלנו וחייכנו.

השיחה נסובה כמובן סביב העניינים של מדיניות הפנים אמריקאית, איך לא? הרי כולנו מוצפים חדשות לבקרים בחדשות המטופשות שלהם: חוקי הנשק, חקיקת הפלות, יחסי המיעוטים ומאבקם, כל השטויות המטופשות שלהם.

דניאל פוחד מנשק, הוא אינו מבין מדוע מישהו ירצה בכלל להתקרב לדבר כזה, בטח ובטח להחזיק דבר כזה בבית. ניק חולה על נשק, אמריקאי טיפוסי מהדרום. ואני? אני שונא נשק, לא משום שאני פציפיסט או חרד, רק משום שאני זוכר כיצד הוכרחתי להיסחב עם חתיכת המתכת הנוראית הזו באוטובוסים, ואת השעות שהייתי צריך לצחצח את הדבר הזה בצבא, והחרדות לאבד אותו, או את הצולבת, ואת הרגשת רווחה הרגשתי כשסופסוף נפטרתי ממנו לפני שהצלחתי לצאת מהארגון הנוראי הזה. קשה להסביר לאירופאי את המסורות הפוליטיות של האמריקאים ואת קסם המשיכה שיש לנשק עבורם, וכמה זהו עניין עקרוני עבורם לשאת נשק כאזרחים. ניק לא ידע בכלל להסביר משהו כל כך אלמנטרי לגבי תרבותו, ובמידה מסוימת, קשה להבין זאת באופן כללי לגבי התרבות הזו.

דניאל הבחין בכך שאני וניק לא התלהבנו במיוחד מהבחירה הזו, לא אמרנו זאת כמובן, לא רצינו לפגוע בו, אבל זה היה ברור. לכן הוא התחיל לשבח ולפאר את האוכל וגודל המנות, שהיו קטנות למדי למען האמת, אך זה לא הפריע לי, כי הן היו דיי גרועות. עוד לפני כן הייתה לי חוויה דומה עם הספרדים במסעדה אלבנית אחרת.

זה נוראי כשאתה בוחר מסעדה גרועה, כי אז אתה ושאר הסועדים צריכים לשקר אחד לשני בנחרצות על כמה שטעים לך, וכולם משתתפים יחדיו במחול מילולי שנועד להסתיר את האמת שכולם ניצבים מולה – טעינו, וכעת ישנה ערמה ענקית של הטעות הזו מולנו וכולנו צריכים לדחוס אותה לפרצופנו, ובעל כורחנו.

השירות היה לבבי ונעים. האימהות בישלו מאחורי הקלעים והבנות הגישו, הן אלו שידעו מעט אנגלית לעמת הדור הקודם שרק היה מסוגל למלמל משהו באיטלקית. כשסיימנו, הם לא רצו לחזור עדיין, אז החלטנו להמשיך לבר שכולנו ידענו עליו שנמצא ליד הפרמידה של הוג'ה. הבר התמחה בהכנת ראקי ביתי משלל חומרי גלם שונים, וזה מקום שחייבים לבקר בו פעם אחת אם מגיעים לטיראנה. כך כולם אמרו, וכך כולם קראו.

הגענו למקום, הוא היה ריק למדי, אבל הראקי היה מעולה. דניאל כמובן לא שתה, הוא הזמין לעצמו קולה, ניק הזמין לעצמו את אותו הראקי שאני הזמנתי, אבל הוא לא הצליח לסיים, הוא לא היה ממש רגיל לשתות יין שרף שהיה חזק מדי עבורו, אז סיימתי את המשקה שלו יחד עם שלי.

דניאל אמנם היה מוסלמי, ברם הוריו לא שלחו אותו בילדותו למָדרַסַה (כלומר, הוא לא קיבל חינוך דתי), אך הוא תמיד ניסה להישאר מוסלמי, במיוחד בתרבותו, אבל מה שהקשה עליו היה שהוא היה אדם מודרני ומערבי למרות הרקע הבנגלי, והבית הבנגלי של הוריו בו גדל. השיחה הייתה ביני ובין דניאל בעיקר, כי בסופו של דבר, יש יותר מן המשותף בין מוסלמי ויהודי ממה שיש בין נוצרי, ועוד אחד חילוני למדי, לבין יהודי, גם אם הוא חילוני כמוני שהגיע מרקע מעט דתי.

אחרי יומיים, לפני שאני וניק עזבנו את אלבניה, הוא כדי לחזור לארצות הברית ואני כדי להמשיך למונטנגרו, ישבנו במסעדה דגים על השדרה המרכזית. שוב חזרה אותה סצנה מוזרה ממקדוניה, שני תיירים במכנסיים קצרים טישרט וסנדלים ישובים לשולחן מוקף אלבנים במיטב מחלצותיהם.

בדרך לאותה מהסעדה עברנו בשכונת בלוקו, היא השכונה בה התגורר הפוליטיביורו של ממשלת הוג'ה, ואף הוג'ה עצמו התגורר שם. היום הוילה נמצאת שם מול הסניף היחיד של קיי־אף־סי באלבניה ולא רחוק ממנה, מעבר לרחוב, צורף יהודי אשר שוחחתי עימו שיחה קצרה. מסתבר שעוד ישנה קהילה יהודית זעירה בטיראנה, והוא עומד בראשה, ואין רדיפה אנטישמית כלל וכלל, ואין זה מפתיע כי יחסי אלבניה וישראל, והיהודים בכלל, תמיד היו לבביים. עד היום הם מתגאים בכך שכשאלברט איינשטיין נאלץ לנוס מאירופה הנאצית, הוא השתמש בדרכון אלבני מזויף כדי לעשות זאת, דרכון שהם שמחו לתת ועד היום שמחים שנתנו.

אכלתי בסניף של קיי־אף־סי הזה פעם אחת, לא משום שאני חולה על האוכל שם (למען האמת, זו הייתה הארוחה הגרועה ביותר שאי פעם אכלתי באלבניה), פשוט נהניתי מהאירוניה שהנה, הסניף של רשת ההסעדה הסימבולית ביותר של הקפיטליזם הגלובלי נמצאת מול טרקלינו של הדיקטטור לשעבר, אני בטוח שגם האלבנים נהנים מהאירוניה הזו בעצמם.

