הפוסט הזה התחיל כתגובה לשיר-דמע, אבל כשעברתי את השבע-מאות מילה הבנתי שזה כבר פוסט, ולא מנומס להפציץ ככה למישהי את דף התגובות, וגם ככה אני הזנחתי את הבלוג הזה בחודשים האחרונים, אז הנה, סיבה למסיבה.
אז ראשית כל, הקשר.
שיר-דמע, אשר אני זוכר עוד מימי ישרא', הדביקה אצלה בבלוג את התשובות שהיא נתנה לשאלותיה של כתבת של עיתון כלשהו כאשר האייטם היה 'נשים אל-הוריות בישראל'. אל-הורי, דהיינו, מישהי או מישהו אשר החליט שלא ללדת ילדים. אני ממליץ בחום לקרוא את הפוסט שלה, הוא מפרט שם את כל מניעיה לגבי אותה ההחלטה.
לאותו הפוסט אני הגבתי כדלקמן:
"אני לא מבין את המילה הזו "אל-הורי". המצב הדיפולטיבי של האדם הוא ללא ילדים, ממש כמו שמצבו הדיפולטיבי הוא ללא חתולים או ללא קעקועים, הדברים האלה מתווספים לחייו לאחר החלטה ופעולה והקרבה. כמו שאין אל-חתולי או אל-קעקועי אין דבר כזה אל-הורי.
יש אנשים, וחלק מהם הורים. אלו שאינם הורים נותרים אנשים, כפי שהם היו נותרים ללא קעקועים או חתולים."
ולכך היא ענתה:
"ואני לא מבינה את ההיתממות הזו שלך. כי לא נראה לי שאתה אידיוט.
עש להמצאתם של אמצעי מניעה יעילים, בטוחים וזמינים, המצב הדיפולטיבי של האדם הבוגר והפעיל המינית היה שיש לו ילדים. הסיפור הזה של בחירה אם להביא ילדים או לא זה משהו של 100 השנה האחרונות בערך. וגם היום, כשיש אמצעי מניעה יעילים, בטוחים וזמינים, עדיין במקומות רבים המצב הדיפולטיבי הוא שבשלב מסוים בחייו אדם מביא ילדים. בוודאי שזה כך בחברה מעודדת ילודה כמו החברה הישראלית. אז כן, למרבה הצער אנשים שבוחרים לא להביא ילדים עדיין צריכים להסביר את עצמם, וצריכים שם כדי שידעו שהם לא לבד ולא חריגים ולא לא-נורמליים.
ילדים זה בכל זאת לא כמו קעקועים או חתולים."
אז הנה התגובה שלי, בה אני מפרט ומסביר את עמדתי לגבי המונח "אל-הורות" ומדוע לדעתי יש אולי לשקול אותו מחדש, או לפחות לבחון אותו מחדש.
קודם כל, אני מקווה שלא הכעסתי אותך (אף שמהטון ניתן להבין שכן) כי אני לגמרי בצד שלך.
אני אסביר מדוע אני מתנגד למונח או לתיוג הזה "אל-הורי". קודם כל יש להדגיש שאני יוצא מתוך נקודת הנחה חילונית-ליברלית, אם מדובר באדם בעל השקפת עולם דתית שנמצא בצד השני, אז זה דיון שונה לחלוטין כי הציווי הדתי מאד ברור לגבי הנושא של ילודה.
הואיל ואנו יוצאים מתוך נקודת הנחה חילונית-ליברלית, אז אנו מאמינים שהאדם מיסודו נולד חופשי והוא נולד כאינדיבידואל, הווה אומר, יצור אחד ויחיד (אשר בלתי מתחלק לחלקים קטנים יותר אליהם אנו מתייחסים בנפרד), ובעל אוטונומיה החלטית. זהו גם הבסיס שלנו לשיפוט מוסרי, הרי אם לא היינו מאמינים בכך, לא היינו יכולים לומר שפלוני אחראי למעשיו. אנו מאמינים שזהו המצב האוניברסלי עבור כל בני-האדם ללא הבדלים ביניהם או ביניהן (אלא אם נולד עם מום).
