לב חדש ורוח חדשה בקרבנו

ישראבלוג שממה ומשמה, ושממו בלוגיה מאין עובר. רבות כבר נכתב על כך על-ידינו הגולים. ומשעתה ישרא' עומד כתל חורבות, גלעד לימים עברו, הוקם על ידי קנקן התה מקום בו נישא נס לקבץ גלויותינו, לקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ, נדחי ישרא', והבלוג הזה הצטרף לאותה הרשימה.

הנה הדף, ועוד אוסיף קישור לו בדף האודות.

עוד אני מבקר בישרא' מדי פעם, אבל דומה זה לתיכון הישן – מלבד המבנה, כמעט הכל השתנה. כן, נותרו כמה מורים שטרם פרשו, אך הזמן חלף הלך לו. כי המציאות אינה בטון אדמה ולבנים, אלא האנשים העת והגיל, וכולם יחדיו נגוזו, פסו מן העולם.

אינני עורג לאותם הימים, אך זיכרונותיי נעימים. איני כותב עליהם בבלוג, תמיד נמנעתי מלכתוב על מערכות היחסים שנרקמו שם, כי ישרא' היה מקום בו כולם רכלו והציצו לחיי אחרים, הייתה שם יותר עגבנות מאשר בכל אתרי הזימה של ימינו. וכל-כך הרבה בלוגריות שיתפו פעולה, מציצנות היא "פרוורסיה" נשית יותר מאשר גברית, אני כותב זאת בגרשיים כי מניסיוני זו אינה באמת פרוורסיה, אלא משהו יסודי במיניות הנשית. הגברים לעמת זאת השתמשו בבלוגים שלהם כדי להפגין את אונם וכיבושיהם, זו המיניות הגברית, גם היא אינה חפה מפגמים.

זו קלישאה מפורסמת שכל הדברים אשר צפים ומרחפים להם שם במרחב הפנטזמטי אינם אלא מאווים שאיננו מסוגלים להגשים משום ציוויים חברתיים, בושה וחרפה, ושם בסתר ובסוד חדר המיטות אנו באמת מקבלים לגלמם סוף-סוף במערומינו, שם אנו ניצבים ניצחים בעצמיותנו האמתית.

אבל זה הפוך, כל אשר צף ומרחף שם אינו העצמיות האמתית או המחשבה והדמיון הטהורים, לא. הדברים הללו אינם אלא דברים אשר דבקו בנו כאשר התעצבנו בילדותנו, הם התוצר של הציווי החברתי משום שהם הוכנסו בנו כצורות של "מיניות הרפתקנית" של הסובייקט המשוחרר, הציווי להתענג וליהנות ולצרוך.

בישראבלוג ניסו רבים להגשים את הפנטזיות שלהם ושלהן, ניסו להיות ה-"עצמי" האותנטי שלהם, רק כדי לגלות שהעצמיות שלהם בנאלית, הפנטזיות שלהם הן תסריטים מוכתבים מראש, ושבסופו של דבר המיניות שלנו היא הדבר האוניברסלי ביותר באנושיותו, מכני לא פחות מכל פעולה פיזית אחרת, מכל נופך אחר של חיינו הרגשיים.

הדוניזם הוא דבר קשה, כי הוא דורש השלמה של האדם עם טבעו הבסיסי, ואיש אינו רוצה להשלים עם טבעו. כי טבענו קדמוני, בעוד הפוטנציאל שלנו עוד טרם הוגשם, ותמיד נאמר לנו כי טבוע בנו פוטנציאל אינסופי. אך הפוטנציאל שלנו הוא הדבר הכי סופי לגבינו, כי האמת היא שאנו רק באמת עצמנו במותנו, כאשר הזמן והחלל הכילו את כל מה שיש לעצמיות שלנו להגשים כממשות, וכך, תוך זמן קצר אנו נשכחים ונעלמים.

כמו ערפל הבוקר, כמו היזיון, כמו ישראבלוג, אי-אז כשעוד היה ישראבלוג.

 

 

1891-james-ensor-skeletons-fighting-over-a-hanged-manJames Ensor, Squelettes se disputant un pendu, 1891

 

 

מודעות פרסומת

ביקורתיות ביקורתית ומבקריה

עדה כתבה פוסט נחמד על ביקורת שהיא קראה בעיתון הארץ, וזה גרם לי קצת להרהר בכך שאולי כדאי לחשוב מחדש על התפקיד של "מבקר התרבות" בעידננו הנוכחי.

בעבר, ניתן היה לומר בביטחון מסוים שלמבקר או מבקרת התרבות היה תפקיד חשוב. הרי רוב הצריכה התרבותית הייתה בתשלום, ורובנו היינו זקוקים למישהו שידווח באופן בלתי משוחד על איכויותיו של המוצר כזה או אחר, ואולי גם על איכותו. ככלות הכל, בזמנו דיסק היה בסביבות תשעים ש"ח ליחידה, סכום כסף לא מבוטל עד היום.

כך גם היה עם סרטים, כרטיס קולנוע לא היה זול במיוחד. גם ספרים, רבים מהם עד היום דיי יקרים, לולא ביקורות הסרטים והספרים היינו שבויים לחלוטין בידי הפרסומות והתשדירים.

יתר על כן, עד שנות התשעים הייתה שכבה יחסית מצומצמת באוכלוסייה עם השכלה אקדמית. היכולת לנתח יצירות קולנועיות או מוזיקליות הייתה באמת דבר יחסית נדיר, אבל היום עם אינפלציית התארים, ביקורות (רובן המוחץ) הפכו לכל-כך נוסחתיות שניתן להאמין שבינה מלאכותית כתבה אותן אוטומטית עם האלגוריתמים הכי עצלים שכתב מתכנת הודי שעובד בקבלנות, וזה בלי לציין את טקס ההומאז' הפיאודלי שצריך לערוך מול איזו רשימת קניות פוליטית של עמדות ראויות ודברי התנערות.