ובכן, כפי שכתבתי קודם, בדרך למסעדת הדגים עברנו בשכונת בלוקו, ושם עצרנו מול חנות שאני מאד התפעלתי ממנה כאשר גיליתי אותה לראשונה – הבארונסה.

"הנה חנות מעניינת," אמרתי לניק כאשר עמדנו מולה, והיא סגורה. "זה משהו שאתה לא תתקל בו בצפון אמריקה". "מה זה?" הוא שאל. "ובכן, זה משהו שאתה תראה רק פה, ובמקומות כמו ישראל. אתה מבין, זו חנות למוצרי פרמיום מיובאים מחוץ לארץ, וניתן לראות זאת בברור כי הם מוכרים כאן מאונטין־דו." הוא שאל בהפתעה "ברצינות? מאונטן־דו?", כאן עלי להסביר.

מאונטן־דו הוא משקה קל פופולארי בקנדה וארצות הברית. הוא משקה שנחשב מאד עממי והוא מאד לא בריא, הוא מלא סוכר וקפאין (אבל פחות מרדבול או אקסל), והצריכה שלו מיוחסת למעמד הפועלים העני, הם גם אחד המשקאות האהובים עלי שאני צריך להימנע מלשתות. הוא כמעט ולא קיים מחוץ לצפון אמריקה, נתקלתי בו באנגליה. היו כמה פעמים שייבאו אותו לישראל אבל זה היה מאד נדיר וספורדי.

"העניין הוא כזה, בצפון אמריקה יש לנו את השביל הבינלאומי בסופרמרקט, שם מוצאים כל מיני דברים מהמזרח הרחוק, או מהמזרח התיכון, משקאות גויאבה מברזיל ושעועית פול מפרו ודברים בסגנון. בשאר העולם אין כך הדבר. יש הסופרמרקט ובו נמצאים המוצרים הסטנדרטיים, אבל עבור כל אשר מיובא יש סופרמרקט מיוחד, שהוא בגדר סופרמרקט פרמיום. דברים שנחשבים חלק מצרכנות בסיסית בצפון אמריקה הם מוצרי פרמיום, דברים מטומטמים כמו פופ־טארטס או פחיות של מאונטין־דו, אפילו דוריטוס בטעם ראנצ', דבר כל כך מטומטם. אם זה לא עבר לוקליזציה זה מוצר מיובא, ולוקליזציה היא בעצם התאמה לטעם המקומי, לא הרבה יותר מזה. בישראל זה נקרא טיב־טעם, או סופרדיל, או כל מיני סופרים בסגנון. ומשלמים שם יותר מכפלים מהמחיר המקורי."

ביליתי לא מעט זמן שם בטירנה, משהו גרם לי להתאהב בעיר הזו, בעיקר העובדה שהיא משכה את הטיפוסים הכי מוזרים בעולם. במיטה לידי ישן עוד טיפוס מעניין, יאן. יאן היה מברלין, אבל הוא החליט שיוקר המחייה הברלינאי כבר היה יותר מדי עבורו, אז הוא החליט ללכת בעקבות אביו.

מסתבר שישנם פארקים של קרוונים אשר נמצאים בברלין בכל מיני שטחים מפוזרים, אני אפילו זוכר שעברתי ליד כמה מהם לא רחוק מהבניין שבו גר סבי לפני מלחמת העולם השנייה, בקרויצברג, בסוף אדלברט שטרסה. קרוונים ישנים מוזנחים ומלוכלכים כאלה, לא חשבתי שגרים בהם כל כך הרבה אנשים. אביו של יאן גר כבר שנים רבות באחד מהם, והוא מתפרנס מהָרץ־פֿיר שזו קצבת הבטחת הכנסה גרמנית, משהו כמו ארבע מאות אוירו (יורו) בחודש. אביו הוא אמן אשר חי בדוחק, ההכנסה הזו מספיקה לו לכל צרכיו. משום שיאן גדל עם הנורמות הללו, הדבר נראה לו טבעי, אז הוא חסך את כספו, רכש לו טנדר גדול ונסע לטיראנה על מנת לחיות שם כאמן או מתכנת פרילנס. הוא החנה את הטנדר מאחורי ההוסטל והתכוון לשהות שם מספיק זמן כדי שהבעלים יכיר אותו מספיק על מנת שייתן לו להנות מהוואי־פָֿיי של ההוסטל כשהוא יתגורר בטנדר בחניה.

במיטה מעברו השני של יאן היה הבחור הבריטי. לא ברור מה היו מעשיו שם, הוא לא היה הטיפוס שיגיע לשם. אדם לחוץ ותזזיתי, הוא התפאר והתגאה בכך שהוא מינימליסט, הגיע לאלבניה עם תרמיל קטן ובו מעט מאד חפצים.

"אני לא מעשן ירוק," הוא אמר לי, "אני לא אוהב את זה." שאלתי מדוע.

"אני לא אוהב את ההרגשה הזו, הקלות דעת הזו, הרוגע, זה לא אני. אני אדם של קוקאין וזאנקס."

הוא היה סטודנט למדעי המדינה באיזו אוניברסיטה באנגליה, הטעם שלו בסמים הראה שהוא הכי פחות שפוי מכולם, ומוחו חולה יותר משל כולם. קוקאין הוא לאלה שמפחדים מהאנושות, משהו שיכריח אותם ליהנות מאינטראקציה, משהו שיוריד מהם עכבות, זאנקס הוא כדי להתמודד עם חרדה, חרדה מהכול. עולמו מרוהט בחרדה ומסויד בפחד.

הוא בכלל לא היה מסוגל להסביר מדוע ברקזיט התרחש, וזהו משלח ידו ומומחיותו, להבין בדיוק בעניינים אלו, אבל הוא, כפי שהודה, חי בתוך עולמו הקטן. הוא כותב עבודות, עושה מבחנים וביום מן הימים ימצא עבודה. בעל תעודות, אך חסר השכלה.

אחרי שסיימתי לדבר עמו ולסדר את חפציי בתיק, ירדתי למטה לגינה. עישנתי ירוק והלכתי לקולונט.

עד היום אין רשתות מזון מערביות כמעט בטיראנה, מלבד, כפי שאמרתי, קיי־אף־סי. אבל האלבנים רצו, כמו כולם, מקדונלס, והם עם בעל תושייה. קולונאט היא רשת המבורגרים של מזון מהיר אשר במשך שנים התהדרה בלוגו אשר בברור היה חיקוי עצל של הלוגו של מקדונלדס.