לכן, המצב הדיפולטיבי שלנו, כשאנו יוצאים מרחם אימנו, הוא ללא ילדים. דיפולטיבי, כלומר מצב העניינים אשר מתחיל מנקודת אפס עד אשר נעשה מעשה אשר משנה משהו לגביו. אם לא הבאנו ילדים לעולם, כלומר הפכנו להורים, המצב הדיפולטיבי נשמר ומתמיד.
אם כן, יכולנו להיוולד לתרבות אשר מעודדת ילודה ובאותה המידה יכולנו להיוולד לתרבות אשר אינה מעודדת ילודה. הם לא משנים את המצב הדיפולטיבי שלנו כאינדיבידואלים, הם רק מכבשי לחצים ברמות עצימות שונות כדי להשפיע את החלטה, או העדר החלטה, עתידית.
לכך אני מתכוון כשאני אני מדבר על המצב הדיפולטיבי, אינני מדבר על הנורמה, אלא על מצבו היסודי וההתחלתי של האדם.
היום, אנו חיים בכלכלת קפיטליזם מאוחר. בעבר חיינו בכלכלה אגררית, בכלכלה כזו ילודה מואצת הייתה הכרח, ראשית משום שלא הייתה מדינת רווחה שדאגה למבוגרים ועניים, והם נסמכו לחלוטין על משפחתם, ושנית משום שהמשק החקלאי זקוק היה לכח עבודה. היום המדינה החליפה את המנגנונים האגררים ואין צורך, יותר נכון, אין הכרח של ילודה על מנת לשרוד. לכן, ילודה היא בחירה. בחירה אחת מתוך בחירות רבות שהאדם מסוגל לבחור או באותה המידה לא לבחור בחייו.
האם הבחירה שלו נורמלית? זה לא משנה לדעתי. והרי מדוע:
כשאנו בוחרים לתת דנוטציה מסוימת לדבר מסוים, יש לדבר השלכות, אנו במקרים רבים מחריגים או מנרמלים אותו. אני בטוח שאורנה דונת כשהיא המשיגה את המושג הזה הייתה מודעת לכך (לא קראתי את הספר שלה, מודה ומתוודה, אבל היא בוגרת אותו חוג באותה אוניברסיטה שאני למדתי בה, אז אני בטוח שהיא הייתה מודעת), הבעיה שלי עם "אל-הורות" היא שהיא מכילה בתוכה את ההנחה שהורות היא המצב הנורמלי (ובהתאם לכך, גם הנורמטיבי), אבל זה נכון רק לנתח מסוים ואמורפי מן האוכלוסייה, ונתח מצטמצם גם בזמן וגם במרחב.
הרי אישה בת שלושים ושתיים שאין לה עדיין ילדים, ואינה בטוחה שהיא רוצה בכלל, היא "אל-הורית"? מה אם היא גרה עם בן זוגה, וזה מעולם לא היה חשוב לה או לו, והם פשוט לא הביאו ילדים מעולם או התחתנו, לא התבצעה החלטה מעולם, זה פשוט מעולם לא נעשה, הם "אל-הוריים"? מה עם ילדה בת שש-עשרה ללא ילדים שבכלל לא רוצה אותם (מסיבות ברורות מאילו) היא "אל-הורית"? אישה עקרה היא "אל-הורית"? אישה בת ארבעים שרוצה ילדים בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה אבל משום שהיא איננה אטרקטיבית מספיק כדי למצוא בן זוג שישמש כאב (והיא מתעקשת לגדל את ילדיה במשפחה נורמטיבית) האם היא "אל-הורית"? מה עם הדנית או השוודית היפנית הממוצעת שבוחרות לא להביא ילדים, האם הן צריכות להיות מוגדרות "אל-הוריות"? לפי קבוצת ההורים המצטמצמת במדינתן שכבר מאבדת את מעמד הנורמליות?
כלומר המונח "אל-הורי" אינו מונח יציב, לא ברור מתי זו ממש החלטה ומתי זו החלטה שמייצרת זהות. הוא מתאר מצב עניינים שמזוהה ומוחרג על-ידי אידאולוגיה ספציפית אשר רוצה לקבוע סדר נורמטיבי, אידאולוגיה שכן מגיע לה דנוטציה ותיוג, וגם יש לה, האידאולוגיה היא נטליזם.