אני כותב את הדברים הללו כי אני מאמין שביקורת תרבותית היא אמנות מיוחדת עם מעט מאד אנשים שבאמת הצליחו להפוך בה לווירטואוזים, וכשאני חושב על המאסטרו של הביקורת אני מדמיין את פרנסואה טריפו אבל יותר מזה, אני מדמיין את פולין קייל, מבקרת הקולנוע הטובה ביותר שאי-פעם הייתה.

ושיהיה ברור, היא חירבנה על לא מעט מהסרטים האהובים עלי, אבל לרגע אחד אינני מסוגל לומר שהיא לא ידעה או הבינה על מה היא מדברת. הביקורות שלה תמיד היו נוקבות, והגיעו ממקום מיוחד של השכלה של מעין אינטלקטואליות אומניבורית, המתעניינת בהכל וחוקרת הכל. היא באמת אהבה קולנוע, וההבנה שלה לגבי הרבדים השונים והאספקטים המרובים של יצירה קולנועית הייתה דבר יוצא מן הכלל.

kael

אבל אין לנו כבר כאלה לדעתי. פולין הייתה מיוחדת במינה משום שהיא הגיעה לביקורת סרטים אחרי שנים רבות של כתיבה, ובמהלך רוב הקריירה שלה היא לא התפרנסה כלל מכתיבה. רק לאחר שנים רבות, ולאחר עבודה קשה של שכלול ושיוף כישרונה היא החלה לכתוב עבור הניו-יורקר כמקור פרנסה, הוא היה הז'ורנל התרבותי החשוב ביותר, הייתי אומר עד לאחרונה, כי היום הוא כבר עלון, כמעט צהובון.

אנו נמצאים במצב מוזר היום בשל הקפיצה הטכנולוגית של האינטרנט. יותר מדי מאלו שעוסקים בפובליציזם הם פשוט צעירים מדי וחסרי ניסיון-חיים. אינני מדבר על ישראל בלבד כאן, אני מדבר על תרבות התקשורת העולמית. זה נגרם מכך שהמשכורות ירדו משום שהתעשייה בדעיכה, ולכן רק צעירים ינהרו לתחומים האלו משום שעוד יש בהם יוקרה מסוימת, וכמובן מקום נהדר להזין נרקיסיזם.

אבל העובדה האלמותית היא שאין לבן או בת עשרים וחמש שום דבר מעניין לומר לעולם. הם צעירים מדי, והם פגיעים מדי לחשיבה עדרית, לא שמבוגרים מהם חסינים, אבל הם לפחות יודעים מספיק על העולם כדי לפתח מידה נאותה של ספקנות. אבל חשוב מכך, אלו שעברו את הגיל הזה כבר אינם עסוקים בלהיות "מגניבים", ואם העמדות שלך שאובות מהצורך במגניבות, הן ריקות וחסרות כל תועלת. למען האמת, הן יועילו בקרב שכבת גילך, אבל רק בתור תקשורת מגושמת למדי שנועדה למציאת זיונים, לא שזה לא עובד, כן?

אינני יודע מהו היום התפקיד של מבקר או מבקרת תרבות למען האמת. אין להם השכלה יוצאת דופן, ואין להם ניסיון שחורג מזה של כל מאן-דהוא. היום אנו מסוגלים לדון ביננו לבין עצמנו על הנושאים הללו ללא סמכויות (שרירותיות למדי) בנושא באמצעות האינטרנט, ואני מוצא הרבה יותר דברי טעם שנאמרים, על-אף אוקיינוס הבולשיט שזה גם מייצר בין השאר.

בימינו, לדעתי, מבקר תרבות אינו שונה ממשתתף בתוכנית ראליטי – עוד מישהו שמייצר תוכן כדי שיהיה משהו כפיתיון בין הפרסומות, ולרוב, הם כבר עצמם פרסומות.

יומני הבלקן – חלק ב'

אם האוטובוס מסופיה לסקופיה היה גרוטאה רוטטת, אז האוטובוס מסקופיה לטיראנה היה עגלה מקרטעת.

זו אחת הנסיעות הכי מוזרות שניתן לעבור, ביקורת הגבול הייתה ארוכה מהרגיל, וזה מוזר, כי כל מה שנמצא מערבית לסקופיה זה שטחים שמאוכלסים כמעט אך ורק באלבנים, השלטים חדלים מלהיכתב בקירילית כמעט אחרי חצי שעה של נסיעה מהעיר ועוברים לכתב לטיני, אז המעבר בין מערב מקדוניה לאלבניה, לפחות מבחינה תרבותית, הוא חלק למדי. זה גם מוזר כי כל הסמים נמצאים בצד האלבני, זה כמו שיבדקו בבן-גוריון שלא מבריחים חומוס לישראל.

bus

הנסיעה הייתה ממש נעימה, מצעד הלהיטים של שנות השמונים-תשעים הסתיים, ומוזיקה אתנית אלבנית הושמעה מהרדיו, מוזיקה אתנית מושמעת בדרך-כלל בפזורות האלבניות של הבלקן שהן מערב מקדוניה, דרום מונטנגרו, קוסובו, ובעבר, צפון מערב יוון.

האלבנים שמחוץ לאלבניה מתעסקים לא מעט באלבניות שלהם, כמו שהיהודים שמחוץ לישראל פעמים רבות מתעסקים יותר ביהדותם מאשר יהודי ישראל. באופן כמעט משעשע, רבים מאותם ישראלים מתרברבים בחילוניות והאתאיזם שלהם, הרי מה כבר יש להם להפסיד? המדינה סביבם מנהלת עבורם את יהדותם כקבלן משנה, אם הערבי הוא גוי השבת שמדליק עבורך אורות ונוסע עבורך במוניות, אז המדינה הישראלית היא 'יהודי השבת' ששומר עבורך את השבת וחוגג את החגים ודואג ששום תוכן נוצרי שמא חס וחלילה יחלחל פנימה, אתה מבחינתך נמצא כברירת מחדל תמידית על מצב "יהודי". כך, גם האלבנים מחוץ לאלבניה הרבה יותר מתעסקים באלבניות שלהם מאשר האלבנים של אלבניה, שהם לעיתים רבות אפילו חילונים יותר מהיהודי החילוני ביותר של ישראל.