המסעדה הייתה לא רחוקה בכלל מההוסטל, אז שמתי פעמיי לשם מבוסם ומבושם מריח הסם.

עמדתי מול הקופה וביקשתי את ההמבורגר אקסטרים, אבל מסתבר שבאלבנית (השפה היחידה שהם דיברו שם) מבטאים את המילה אֶקסטְרֶמֵה. היה זול טעים, ממש כמו ארוחה בבורגר־ראנץ'. אולי זה כי הייתי לגמרי מסטול.

כל הזמן שהסתובבתי ברחובות, הרהרתי בכך שהנה האני פה באלבניה, היכן שהשבתאות חגגה ואספה אליה קהלי מאמינים גדולים. היכן ששבתאי צבאי נקבר (אף שהשטח בו נמצא מקום קבורתו כבר שייך למונטנגרו), והיכן שנתן העזתי נקבר גם הוא (אף שסקופיה שייכת היום לצפון מקדוניה).

קל להבין כשאתה נמצא שם מדוע מיסטיקנים, משיחים ונביאים התרוצצו שם, יהודים וגם נוצרים. מקום הררי כמו הגליל, מסולע כמו יהודה ושומרון. משהו בטופוגרפיה והאוויר הצח, משהו בבידוד והרוגע הכללי שואב ובולע אותם, כמו הגאות את הצדפים וחולות החופים.

אני משתוקק לחזור, לשבת שוב למרגלות האגם עם בוא הערב, ולשקט.

יומני הבלקן – אתונה

כשעמדנו שם בתחנת הרכבת התחתית של מונסטיראקי, שיכורים לגמרי, אמרתי לעלי: "יש ספר של ז'ורז' פרק, אני לא זוכר איך קוראים לו, אבל הוא מספר שם על איזה זוג, בעל ואישה נדמה לי, הם הפכו לסוקרים אחרי לימודיהם באוניברסיטה, והוא כל הזמן חוזר על אותו המשפט – הם לא למדו עדיין את אומנות החיים, כיצד לחיות את החיים בצורה של אומנות בפני עצמה. המשפט הזה חרוט בזיכרוני, אבל היוונים האלה, הם למדו זאת לפני אלפיים שנה ולא שכחו."

אתיקה היוונים קוראים לזה, לא במובן של ימינו, כתורת "התנהגות נאותה" שבדרך כלל שייכת למקומות עבודה (כמו אתיקה מקצועית) אלא במובן הקלאסי והמתורבת, הכוונה היא כיצד על האדם לחיות את חייו, מהם החיים הטובים? כיצד ניתן לחיותם?

מוקדם יותר באותו הבוקר ישבתי במכבסה בקומת הקרקע של הבניין, שם פגשתי את תאנוס המטורלל ואשתו הגרמנייה המטורללת. שניהם "נוצרים אשר נולדו שנית", נוצרים אשר חזרו בתשובה במובן הישראלי. תאנוס כמוני היה חצי קנדי, אבל החצי השני שלו היה יווני בניגוד לשלי. זיהיתי ישר לפי המבטא, והתחלנו לשוחח מול המכונות המסתובבות.

נוצרים מהסוג הזה תמיד מנסים להחזיר אותך בתשובה או להמיר אותך למה שהם מאמינים שהיא הנצרות.

"מה הטעם? זה העניין, מה הטעם?" שאל אותי תאנוס, "אחרי שראית את האור, אחרי שקיבלת ללבך את אהבתו של ישו לפתע הכל נראה כל-כך תפל, הנה הם הולכים כולם פה, רק מתעסקים בלאכול לשתות ולשמוח. אלו חיים אלו? הם לא מתעסקים כלל במה שבאמת משנה, בסיבה מדוע אנו פה."

"אתה זוכר מנין זה לקוח?" שאלתי אותו.

"מנין המשפט לקוח?"

"כן, לאכול לשתות ולשמוח, אתה זוכר?"

"זה מהדרשה של ישו, לא?"

"לא, זה מקהלת." עניתי לו, "ושיבחתי אני את השמחה, אשר אין טוב לאדם תחת השמש, כי אם לאכול ולשתות ולשמוח. והוא ילונו בעמלו, ימי חייו אשר נתן לו האלוהים תחת השמש."

זה לא לוקח לך יותר מחמש דקות של שיחה כדי להבין שאלו אשר ניצבים מולך הם אומללים ומסכנים, אשתו הגרמנייה עברה הפלה, והפכה לאלכוהוליסטית, והוא כמובן בעצמו אלכוהוליסט כמו קנדים רבים אחרים שאני מכיר.

בערב לפני כן יצאנו שלושתנו – אני עלי ואדריאנה: קנדי-ישראלי איראני-איטלקי וברזילאית-שוודית. ישבנו במסעדה יוונית טיפוסית, מעין טברנה אבל לא ממש, מקום בו הדגש הוא על האלכוהול, אבל האוכל מעולה. שתינו רטסינה ומטקסה וראקי בדבש והשיח נסובה סביב השילוש הנדוש: חאמנאי-בולסרנו-ביבי.

"תאמין לי, עד היום אין לי מושג מה הוא רוצה מהחיים שלכם." אמרתי לעלי, "עוד בשנות התשעים הוא התחיל לזיין בשכל עליכם וזה לא נגמר מאז, ולאף אחד אין מושג מה הקטע שלו. אני לא אשכח, הייתה איזו פעם, הוא אמר לנו שהוא שלח את השייטת לגנוב את כל המודיעין הגרעיני שלכם, והוא עמד שם על במה כמו טמבל מול קיר של קלסרים ודיסקים והתלהב מעצמו, וכולנו חשבנו שהוא נפל על הראש או משהו כזה. בסוף צחקנו שהתגובה היחידה שהייתה לפרסים היא שהם רוצים שהוא רק יחזיר את הכסף על הקלסרים."