אני חוזר לטענתי המקורית. המצב הדיפולטיבי שלנו הוא ללא ילדים, ממנו ניתן לבחור אם אנו רוצים ילדים או לא, זהו מצבו האוניברסלי וההתחלתי של כל אדם. בתרבויות האנושות ישנה אידאולוגיה אשר נקראת נטליזם, לאידאולוגיה הזו יש מטרה והיא לעודד ילודה והורות, ישראל היא מדינה שבה אידאולוגיה נטליסטית היא מאד חזקה, אך היא איננה רדיקלית כמו למשל כמו מקומות מסוימים בארה"ב או בברזיל שם אוסרים על הפלות. לעמת חסידי הנטליזם ישנם את אלו אשר מתנגדים להם, הם חסידי האנטי-נטליזם, חלק מתונים יותר אשר בעד צמצום ילודה, וחלק רדיקלים אשר מסיבות כאלו ואחרות רוצים להפסיקה כליל.
גם לנטליזם, וגם לאנטי-נטליזם יש היסטוריה ארוכה בתרבות האנושית.
הסיבה, אפוא, מדוע מתנגד לתיוג "אל-הורי" היא משום שזה מונח שמקבל את ההנחות של האידאולוגיה הנטליסטית, והיא שהמצב הראוי הוא ילודה והורות ומי שמתנגד או נמנע מכך יש משהו חורג ולא תקין בו, זהו אדם שיש להתייחס אליו במקרה הטוב בתור נכה ובמקרה הרע בתור פושע.
אין לי בעיה עם נטליזם מתון, לצורך העניין. כלומר שזה דבר טוב אם רוצים אותו, ואם לא אז חבל, אבל זה בסדר גמור. זה משהו שאני חושב שהרוב מסוגל לחיות עמו בשלום. כי ככה אם מישהי אומרת "אין לי ילדים." אז התשובה לא תהיה "מה? למה אין ילדים?! אוי מסכנה, ניסית טיפולי פוריות?" או "מה זאת אומרת בחרת לא להביא ילדים?! איזו מין בחירה זו?! תגידי לי את נורמלית? זה ממש אנוכי מצדך, תאמיני לי, עצוב לי עליך! פשוט עצוב לי!"
במקום התשובות הללו, אנשים יענו: "אה, אוקי." ואז יגידו לעצמם "נו טוב, כנראה החליטה שזה לא מתאים לה, זה לא מתאים לכולם.", זהו אגב המצב ברוב מדינות המערב, משהו שישראל לדעתי צריכה לשאוף אליו.
לי אישית אין ילדים, אבל אינני מגדיר את עצמי כ-"אל-הורי", אני פשוט אני, אותו אדם שתמיד הייתי. כרגע אני לא רוצה ילדים, אבל מי יודע? אולי אשנה את דעתי בבוא היום? כבר שיניתי את דעתי לגבי דברים רבים אחרים בחיי, זו לא תהיה הפעם הראשונה. אבל זה בטח לא רכיב בזהותי, זה לא משהו שמגדיר אותי אני לא חלק מקבוצה באוכלוסייה שיש לה שם או קטגוריה. לעמת זאת, אלו שיש להם שם וקטגוריה הם אותם אלו אשר מתעסקים בתיוג וסיווג אנשים פרטיים אשר מחליטים החלטות פרטיות אשר אינן עניינם כלל וכלל, ושמם – נטליסטים.
אבל, אם תבוא מישהי ותאמר לי: "אני מבינה את מה שאתה אומר, אולי גם מסכימה, אבל בחיי הפרטיים, ובאינטראקציה היומיומית שלי מול אנשים בישראל, אני זקוקה למילה הזו, אחרת אין לי דרך להסביר להם את זה באופן ברור מדוע ולמה בחרתי את מה שבחרתי. זהו מונח שאני מבינה ומרגישה כמעצים, והוא עוזר לי."
לכך רק אענה: "מעולה, כל מה שעושה אותך מאושרת, אני בעד."
אבל, אני עדיין לא מבין, אישית, את המונח או את הצורך בו. כששואלים אותי אם יש לי אני עונה שאין. כששואלים למה, אני עונה שאני פשוט לא רוצה. רצון הוא לא דבר שצריך להצדיק, הוא עומד בפני עצמו וזכותי לא לרצות.
כמו שאני לא רוצה קעקועים, או חתול.
הירהורים אקראיים 