זה במערב מקדוניה וקוסובו שרואים באמת את האלבנים המוסלמים, ככל שמתקדמים פנימה לתוך אלבניה, הסביבה הופכת לחילונית יותר ויותר, וכאשר מגיעים לטיראנה האסלאם כמעט נעלם לחלוטין, מלבד כמה מקומות בודדים ומואזין פה ושם שמגיע מאזור הבזאר.

זה היה בית אלבני ישן על אחת השדרות המרכזיות שהובילו לכיכר המרכזית של טיראנה. הבית נבנה לקראת סוף התקופה הקומוניסטית, וחומותיו מכוסות קיסוס אנגלי, צמח שתמיד מזכיר לי את ילדותי הירושלמית. שאר הקירות היו מכוסים גפנים ובגינתו היו עצי הדר ואורן.  ההוסטל היה כולו מלא ריהוט איטלקי ישן, סחורה שהציפה את השוק המקומי מעט אחרי הפתיחה של אלבניה לעולם הרחב.

האנגלי שהיה איתי באוטובוס החליט להמשיך להוסטל שנמצא בצדו השני של הכיכר, זה לא היה ההוסטל שמקורית רציתי להגיע אליו, אבל בסופו של דבר השתכנעתי, ומי ששכנע אותי היה אדוארד.

אדוארד אמר שהוא מאוקינאווה, הוא לא נראה יפני במיוחד, והוא מדבר אנגלית בלבד במבטא של החוף המערבי, שזה באמת המקום שממנו הגיע. אמו יפנית, אביו אמריקאי לבן. הוא תמיד היה לבוש מעיל זול, שכנראה קנה באזור ההוסטל, מכנסי טריינינג ונעלי ספורט. הוא הגיע לאלבניה כי אלוהים (או ישו, מבחינתו אין הבדל, אבל זו תפישה תיאולוגית בסיסית ביותר בנצרות) אמר לו לנדוד לשם, הוא לא אמר לו מדוע, אבל הוא כן אמר לו שהשלב הבא במסעו אל מחוזות הישועה הוא אכילת ספגטי (עם רוטב ברילה מצנצנת) היישר מן הסיר באיזה מטבח מצ'וקמק בבית מת לנפול בטיראנה, ולהמתין להוראות נוספות.

אדוארד לא היה מסוגל להפסיק לדבר על אלוהים, וזה היה מאד חשוב לו לדבר על הנושא הזה איתי, ומדוע? ובכן, הסיבה היא כדלקמן: הוא שמע אותי מדבר עברית עם אבי בטלפון, וכך ידע שאני דובר את השפה. הוא היה בישראל לפני עשר שנים, אבל מיד נאלץ לעזוב כי לא היה לו את הכסף להישאר, ונגמרה לו הויזה.

"לא אהבתי את כל הכנסיות, נכנסתי לאחת ולא הרגשתי שאלוהים מדבר איתי שם, בכותל המערבי באמת הרגשתי אותו! זה באמת מקום מיוחד. לרוב הייתי מתפלל ומדבר עם אלוהים במגרשי חניה של סופרמרקטים או בנייני משרדים."

את האמירה הזו שומה עלי להסביר. לאדוארד היה כישרון מיוחד, כל אימת שהיה נכנס לכנסיה היה הוא הופך מיד את כל קהל המאמינים להמון של אתאיסטים ספקנים, כמו האנטי-כריסטוס מן השאול, וכך הוא היה עושה זאת: הוא מגיע לתפילה, מתפלל (ממלמל הבלים אקראיים ונוהם נהמות חשודות), ומיד עם תום התפילה היה משוחח עם אחדים מקהל המאמינים, ומה היה אומר להם? שהוא מדבר עם אלוהים, בכבודו ובעצמו. הם כמובן היו עונים משהו כמו "כן, גם אנחנו משתדלים להתפלל, ולפעמים תפילותינו נענות" והוא היה מתעקש: "לא, לא, אני מדבר איתו והוא עונה לי, ממש שיחות, והוא אומר לי דברים, מצווה עלי, ואני מציית." זה בנקודה הזו שהמאמין מתחיל להתרחק מאדוארד, נביא האל. כי אין דבר יותר מבעית ומחשיד מאשר מישהו שממש מדבר עם האלוהים, הרי אפשר לדבר אליו (כלומר אל הקירות), אפשר לצפות שהוא יענה באופן בלתי-אמצעי ומעורפל (הו, האוטובוס הגיע בזמן למרות הכל!), אבל ממש שיחות? חלופת אינפורמציה מילולית יחד עם בורא עולם שיצר מן האין את הברווז הברבור והבולבול? רק סהרורי מטורלל מארץ המשוגעים יתוודה על דבר שכזה, ועוד בכנסיה, בבית האלוהים, מכל המקומות בעולם.

כך היה בכל כנסיה אליה הגיע, ועם הזמן יותר ויותר אנשים דחקו אותו אל השוליים ודיברו איתו פחות, מעבר לחלופת ברכות שלום וכדומה. "תמיד אנשים התנהגו מוזר כשאמרתי להם שאני מדבר עם אלוהים, אני לא מבין מדוע…" כן, הם בהחלט התנהגו מוזר.