האוכל היה מעולה וכולנו היינו שיכורים. השיחה התגלגלה לדת. גם אני וגם עלי אתאיסטים, אבל אין באמת אתאיזם, ואני אומר את זה בתור אתאיסט. כלומר אין "אתאיזם אוניברסלי" כולנו שייכים לאתאיזם לעמת הדת ממנה הגענו, אני כאתאיסט-יהודי ועלי כאתאיסט-שיעי. שנינו נולדנו מתוך שלילות שונות, גם אם הגענו לאותו המקום, האונטולוגיה והקוסמולוגיה שלנו שונה, רק משום שבאנו ממקומות שונים, גם אם אנו מאמינים בדברים זהים. או ליתר דיוק, איננו מאמינים לדברים זהים.

"הירוק שעישנתי היה דפוק נראה לי," אמרתי לו, "הייתה לי הרגשה זבל של ארבע שעות אחר-כך, או שאולי זה היה הסנדוויץ' עם החביתה שאכלתי אחר-כך, לך תדע, היה לי משהו גם בבטן אחרי זה, זו הייתה הפעם האחרונה שעישנתי, לא מזמן."

"אנחנו עישנו באמסטרדם, זה היה ממש מצחיק, זה היה לפני כמה שנים, סופסוף יצאנו מאיראן, אני ואחי וחבר, והגענו לשם וכל מה שרצינו לעשות זה לעשן ולהשתכר. התרוצצנו שם, בין התעלות האלה, איך קוראים להם?"

"חראכטן."

"כן, זהו! חראכטן, ואכלנו את הצ'יפס הזה עם המיונז, זו הייתה הרגשה מדהימה של חופש שקשה לי לתאר."

"מה איתך? את עישנת פעם?" שאל אותה עלי.

היא חייכה.

"לא, מעולם לא עישנתי."

"באמת?"

"כן, מעולם לא, לא נגעתי מעולם בסמים."

"אז רגע, אתם קתולים שם בברזיל, לא?", שאלתי אותה.

"כן, בערך, כאילו עכשיו עם בולסנרו הדברים ממש שונים ממה שהיה פעם."

"מה זאת אומרת?"

"הוא איך אומרים… איוונג'ליקו."

"אוונגליסט?"

"כן."

"פרוטסטנטי?"

"נראה לי, כן."

"רגע, אבל אתם רוב קתולי שם לא?"

"כן, בערך. עכשיו הממשל שלו רודף את הדת הצפונית של המדינה, הדת אליה אני משתייכת, אומבאדה."

"אומבאדה?"

"כן, זה דת אפריקאית עם קתוליות."

"רגע, זה לא סאנטאריה בספרדית?"

"כן, דומה מאד."

"אז אתם עושים את הדבר הזה עם התרנגולת והכל?"

היא מחייכת, "כן."

"יש לנו ביהדות אשכנז משהו דומה, אנחנו קוראים לזה שלאגן כפרות. יש לנו מעין חג כזה, יום כיפורים שבו אנחנו מכפרים על החטאים שלנו, ואז אנחנו לוקחים תרנגולת… אוי זה כזה מפגר… אנחנו לוקחים תרנגולת ומסובבים אותה מסביב לראש ואומרים 'זה כפרתי, זה תמורתי, זה התרנגול ילך למיתה ואנחנו נכנס ונלך לחיים טובים ארוכים ולשלום.' ואז שוחטים את התרנגולת."

"מה?"

"כן. וזה חייב להיות תרנגולת, שאלתי את הרב כשהייתי קטן אם אפשר שזה יהיה חילזון או תרנגול הודו, והוא אמר שלא."

"רגע, מה?" שאל עלי.

"אוקי, תבין, אדריאנה שייכת לדת ממש מעניינת, זו דת סינקרטיסטית שמערבבת וודו אפריקאי עם קתוליות, ויש להם טקס שבו הם מקריבים תרנגולת, שוחטים אותה על מעין מזבח ואז מתיזים את הדם סביב כחלק מהזבח. "

"מה? ברצינות?"

"כן, ולנו ביהדות אשכנז יש משהו דומה, אבל אנחנו עושים את זה רק פעם בשנה, והאמת הדור שלי כבר עושה את זה פחות."

"זה סניטרי לעשות את זה? עם כל הדם מסביב?"

"אני מניח שהם מנקים את המזבח אחר-כך, לא?" אני שואל אותה.

"כן, כמובן, אנחנו מנקים הכל, והולכים לחווה מיוחדת שהתרנגולת מגיעה עם תעודה שהיא בריאה."

"אני לא זוכר אם יש לנו את זה. אני זוכר שסבתא שלי הייתה עושה את זה עבורנו, איפשהו באזור השוק. אבל זה בטוח שחיטה כשרה."

"מה?"

"בדתות שאני ועלי מגיעים מהן, יש הרג טקסי של החיה, אצלנו זו שחיטה כשרה, אצלם זו שחיטת חלאל. יש סכין מיוחדת והכל, ושוחט, כאילו, מישהו שזה התפקיד שלו רק לשחוט. גם לכם יש שוחט?"

"לא נראה לי," ענה עלי, "נראה לי שהמולה עושה הכל אצלנו, אם אני זוכר נכון."

"אמא שלי היא כוהנת של אומבאדה." היא אמרה. "מאז שהייתי קטנה גדלתי בדת הזו, אבל היא בעיקר בצפון, הרוב שם בצפון, שזה גם המקום ממנו באו רוב המצביעים של לולה, המתנגד של בולסנארו. העשירים, האירופאים הנוצרים-איוונגליסטים, הם בדרום, בחוות הענקיות שלהם, זה המחוז של בולסנארו."

"אז הוא לא באמת דתי, נכון? הוא סתם משתמש בנצרות בתור משהו מאחד עבור הדרום?"

"ממש ככה." היא ענתה.

"בישראל יש לנו מצב דומה, הזהות המאחדת היא זהות יהודית, אבל זו יהדות שאיננה דתית, היא אתנית-זהותית. לא צריך ממש לקיים את הפולחנים או לחיות את החיים הדתיים עצמם, הדת היא משהו מאד מוסדר וטקסי, לא היהדות כפי שהתקיימה באירופה במשך מאות שנים לצורך העניין. לכן הפוליטיקה הישראלית נסובה סביב נושאים של רוב יהודי, זהות יהודית, הוויה יהודית, אופי מדיני יהודי, וזה משמש כדי לאחד את מה שאנחנו קוראים לו "הפריפריה" לעמת המרכז האורבני, לא שיש משהו אפילו דומה לאורבניות בישראל, אבל זה בעיקר מסמל את השוליים החברתיים, שאינם שוליים, הם יותר מרכזיים ומהותיים לזהות הישראלית ממה שמדומיין בתור המרכז."