עם הזמן הוא הבין שכדאי לו להיות יותר דיסקרטי ופרטי לגבי שיחותיו עם האלוהים, ולכן הוא העדיף להתפלל בגנים עירוניים או ליד פחי זבל גדושים. אדוארד איננו טיפוס מיוחד, העניין הוא כזה: לאחר המלחמה של סרביה עם קוסובו (מחוז עם רוב אלבני בסרביה גם סטטוס דומה מאד לגדה המערבית בישראל של אוטונומיה חלקית) בשנות התשעים, אמריקאים (כמוני וכמו אדוארד) קיבלו פריווילגיה מיוחדת במינה: אנחנו מסוגלים לשהות באלבניה שנה ללא ויזה, ואם נצא וניכנס שוב אל המדינה נקבל שנה שוב, וכך חוזר חלילה ככל שנפשנו חפצה. זה אומר שישנו מיעוט קטן מאד, אבל מאד, של אמריקאים שנמצאים באלבניה בשל כך ובשל יוקר המחיה הנמוך. המיעוט הזה הוא בדרך-כלל פנאטים דתיים, פרוטסטנטים, מורמונים, ואיך לא? הארי-קרישנות. שוב, כמו ישראל, אם אמריקאי הגיע לשם זה משום שהוא דתי מטורלל (ע"ע יעקב טייטל וברוך גולדשטיין), כמעט תמיד.

בסופו של דבר הוא ביקש ממני ללמדו גימטרייה וקריאה בספר תהילים, והסכמתי מתוך נימוס. למזלי, התווסף לחדרנו זוג נוסף, ספרדים מקסיקנים, כלומר, ספרדית ומקסיקני. את הימים שעקבו ביליתי בעיקר עמם. משום שהבעל מקסיקני, ומצב הנישואין שלהם בשל כך היה מסורבל, הם נאלצים לצאת מאזור שנגן כל תקופה על מנת לחדש את הויזה שלו בספרד. הם החליטו לבוא לאלבניה לשם שינוי, הם לא ידעו דבר על המקום טרם הגעתם, כמו כמעט כל המטיילים אשר מגיעים לאלבניה.

אחרי כארבעה ימים החלטתי שהגיע הזמן לעבור להוסטל שחברתי מקנדה המליצה לי עליו, הספיק לי מאדוארד הנוצרי המטורלל, והספיק לי מהיפני שהתרוצץ לנו שם בלי חולצה במסדרון שעשה קולות של קרנף נחנק, והספיק לי מהשירותים שם שהצחינו משתן על אף שהמנקה הקפידה לצחצח ולקרצף, אך שום דבר לא עזר, ובעל הבית החצי אלבני חצי צרפתי שישב שם בחצר הקדמית עם חברו הראפר המזוקן (והצרפתי) ועישן ירוק מתוך עננת יתושים היה אדיש לחלוטין. הגיע הזמן לעבור הלאה.

ההוסטל החדש היה בדיוק מה שציפיתי שיהיה לפי תיאוריה של חברתי, ניתן היה להריח את ההוסטל ממרחק של עשרה מטרים, הריח היה ברור, ירוק איכותי מקוסס. כן, זו אירופה, ושם מקססים. ההוסטל היה גם הוא בית קרקע ענק אשר ישב לו ניסתר בתוך שכונה מוזרה שהייתה שילוב של מוסכי אופנועים ואופניים, אזור מגורים ושני בתי ספר, מרחק יריקה מהבזאר ("פאזאר" באלבנית). ההוסטל היה מקום קסום ונהדר, היה בו בר ובו חצי ליטר בירה מהברז היה שבעה שקלים ושוט של ראקיה (או כפי שקוראים לו במשפחתי – שליבוביץ) היה גם שבעה שקלים, גרם של ירוק היה עשרה שקלים, וליד בקבוקי הראקיה מעל הבר הייתה צנצנת עם עוגיות ספייז-קוקיז. כל המקום היה מעוצב במעין תמת שאנטי, אבל לא מהסוג המעצבן שמזכיר את חנויות הקטורת של התחנה המרכזית החדשה של תל-אביב. ברור היה שכל האביזרים שם לוקטו מעיזבונות של בתים מקומיים, אבל הדבר הנהדר ביותר היה הגינה. לבית הייתה גינה אחורית נהדרת עם מרפסת, ובה ישבנו כולנו מבוסמים מבירה, ראקיה וקנביס, ומדי פעם יצאנו מעבר לחומות ההוסטל לאכול סופלצ'ה (הגרסה המקומית לשווארמה, שלדעתי טעימה מהשווארמה הישראלית) ובוריק (בורקס אלבני, מהמם), והכל זול, והכל טעים והכל נהדר.

20181006_141839

זה היה בגינה הזו שהכרתי את אוסאמה. אוסמה היה בחור טורקי שבא לטיול באלבניה לפני שנתיים ולא עזב את טיראנה מאז, כמו איברהים, שהגיע לטיול מבחריין, וגם הוא החליט שהוא לעולם אינו רוצה לעזוב, אבל נאלץ לעזוב בשל ענייני ויזה, אז כמו אוסאמה, הם החליטו להתחיל לעבוד בהוסטל, כאשר איברהים עוזב כל תשעים יום וחוזר.

אני ואוסאמה ישבנו בגינה ועישנו ירוק מהבוקר ועד הערב ובהינו בפרפרים שהתעופפו בגינה בזמן שאיברהים טיפל בקבלת שוהים נוספים ואספקת חביות הבירה השוטפת שההוסטל היה זקוק לה יותר מכל. עמנו ישב עובד נוסף בהוסטל – אוני, הפיני השיכור, וארביס, החבר האלבני של בעל הבית שדיבר טורקית שוטפת עם אוסמה ועישן ג'ויינטים ענקיים כל אחד שני גרם ירוק לפחות, ותמיד השמיע מוזיקת רגיי מעצבנת מהפלאפון שלו, אבל הוא היה בחור ממש סבבה מלבד זאת, וגם הוא, כמונו, אהב יותר מכל לבהות בפרפרים הענקיים שהתעופפו בגינה.

 "אתה היית גם בצבא, נכון?" שאל אותי אוסאמה.

"כן, לצערי, זה היה לפני הרבה זמן, בשנות האלפיים המוקדמות. גם לכם יש גיוס חובה?"

"כן, אבל זה סתם מעצבן, אנחנו לא באמת עשינו משהו, סתם זרקו אותנו על איזה הר ליד כורדיסטן לפטרל שם בלי שום סיבה במשך שנה."

"במקרה שלי דווקא כן היה משהו משמעותי בכל השהות שלי שם בראמללה, אבל זה אפילו יותר נוראי, כי אתה תקוע שם עם טיפוסים שבעולם שפוי לעולם לא היית אפילו פוגש, וכולם שם מרגישים שהם מצילים את האומה מפני אבדון גמור."

"כן…"

"אבל אתה יודע מה? היום, אני דווקא מסתכל על החוויה הזו בצורה שונה ממה שהסתכלתי עליה בזמנו. בזמנו הסתכלתי על החוויה הזו בתור פשע נוראי אשר בוצע נגדי, היום, ברטרוספקטיבה, אני יכול לומר לך שלא הייתי יכול לשבת כאן איתך, בגינה הזו כאן בטיראנה, ולהיות מאושר כפי שאני כרגע."

"למה?"

"אחד הדברים שהצבא לימד אותי ואותך יותר מכל דבר אחר, הוא מהו אושר. ושאושר הוא בסופו של דבר חופש. בצבא לוקחים ממך הכל, את הזמן שלך, את החופש שלך, את כל מה שנוח ונעים ודוחפים אותך לתוך סיטואציה נוראית למשך זמן רב, ובה הכל נוראי, האוכל נוראי, המיטה נוראית, האנשים נוראים, וחשוב מכל, אין לך שליטה על שום דבר, אתה אסיר, ואתה נאסרת על פשע שמעולם לא ביצעת.

כשאתה יוצא מהמאסר הזה, אתה לומד פתאום כמה מעט אתה באמת זקוק לו כדי להיות מאושר. כיצד מספיק שיש לך את הזמן שלך, וגיטרה, ומיטה נעימה לישון בה, ואתה מאושר. הצבא מלמד אותך להזדקק לכל-כך מעט, וכיצד ליהנות ממנו יותר מכל השפע שהיה לך לפני-כן.

לכן אני ואתה מסוגלים לשבת כאן שעות ולהיות מאושרים, כי אנחנו יודעים מהי האלטרנטיבה, אנו יודעים כיצד היעדר כל החופש והשקט הזה נראה, ולכן אנו מסוגלים להעריך את זה כל-כך."

"כן, זה נכון כשאני חושב על זה, זה באמת דבר אחד שאני למדתי מהחוויה הזו יותר מכל."

גם אוני שירת בצבא הפיני, גם להם גיוס חובה מסתבר, אבל אותו זרקו איפשהו ככח שמירת שלום וכמו אוסאמה בילה את רוב זמנו בחוסר מעש. הוא ניסה להסביר לנו מה הוא עשה, אבל הוא רוב מה שהוא אמר היה מלמולים ונהמות, וזה לא היה חסר-פשר משום שהוא היה שיכור, כי הוא תמיד היה שיכור, פשוט המבטא הפיני שלו היה מעורפל, והוא תמיד היה עוצר באמצע הסיפור ומתחיל לצחקק ולחייך ולנשוף מאפו בקולות מוזרים. הוא טען שהוא למד קרב מגע נדמה לי, אינני בטוח, איש מאתנו לא הבין מה הוא אמר. אבל הוא היה אדם נהדר, תמיד מנסה לעזור, ותמיד מציע שוטים של ראקיה שחברו של בעל הבית זיקק בגינה שלו לא רחוק משם. ראקיה ביתית היא טעם נרכש, וכולנו רכשנו אותו דיי מהר.

אוסאמה ישב את רוב שעות הבוקר על כורסת ראטן מול הלפטופ שלו וצפה במשחקים של הליגה האירופאית, אוני התאבסס על הפלייליסט, היה לו קיבעון על פלייליסט של רוק קלאסי מיוטוב שהשיר הראשון שלו היה פינל קאונטדאון של ארופה, והשיר השני, איך לא, הפסקול של הבלקן – אפריקה של טוטו.

אחרי כמה ימים אני ואיברהים החלטנו שאוני צריך למצוא פלייליסט אחר או שינקטו צעדים מתערבים מצד שאר השוהים, הבעיה היא שאיברהים אהב סוג של מוזיקה אלקטרונית מעצבנת, והפלייליסט של אוני היה מעין פשרה כללית, אבל רבאק, חייבים להיות עוד אופציות מלבד הפלייליסט הזה.

"אתה יודע, אם זה היה תלוי בי, הייתי שם מטאל פה כל הזמן" אמר לי אוני, הוא ראה אותי יושב מסטול מול הלפטופ שומע סלייפ באוזניות שלי, והוא גם ראה את תיק הגב שלי עם כל הפאצ'ים.

פינלנד היא מעצמת מטאל, ואוני בתור פיני היה מטאליסט מלידה. שנינו הסכמנו שהזכייה של לורדי באירווויזיון הייתה רגע חשוב בהיסטוריה של הז'אנר, אך באותה המידה, שלורדי הם להקה חרא ולמען האמת, הם לא ממש מטאל אם באמת חושבים על זה.