"זה מאד דומה למה שאצלנו," אמר עלי, "אסלם הוא מעין קוד כזה,"

"אני זוכר שהחברים האירנים שלי בקנדה אמרו לי שהם מאד חילונים, לא?" אמרתי.

"כן, בדיוק, איראנים הם מאד חילונים, אני לא מכיר מישהו שמתפלל חמש פעמים ביום. הממשל שלנו משתמשת באסלם כדי לאחד את הכפריים מול האוכלוסייה העירונית, כי האוכלוסייה העירונית היא משכילה וחילונית ומערבית, זה יותר עניין של מסורתיות, וערכים מסורתיים."

"כן," היא אמרה, "זה בדיוק מה שזה אצלנו."

"כנראה שכולנו עכשיו נמצאים בתקופה פוליטית של ריאקציה לניאו-ליברליזם, זו כנראה המהות של פופוליזם. הרצון לחזור למנהיגות של שמרנות עם עקרונות ברורים וערכים פשוטים, כזו שתסלק ממרכזי הכוח הפוליטי את האנדרואידים המעונבים האלה שבאו מהאוניברסיטאות היוקרתיות ומרכזי הכוח הפיננסי.

הבעיה היא, כמובן, שהיצור הזה כבר איננו קיים, המנהיגים האלה של הימין הפופוליסטי קורצו מאותו חומר של השמאל הניאו-ליברלי, כולנו תוצר של אותה מציאות היסטורית ותנאים חומריים זהים, הם לא באו מן הים. אפילו דאעש, כשכבשו את אלרקה הדבר הראשון שהם השתלטו עליו היה הבנקים. הכלכלה והסחר היא העדיפות הראשונה, לא ביסוס השריעה, זה רק מגיע אחר-כך."

במשך שנים הזיכרון המוזר שנותר בי מכל הקריאה שלי על המיתולוגיה היוונית הוא זה של המסכה של אגממנון. אינני יודע מדוע, אבל משהו בדבר הזה הותיר בי רושם מהדהד, משהו שהופיע שוב ושוב בכל מיני ספרים שקראתי על הנושא, בעיקר על האיליאדה.

אני לא ממש טיפוס של מוזיאונים, אבל אחד הדברים שמשכו אותי יותר מכל לאתונה הייתה המסכה הזו.

זה מוזר כי כבר כתבתי בעבר שאני לא מישהו שנוהג להשתומם ולהתפעל לעמת ארטיפקטים מקדמת דנא, אין בי את היכולת הזו לספוג את ההילה הזו שנוהגים לדמיין סביב הפירמידות או מגדל אייפל, עבורי אלו עצמים ישנים שנבנו לפני זמן רב, על ידי פועלים קשי יום, ואנו מייחסים להם הישגים, או אותם כהישגים של אלו אשר להם הוקדשו, או יוחסו.

אבל משהו במסכה הזו משך אותי, כל הפעמים הללו שראיתי אותה בתצלומים דהויים, או מעין ציורים בשחור לבן  בספרים ישנים, משהו כי רצה לראות את הדבר הזה במו עיניי.

זה לא מסובך להגיע למוזיאון הזה, אבל גם לא הכי נגיש בעולם. זו הליכה של רבע שעה מתחנת המטרו הקרובה, אומוניה. כשמגיעים לשם, מיד רואים שזהו בניין של מוזיאון, הוא נראה כמו פרתנון. מול המדרגות היה קונצרט קטן של תזמורת קאמרית לכבוד חג המולד.

המסכה נמצאת שם מיד בכניסה, ניתן לראות אותה בלי אפילו להיכנס. וכשעמדתי מולה, הדבר היחיד שחשבתי לעצמי היה, "חשבתי שהיא תהיה גדולה יותר."

זהו מוזיאון קטן מאד, אבל מסודר ויפה. כולם הסתובבו שם בדממה ובהו בעצמים בעיניים מהופנטות. הדבר שהפתיע אותי יותר מכל היה רמת הפרטים של הפסלים, הורידים על הידיים, הקימוטים והקמטים.

ביום למחרת יצאנו אני ועלי לפסירי, זהו אזור באתונה שם נמצאים כל המסעדות והמועדונים ובארים, וחשוב מכל, הטברנות.

עלי ממש רצה ללכת לראות טברנה, לשמוע מוזיקה חיה, גם אני רציתי למען האמת. זכרתי הרבה לגבי הטברנות היווניות, דברים שראיתי בסרטים כמו השבירה של הצלחות, הריקודים, השיכרון והצעקות.

כשהגענו עברנו בין הסמטאות וגשם החל לטפטף, לקח זמן אבל מצאנו מקום שמבחוץ דרך החלונות ראינו שבו מנגנת להקה, קלידים ובוזוקי. כבר היינו קצת שיכורים, ישבנו במסעדת דגים שהייתה מול ההוסטל שלנו ואכלנו תמנונים מוחמצים ולחם וממרח פאבה ודזאזיקי, ודגים קלויים על גחלים, ושתינו הרבה יין לבן זול. כשסיימנו שם פנה אלינו גבר יווני מבוגר אשר ישב בשולחן לידינו ושאל אותנו מנין אנו, עלי אמר שהוא מאירן ואני מישראל.

היווני לא האמין.

"אתם יודעים, הבעיה מעולם לא הייתה אתכם, אתם הפרסים והיהודים, אתם יש לכם היסטוריה, אתם מבינים מהי, הבעיה היא אמריקה, זה מקום בלי היסטוריה, הם מסוכנים. הם וטורקיה."

היוונים לא שכחו את הטיהורים האתניים של פונטוס איוניה וחשוב מכל, סמירינה (איזמיר). אבל זה לא שהבולגרים שכחו ליוונים את הטיהורים האתניים של סלוניקי ומקדוניה.

הגענו לפסירי, וחיפשנו מקום עם מוזיקה חיה, ומצאנו. הסתובבנו מספר דקות בין הסמטאות ובכל מקום היה מישהו אחד עם גיטרה, עד שלבסוף, מצאנו, התיישבנו מולם, הנה הם, להקה מנגנת ומולה רחבה בה היוונים רקדו סיריטקי וזפקיקו.

המשכנו לשתות, הם מגישים שם אוזו בבקבוקים של 300 מיליליטר, ובירה אלפה, במחירים מצחיקים וכולם שם היו שיכורים ומרקדים ומדברים ומתחבקים.

זה היה לילה נהדר.

ולבסוף קונסוננס

כשפגשתי את הדפוק הזה מהליקון זה היה יום נהדר.

אלוהים אדירים, כמה ששנאתי את שנות התשעים, ואת האלפיים המוקדמות גם כן. כל תעשיית המוזיקה נשלטה על ידי פלסטיקה נוראית של דיסקים וקסטות. קסטות היו ממש סיוט, איכות ירודה, לרוב, במיוחד אם זה הוקלט מקסטה לקסטה, ומציאת השירים שם הייתה סיוט. כל דיסק היה תשעים שקלים, עד היום זה סכום לא קטן, והמבחר בישראל היה נוראי. עד שלא היית טס לחו"ל, ולא כל חו"ל, הכוונה היא למדינה מערבית מפותחת, לא הייתה לך גישה לחנות נורמלית כמו ורג'ין או אייטש-אמ-וי, או לפחות היית משלם עשרה דולר לדיסק.

איכשהו, שכנעו את האנשים בטאואר רקורדס ופיקדילי שצריך לתת חדר נפרד למוזיקה קלאסית, ואיש מכירות נפרד באזור המופרד הזה. זה כל-כך אבסורדי לדמיין את זה היום, הרעיון שיש ז'אנר שמגיע לו חוויית האזנה נפרדת ומופרדת, ולמה? כי מי שמאזין למוזיקה קלאסית, כך הם חשבו, הוא אדם בוגר עם כסף, הוא בטח יקנה את הבוקס-סט של הסימפוניות של בטהובן בארבע מאות שקל, חה, ממש. הם לא הבינו מיהו צרכן המוזיקה הקלאסית הממוצע.

הם מתחלקים לשלושה:

1. מוזיקאים. להם אין כסף, אבל להורים שלהם יש, אחרת איך הם למדו עם מורה פרטי לנגן, לא? מאיפה הכסף לגיטרה או האורגן? או תופים? על תופים בכלל אין מה לדבר, צריך חדר נוסף בבית בשביל זה עם איטום אקוסטי.

2. מוזרים למיניהם. לפעמים יש להם כסף, אבל אם יש, למה שיקנו בארץ? חרא הקלטות, בחו"ל יותר זול לקנות הקלטות של דקה, סוני או דויטשה-גרמופון.

3. וכמובן, פנסיונרים. שיקנו חרא הקלטות העיקר שיהיו קולקציה של מוצרט בטהובן וצ'ייקובסקי, או גם קצת באך.

החדר תמיד היה ריק, המוכרן היה יושב שם לבד ומקשיב למוזיקה, בכלל לא היה נעים אפילו להיכנס לשם, זה הרגיש כאילו אתה מפריע לו לעבוד. באופן כללי, חוויית הצריכה בישראל בזמנו הייתה נוראית, תמיד הייתה הרגשה כאילו החנות לא מיועדת בכלל ללקוח, היא שם כדי לשרת סיטונאים או "קונים רציניים" אתה גם יכול לקנות אם אתה רוצה, אבל זה לא מיועד עבורך. קנה ותתחפף, אתה מפריע.

דיסקים של מוזיקה קלאסית היו גם בדרך כלל יותר יקרים. אם דיסק נניח של, לא יודע…. נירוונה נניח, היה תשעים שקלים, אז דיסק של הקלטה מעפנה של קונצ'רטו לפסנתר של גריג (יצירה שהיא פופ קלאסי לכל דבר ועניין) ואולי עוד שתי יצירות מינוריות שלו כדי למלא אלבום, היה משהו כמו 110 ש"ח. למה? כי קלאסי, ולך תזדיין, זה למה. זה גם היה המצב של ג'אז, אלבום של ג'ון קולטריין או צ'ארלי פארקר, שלושים שקל יותר. נו, מי אוהב את המוזיקה הזו? אשכנזים עם כסף מהמרכז, או מוזיקאים, אבל שוב, להיות מוזיקאי זה אומר שאתה מבית שיש בו הורים עם כסף. מוזיקה זה תחביב יקר.

אז אתה נכנס לחדר המעפן הזה, הדפוק הזה יושב שם, ותבינו, בשנות התשעים יצאו סרטים שהפכו את הנבלות האלה לגיבורי תרבות, סרטים כמו אמפייר רקורדס או היי-פידלטי, וכולם רצו להיות מוכרנים בחנויות דיסקים, כל מי שרצה להיות מגניב. כמו אוצר בגלריה שלאנשים אשכרה אכפת מהאומנות שבה, כדי להיות זה שנמשח והוכרז כסמכות על טעם מוזיקלי טוב, שידביק פתקים קטנים של "המלצת הצוות" על דיסקים מסוימים, רוק ומטאל בעיקר, יחלקו לקליינטים מחמאות או יעשו פרצופים על מה שהם קונים שם, אח, המגניבות.

חנויות ספרים זכו לאותה עדנה, להיות מוכר או מוכרת בחנות ספרים הפכו אותך לאינטלקטואל, גם הם הואדרו על ידי תרבות פופולארית, הם היו אנשי ספר ותרבות, חה, ממש. שלשיית נשים בנות ארבעים שסידרו ערמות של א.ב. יהושוע, מי הזיז את הגבינה שלי, ורבי מכר אחרים במרכזי החלל של סטימצקי, או המחסנים המכוערים האלה של צומת ספרים, ממש, שיא התרבות.

אז היית נכנס לחדר הזה והוא היה יושב שם מזיין בשכל עם אחד הפנסיונרים או המוזרים הקבועים, אלו שקנו דיסק או שניים כל חודש חודשיים וגרו קרוב לחנות. מעיין בדיסקטים, אותו חרא שוב ושוב, אותן הקלטות דוחות, אותם מחירים מופקעים. עד היום אין לי מושג איך החנויות האלו הרוויחו שקל אחד, מי היה קונה שם לעזאזל? ועוד מספיק בשביל שהדפוקים האלו ישלמו שכירות.