באותו היום היה הקרב המהולל בין חביב למגרגור ביו-אפ-סי, ישבנו כולנו אז ברחבי הקומה התחתונה של הבית, חלק בגינה, ואני במרפסת עם הלפטופ, ועישנתי לא מעט. הציפורים צייצו, הפרפרים התעופפו סביב, כולם עישנו ג'ויינטים מקוססים ואני היחיד עם מקטרת מתכת מעשן ירוק נקי. הקרב היה מטורלל לחלוטין, והייתי צריך להימנע משיחות ותקשורת באופן כללי כדי לא לדעת כיצד הקרב הסתיים. כמובן, זה לא עזר, אנו חיים בעולם בו כבר יותר ויותר קשה לא לדעת דברים, יותר ויותר קשה לייצר איזו בועה סביבך ולדמיין את העולם כמקום מתורבת, או שאפילו הפינות הנידחות בהן אתה שוהה הן מתורבתות. אני מתגעגע במידה מסוימת לעולם שבו התבגרתי, בו ניתן היה לקרוא ספרים ולדמיין שישנם מישורים נעלים יותר של המציאות, שישנם מקומות עם חוויה אנושית שונה לחלוטין, אבל זה לא המצב, אפילו בכפרים הנידחים ביותר של קמבודיה לכולם יש פלאפונים וכולם שומעים ריאנה וכולם יודעים את שמו של דונאלד טראמפ ומזיינים אחד לשני בשכל עליו בפייסבוק. הקרת הגלובלי הוא בדיוק זה – קרתני.

הקרב היה מוזר, והוא הסתיים באופן מוזר, אבל מה שהיה יותר מוזר הוא שאיברהים התחיל לצעוק פתאום על האמריקאי האפילו עוד יותר מוזר עם התסרוקת הדפוקה הזו שנראית כאילו הוא ברח מהתוכנית בידור הזו שהייתה בסרט "האלמנט החמישי", וכל זה בזמן שאני צופה בקרב ולא מבין מה קורה סביבי, לכולם לקח דקה או שתיים להבין מה מתרחש שם.

האמריקאי הזה היה שם כבר כמה ימים, בלילות הוא תמיד היה יושב ומשתכר עם איזו אחת ומדבר בקול רעם, ואוכל מלא פסטה מקערה שהוא הכין לבד במטבח (עם רוטב ברילה מצנצנת, אני כבר בטוח שהחרא הזה מרעיל ומזהם את הנפש), אף אחד לא ממש סימפט אותו, אבל איברהים כבר ממש התעצבן הפעם, מסתבר שהוא התחיל לחטט במתקני ייבוש כביסה בדיוק באזור בו איברהים ייבש את התחתונים שלו, ובנוסף לכך, מסתבר שאיברהים מאד רגיש לגבי התחתונים שלו. זה היה הקש ששבר את גב הגמל.

אלו לא היו אפילו תחתונים כאלה יקרים, אין לי מושג מדוע הוא דאג כל-כך, אבל התגובה של האמריקאי עצבנה אותו יותר מכל ("אני יודע שזה לא שם, אבל אני רק בודק אם זה שם, עזוב אותי בשקט!"), וכל מה שעבר לי בראש היה שזה חתיכת יום קרבי, גם חביב מפרק למגרגור את הצורה (ולמאמן שלו, ולחבריו אחר-כך) וגם איברהים מאבד את עשתונותיו ומתחיל לקלל את שודד התחתונים התימהוני. לבסוף, אוסמה הרגיע את הרוחות, והאמריקאי עזב את ההוסטל באותו היום והמשיך צפונה לכיוון שקודר. איברהים אכל ספייס-קוקי מהצנצנת עישן פאיסה ונרגע מהר מאד, ושוב פעם אוני שם את הפלייליסט הזה עם אפריקה של טוטו.

"תאמין לי אוסמה, זה היה חתיכת קרב מטורף."

"כן, אני יודע, קראתי על זה משהו, עכשיו הורדתי אותו גם. הבנתי שבסוף הקרב הוא קפץ מחוץ לזירה ותקף את המאמן ואת החברים שלו, לא?"

"כן, שמע, מגרגור למד באותו היום שיעור חשוב לחיים, שיעור שניתן ללמוד בחמש דקות באשקלון – אתה לעולם לא מעליב קווקזי, בטח לא את המשפחה שלו ואת הדת שלו, זה לא יגמר בטוב."

"קווקזי?"

"הם היו פעם השכנים שלכם, כששלטתם בבאטומי, זה האזור מצפון לגאורגיה."

"חחח, כן, זו בחלט הייתה טעות מצידו."

"כן… וכפי שראינו היום, מטעויות לא רק לומדים, על טעויות גם משלמים."

"כן… בהחלט."

20181001_201113הפרמידה של אנוואר הוג'ה – בסיום בנייתה הייתה הבניין היקר ביותר באלבניה, היום היא נקראת בהיתוליות "המאוזוליאום של הוג'ה".

פירה

אני: היא אמרה לי שעד שהוא הגיע והכין עבורה פירה, כלומר עזר לה, היא מעולם לא הכינה פירה, תמיד הכינו עבורה.

היא: מה? לא נשמע לי סביר.

זהו, זו אמירה מאד תמוהה, זה מאכל סטנדרטי, אפילו הבשלנית הכי גרועה בעולם יודעת לערבב ולמעוך יחד תפוחי אדמה מבושלים עם חמאה חלב ומלח, או בגרסאות הכשרות שראיתי, עם מרגרינה ואבקת מרק.

נכון?

נכון. זהו, זה כל-כך מוזר לי. זו אמירה שאומרת כל-כך הרבה על הדוברת, כי מה זה אומר? שעד אותו היום כל הפירה בחייה היה מעשה ידי חבר או חברה או קרוב משפחה? זו אמירה שנועדה להבהיר לי את הרקע האריסטוקרטי שלה? או שאולי זו אמירה שנועדה לבשר לי כמה אוכל הוא עניין שולי בחייה, והיא חיה על מה שיש זמין כי זה רק דלק לגוף כך שאין לה זמן לזוטות החיים? אולי שניהם? אולי אף לא אחד?