הצד השני של המתרס היה שהם חשבו שהם אשכרה מצילים את ישראל. הרי הם היחידים שמביאים מוזיקה לישראל, אז כן, אמנם המחירים בשמיים אבל "לא אשמתי, מיסי ייבוא, עלויות אחזקה, מיסי ממשלה, שכירות, משכורות." ושאר התירוצים, חלק מהם גם נכונים מאד, אבל בסופו של דבר, זו הייתה נוכלות לשמה. כל התעשייה הזו הייתה נוכלות לשמה, וכמות הכסף ששפכנו אז על בידור, כמו מוזיקה, סרטים וספרים הייתה בלתי מדומיינת, מאות שקלים, מאות.

לא פלא שהכל קרס תוך שלוש שניות ברגע שהאינטרנט נתן לנו חלופה אפילו ברבע מהאיכות, רק שתהיה חינמית, או ברת-השגה.

כאשר זה הגיע, חנויות הדיסקים התמוגגו בשנייה, עם תחילת שנות האלפיים, הן התאיידו. חנויות התקליטים כמו חור בשחור עוד המשיכו, אולי היום גם הם סגורים, זה כבר מיותר, והפוזה של הפטיפון, זה כזה עלוב.

תבינו, גם לי היה פטיפון, אבל הוא היה הפטיפון פנאסוניק של אבא שלי שישב במחסן, לא שילמתי עליו גרוש, ובזמנו תקליטים עוד היו ממש זולים, במיוחד יד-שניה, עשרה שקלים לתקליט, לפעמים אפילו פחות. כל האופרה של זיגפריד או טריסטן ואיזולדה של וואגנר, כל מיני אופרות פחות ידועות של ורדי (הכל היה פאלסטאף או לה טרביאטה) היו סוף-סוף נגישות, והן לא היו באינטרנט עדיין בסביבות 2006-2007, אז עבור עשרה שקלים? למה לא?

באותן השנים להאזין לאופרה היה משהו הגיוני. כי חשבת שלעולם לא תהיה לך גישה לצפייה באופרות ממש, עם תרגום לליברטו, כי כן, מי היה מאמין? לא כולנו דוברים איטלקית צרפתית וגרמנית באופן שוטף, אפילו שאנחנו רוצים לדמיין את עצמנו ככאלה. מה לעשות, הצרפתית של ביזה או האיטלקית של רוסיני קצת חלודה אצלנו. לא חשבנו שיגיע היום, כמו היום, שהם יתחננו שנצפה בזה, יתרגמו ליברטו והכל, ועוד ישימו ביוטוב, רק שהם ירוויחו גרוש מזה בלחץ.

מה שבמיוחד לא היה הגיוני היה אנשים שקנו הקלטות רוק-פופ מודרניות שהוקלטו דיגיטלית באולפן, מה הרעיון פה? הרי ויניל זה מדיום אנלוגי, אתה לא מקבל כלום מזה שאתה מקשיב לתקליט שהוקלט דיגיטלי ממדיה אנלוגית, סתם בזבוז כסף (והם שלמו על תקליט כזה יותר מאשר על דיסק), פשוט קנה את הדיסק וזהו, אבל לאאא, הרי מה היה כל הרעיון? הדאווין, שמי שנכנס לדירה יחשוב שהוא ניכנס לדירה של וודי אלן בשנות השבעים במנהטן, עם פרקט עץ, וספרים, ותקליטים, וכל מיני חרא ממאקרמה על הקירות, יעני בוהמי, אבל זה ברור שלבוהמי הזה יש כסף, אבל לא ברור מאיפה לוודי אלן בכלל היה כסף לדירה במנהטן, אה נכון, זה שקר מוחלט.

גם את חור בשחור שנאתי, ואני מקווה שנסגר. אני מקווה שישימו שם איזה בר כזה שמגיש וודקה רד-בול ונרגילות ופלטות של מטוגנים, עם סיגרים ופסטלים וצ'יפס ושישמעו שם אורן אדם כל היום וכל הלילה. זו קבורת החמור שמגיעה למקום הדוחה הזה, ולבעל הבית המגעיל שהיה שם, באסטיונר מהשוק.

כשפגשתי אותו, הזה מהליקון, אלו היו שנים רבות מאוחר יותר, כשבאתי לבקר בישראל. הוא עמד איתי בתור למשהו והתחלו לשוחח, הוא עבר הסבת אקדמאים להוראה, הוראת היסטוריה, כי מזמן כבר סגרו את המחלקה של מוזיקה קלאסית בהפצה, אשכנזי כמוני, מקריח (גם קצת כמוני), ועם אותו חיתוך דיבור.

"לדעתי האינטרנט הציל את המוזיקה הקלאסית." אמרתי לו.

"קח לדוגמה את יצירה הזו של אלגרי, נו, זו שנאמר לכולנו שמוצארט זכר בעל-פה אחרי שהוא האזין פעם אחת לה ברומא. והרי כמובן שזה שקר מוחלט שאבא שלו, האמרגן שלו כלומר, היה מספר, אבל עדיין, מיתולוגיה חשובה. לפני האינטרנט איך היית מוצא את היצירה הזו? ועוד בחדר המצ'וקמק הזה בטאוור רקורדס? בחייאת, לא היית מוצא שם כלום מלבד ערמות של הנדל ומנדלסון."

"טוב, כן, אבל עדיין, זו הייתה קהילה, אנשים שם הכירו אחד את השני." הוא ענה.

"מי?! מי הכיר שם אחד את השני? הקבועים התימהוניים האלה שהסתובבו שם מדי פעם? איזה זקן שקנה איזה דיסק של שופן פעם בחצי שנה? מי!? ואז נניח היית קונה דיסק, היית צריך לשבת שם עם הספרון הזה, ועם זכוכית מגדלת ביד לקרוא את מה שכתוב שם, שהיה, ואינני מסוגל להדגיש זאת מספיק, היה פשוט בלתי קריא. גיבובי שטויות שכתב איזה מוזיקולוג מעפן שנתן לך סקירה היסטורית בלי לדבר שניה על היצירה, כאילו זה נכתב עבור המוזיקאים שניגנו את זה או עבור מי שעושה דוקטורט במוזיקולוגיה, זה לא היה מיועד לצרכן הפשוט, מי שפשוט נהנה מהמוזיקה, ואני מוזיקאי (חובב) והדברים האלו נמאסו עלי תוך שניה. היום, עם האינטרנט, הכתיבה הרבה יותר ענפה וברורה, התקשורת הרבה יותר ברורה. כבר לא צריך את כל התיווך הזה, או להגיע מרקע שייתן לך מראש גישה לדברים האלה, זה נגיש."

"כן, אבל כמה כבר מאזינים לזה היום?"

"זה תמיד היה למשוגעים לדבר, זו מוזיקה אליטיסטית עבור אליטיסטים, זה לא משהו פופולארית, אני לא חושב שאי פעם מישהו באמת רצה לשבת ארבע שעות ולצפות באופרה, בני אדם אינם מסוגלים להתרכז למשך כל-כך הרבה זמן. ומי ישב ויקשיב לאופרה במשך ארבע שעות? זה בכלל מוזר. אבל מי שרוצה, מי שבאמת אוהב, עכשיו יכול לעשות את זה באמת, הגישה עכשיו לחומרים היא בלתי נתפשת."

"טוב, אתה צודק לגבי זה."

המצב לא היה יותר טוב בז'אנרים אחרים. מטאל היה נדיר, מלבד דיסקים של מאנוור או מטאליקה ואיירון מיידן, הדברים הפרווה, אבל מי שרצה בלאק מטאל נורווגי? דת' שוודי או אמריקאי? היה רק מקום אחד איום ונורא – רייבן.

לקנות שם דיסקים היה כמו לקנות מסוחר סמים חובב כשאתה יודע שהאיכות לא משהו, והמחירים מופקעים. היית מדבר עם הדילר המקומי והוא היה מביא את זה מכפר סבא, מאדם בשם ישי. לא נכנס לזה, אבל זה היה נוראי.

המעבר מקבצי אמ-פי-שלוש לספוטיפיי היה הדבר הטוב ביותר. המדיה הדיגיטלית קיבלה לגיטימציה, והתעשייה הכירה בכך שאם הם באמת רוצים להפיץ את המוזיקה שלהם לקהל הרחב ביותר שניתן להשיג, והם לא באמת רוצים את זה, הם רוצים כסף, אבל עניין ההורדות והפיראטיזציה כבר הביא אותם לאין מוצא, והם נכנעו. זו הדרך האחרונה שלהם להוציא מזה כסף, וראו זה פלא, איך המחירים ירדו פלאים.

מה היינו עושים עכשיו אם המצב עדיין היה כזה?

טוב שזה נגמר.









בלשאזר

לפני שהוצאתי 24, כשהייתי בצבא, כל שרציתי היה אקווריום קטן. לחברה שלי דאז היה אקווריום ענקי בסלון הוריה, עם קומפרסור, ותא השרצה, והדג החום הזה שמנקה את דפנות הזכוכית, ומולים וגופים מלאי צבעים ששחו בכל רחבי המיכל.

חבר טוב, בזמנו, כל שהוא רצה היה סקטים, גלגליות כלומר, הוא רצה שוב לרכוב על גלגליות. הוא היה עומד שם במגדל השמירה וכל אשר היה חושב עליו היה גלגליות, והשעות בהן ידהר במורד הרחובות או סביב הרחבה בגן.

אני, רק רציתי לשבת, בשקט, בחדר, לבד, תחת המזגן, ולבהות בדג שוחה בקערת זכוכית. זה כל מה שהייתי מסוגל לחשוב עליו בנסיעות הארוכות הביתה באוטובוס חזרה מהבסיס, או בשעות האינסופיות בהן בהייתי בקיר במשרד, ועישנתי סיגריות בכסף שבקושי היה לי, כמו כל שאר החיילים סביבי. מדי פעם שוחחתי בטלפון עם החברה על הדגים, מתי הן קנו אותם, את האקווריום, על האוכל, והמים, והמכשור. היא בדיוק התגייסה אז, אני כבר הייתי שנה בפנים ושנאתי כל רגע.

אני זוכר, בעודי יושב שם באוטובוס הצפוף והדחוס, מימיני עוד חיילת מכונסת ומקופלת לתוך עצמה, לפעמים קוראת אסמסים בפלאפון שלה, או מעמידה פני ישנה, משמאלי ומעלי עוד חייל, בית שחיו מעל ראשי, וארשת פניו קפואה עייפה ומיואשת. הייתי בוהה בפלסטיק הכהה של הכיסא לפני, לפעמים מסית ראשי אל החלון, מנסה לראות משהו, אבל כבר החל להעריב ורק אורות רצים נמרחים אחורנית על הזכוכית, ושממה שחורה של חולות חשוכים. וכך, כמו הרדמות על מיטה, כאשר הראש שקוע בכרית והמחשבה הזו אט אט נודדת ומעמיקה, עד שההכרה נבלעת בה ואתה נם, כך הדגים היו צפים מעלה שוב בדמיוני – רק לשבת שם מבלי מפריע, רק שקט, רק לא שם על הקרון הזה.

הוצאתי 24, זה לא היה פשוט אבל עשיתי את זה. ואחרי כן, היא באה אלי ויחדיו נסענו במונית אל הקניון הדוחה הזה, ושם למעלה הייתה חנות חיות מחמד רעועה ומלוכלכת. קנינו דג אחד, מולי בלון, ואגרטל קטן עבורו, ומזון.

כשחזרנו הביתה שמנו אותו באגרטל עם מים ומזון, והא שט שם, וצף מעלה ומטה. ואני ישבתי ובהייתי בו. קראנו שמו בלשאזר. אינני זוכר מדוע בחרתי בשם הזה, אבל זה מה שנבחר. בלשאזר תשריץ אחרי כמה שבועות ואני אגלה שבלשאזר היא נקבה.

אבל מה שרציתי לא היה את בלשאזר, אלא את זמני חזרה, היכולת וההתכנות לשבת שם ולבהות בה במשך שעות.

זה מוזר. כי היום אקווריום הוא ההפך מחופש עבורי. הוא עוד קבוע, משהו שצריך לדאוג לו כדי שישרוד ושאינו מאפשר לי לקום ולנדוד למקום הבא, לראות מרחב חדש ולחוות משהו שונה. לא שזה אפשרי בכלל כרגע.

אולי כדאי שוב לקנות דג ולבהות בו, כפי שעשיתי אז, ולהאזין למוזיקה ולזכור שאני חופשי, ולא ניתן ליטול זאת ממני שנית.