אין לי מושג, זה הזוי.

לגמרי. מאנשים כאלה אני מתרחק. זה נראה לי עניין אלמנטרי לטבע האנושי, להתנהגות בריאה, לדעת להכין פירה, או לפחות לא להעמיד פני בור לגביו, אפילו טבעונים יודעים להכין פירה לעזאזל! והם אובססיביים לגבי האוכל שלהם, אבל האדישות הזו כלפי אוכל, ועוד משהו בסיסי כמו פירה, זה בלתי נסבל.

אבל… מלא פחמימות…

אל תתחילי עם זה.

עצות טובות לחיים טובים

אחת התופעות המוזרות שצצו מתוך יוטוב בשנים האחרונות הוא הערוץ של אלן דה-בוטון, "בית-ספר לחיים". זה ערוץ מוזר משום שהוא נועד לאותו נתח מהאוכלוסייה שאני משתייך אליו – המעמד הבינוני המשכיל (אפילו היפר-מושכל לעיתים) והאמיד, והוא מספק שירות שהמעמד הזה בדרך-כלל בז לו – "ספרי עזרה עצמית" אך ללא ספר, ובפורמט של וידאו. המעמד הזה לרוב בז לתעשייה הזו משום שהוא לרוב חש שהוא כבר שמע את כל הקלישאות ושבסופו של דבר העצות וההשגות של החרושת הזו אינן שונות ממה שאנחנו כבר יודעים מפסיכולוגיה פופולארית, על אחת כמה וכמה הדור שלי שגדל על ברכי השיח התרפויטי-פסיכולוגיסטי, שיח שקיבל רוח גבית נוספת בשנים האחרונות.

הנושאים העיקריים שהערוץ דן בהם הם כמובן בנאליים למדי – אבטלה לפרקים, ייאוש מקצועי, בדידות, כישלונות רומנטיים וכל שאר המלנכוליות שפושות בדור שלם שיודע שהרווחה הכלכלית שהוריו נהנו ממנה ככל הנראה לא תמשיך לתוך חייו הבוגרים, ושיתר על כן, האינסטיטוציות החברתיות שהבטיחו את האיזון והביטחון של חיי הוריו (וילדותו) מתפרקות ומתפוררות בקצב מתגבר, הכוונה כאן היא למוסדות כמו נישואין, הממסד הדתי, מוסדות ההשכלה, ואפילו המדינה.

למען הסר כל ספק, אין לי משהו נגד הערוץ הזה וצופיו, אם זה עוזר למישהי או מישהו, אז אדרבא ואדרבא, אני בעד. אבל זה כן מוכיח לי משהו שאני תמיד חשתי, אותו "מעמד משכיל" איננו באמת משכיל, יש לו אקרדיטציות שונות, אבל בסופו של דבר "ההשכלה" שלו מסתכמת בשישה סמסטרים של מצגות פאוור-פוינט בהן מועברים לו אנקדוטות שונות, רשימה של אוצר מילים ש-"אדם משכיל" דרוש לה באמתחתו, ושני סמינרים שהם לא יותר מאשר מטלה ברמה תיכונית עם יותר נפח (שהם אוהבים להציג בתור עמל שגובר על בניית פיתום ורעמסס). השאר, שרכשו השכלה מעט יותר ראלית (והכוונה כאן לרוב לפרופסיונלית, עם כיוון יותר ברור לשוק העבודה) הדביקו את הפער באמצעות הסתודדות עם אלו שהגיעו מאותם התארים, או היום, שהייה בקבוצות מדיה-חברתית שונות, ודברים מסוג זה.

השירות שהערוץ הזה מספק עדיין נחוץ כי עם כל "ההשכלה", עדיין צריך שמישהו יכין סרטון קצר שיסביר לך דברים אלמנטריים בחיים, דברים שאם היית באמת קורא את החומר, או אפילו כמה ספרים בחייך, היית מבין ובנקל.

הסוג הראשון של הסרטונים שהוא מפיק הוא סינופסיס לספרים של דוסטייבסקי או אלבר קאמי, למשל. כלומר מדריכי ניימדרופינג, עם תובנות מוכנות מראש לזרוק לתוך שיחה אקראית. אבל על זה אפשר לסלוח, התופעה הזו קיימת הרבה לפניו. בעבר פשוט היו קוראים את הפסקה הראשונה בויקיפדיה או קונים את הספרים האלה בסטימצקי בעשרים שקלים שהכילו את הקיצורים הללו, ומספר אמרות כנף. נו, ניחא, הטיפוסים שחוטאים בכך עדיין עדיפים על הרוב.

הסוג השני של הסרטונים הוא באמת מוזר, מדריכי דייטינג. לא מדובר במדריכים כיצד לחזר אחר מישהי או משהו בסגנון, אלא מדריכים כיצד לפתח מערכת יחסים ולשמרה, כיצד לשוחח עם המחזר (או כיצד לשוחח כמחזר במהלך הדייט) ורוב העצות מתרכזות סביב הנושא של תקשורת תקינה, כלומר כיצד להציג את עצמך באופן "אותנטי" וכיצד למצוא את "העצמי האותנטי" אצל הצד השני, כיצד להשיל את הגאווה שלך וכיצד לאתר נרקיסיזם אצל הזולת.

אולי הסיבה מדוע זה נדרש היא משום שעולם הדייטינג בימינו גורם לכך שכל אחת ואחד צריכים לעבור איזו אוטו-קומודיפיקציה, ומשום כך, משום ש-"העצמי" הפך למוצר צריך כעת לשווק אותו, וכל הלוגיקות של שיווק מוחלות באותו הרגע על הצגת העצמי, הפרופילים באתרי דייטינג מוצגים בהתאם, אלו קו"חים לצורכי רומנטיקה, ודייטים הפכו לראיונות עבודה. במידה מסוימת, אלן דה-בוטון מכין סרטוני הדרכה לרכזות משאבי אנוש, ולמועמדים פוטנציאליים.

אינני רוצה שישתמע ממה שאני כותב כאן שפעם היה טוב יותר ומערכות יחסים היות פחות מכאניות או שחיזורים היו יותר "טבעיים", זה לא מה שאני אומר, למען האמת, אני לא בטוח לגבי מה אני שמנסה לומר כאן.

כנראה שזה פשוט מוזר לי שאינטואיציה וניסיון חיים, או הרהור, צריכים להיות מעובדים לסרטונים קצרים ונהירים, כמו מתכוני-העשר-שניות האלה שהיו פופולאריים אז (אולי עדיין פופולאריים ואני מחוץ לעניינים?) לפני שנתיים בפייסבוק להכנת גלילות פיצה עם נקניק וגבינה עבור אנשים שלא יודעים כיצד להרתיח ביצה קשה.

כנראה פשוט נמאס לי מסתימות, גם כשהיא מגיעה מאנשים שאני חש כלפיהם חיבה וסימפטיה – שאריות מהמיזנתרופיה הטינאייג'רית שלעולם לא תעזוב אותי, כנראה.

 

איזאקאיה שנכנסתי אליה בטעות בבנקוק

או איך היפנים ריפאו לי חמרמורת.

אני מתעורר רק אחרי שלוש בצהריים ומשום שהייתי בהנגאובר חיפשתי מקום שמגיש מרק, לא אכפת לי איזה רק שיהיה מרק, וניסיון חיי למדני כי ישנן רק שתי ציוויליזציות שבאמת הצליחו לפענח את צופן המרק – יהדות אשכנז, ומזרח אסיה. אבל דא עקא, הכל היה סגור מלבד קומץ מסעדות שמבחוץ נראו קוריאניות, אך מסתבר שהן אינן.

אני נכנס וכולן צועקות עלי ביפנית, אבל כל עוד אחרי הצעקות יהיה מרק, למי פאקינג אכפת.

המלצריות מדברות בחצי אנגלית חצי יפנית חצי תאילנדית ואין לך מושג מה קורה, אתה מקבל מרקים שלא הזמנת, הן מלטפות אותך ומחבקות אותך, וכולם שיכורים מבירה וסאקה וויסקי יפני. והטירוף לא נגמר שם, כולם צועקים אחד על השני האפי-נו-ייר וקאנפאי וצוחקים בלצון ושרים במעין זימזום-המהום ללא מילים, חגיגות השנה החדשה היו אתמול, אבל כנראה שהן המשיכו עוד לאותו הרגע בו נכנסתי לכאן.

זו הפעם ראשונה בחיי שראיתי שמחה קולקטיבית עם רוח קרבית. הלקוחות מכריחים את המלצריות לשתות, ומכריחים אותן לשיר יחד עמם, אבל איכשהו הסיטואציה לא נראית מאולצת, זה לגמרי חלק מהגדרת התפקיד של הסועד והמלצרית וכל דבר אחר שנמצא בחדר באותו הרגע. בעל הבית מסתובב במקום סחור וסחור, הוא יפני גבוהה וחברמן, וחצי שיכור בעצמו, שעמד ופיקח על הכל והכין סושי וסאשימי וערבב אורז בדלי עץ גדול יחד עם שאר הטבחים ובירך את כולם לשלום ולהתראות. זה כאילו המסעדה הזו מתנהלת כמו מסיבת סיום בלתי נגמרת בעולם בו אין שמחה אוטנטית או מזויפת, רק מצב קבוע של שמחה מתוחזקת וקונסיסטנטית.

עד אותו היום רק קראתי על איזאקאיות, ולא חשבתי שאי-פעם אזדמן לבקר באחת טרם אגיע ליפן, מה נהדרת היתה הפתעתי.

האוכל היה פאקינג מעולה. המעט שדיברו אנגלית שם לא הפסיקו לדבר על זיונים וכמה שהם בררנים, ושוב ושוב צעקו האפי-נו-יר אחד על השני, בנגקוק היא העיר עם הכי הרבה זיונים בעולם, אבל החוק הוא שלא מדברים על זיונים, לא משום שזה גס-רוח, אלא משום שזה משעמם, זה כמו לדבר על כביסה או שטיפת כלים, כולם עושים את זה, זה נדחק לתחומים הבנאליים של החיים אשר לגביהם עדיף להישאר אילמים.

לקח לי שלושת רבעי שעה ללעוס את התמנון הזה (שעדיין היה טעים), אבל החזיר בגריל היה עסיסי ופריך, כמו גריווען, והמרק, א-מחיה, מרק דאשי טרי, ותה ירוק וטרי, הדבר האהוב עלי בעולם, מעלים טריים של תה ולא המאצ'ה הדוחה הזה שיש לו טעם של אבק ותרד מיובש. והסושי, שאלוהים יעזור לי איזה סושי, לא אכלתי דבר כזה בחיי.

20190101_234328

אולי הדבר שהכי הפתיע אותי היה הקיר שהיה כולו מלא בבקבוקי וויסקי ג'וני ווקר וצ'ויה, ששמתי לב אליו רק לקראת הסגירה, עת המקום החל להתרוקן. זה היה כמו בקאנטרי קלאבים הישנים שהיו אז בוונקובר, שהיית קונה בקבוק וויסקי והיו שומרים לך אותו מסומן לכל פעם שתבקר. מסתבר שזה עדיין נהוג אצלם.

20190101_235351

זה מוזר להיות היחיד שאיננו שיכור במקום בו כולם בגילופין. כאשר סיימתי לאכול, הוגש קינוח, אבטיח. הקינוח היה בחינם, חלק מהוויית המקום.

20190101_235518

אני חוזר לשם, זה בטוח.

יומני הבלקן – חלק א'

שטפן היחפן, הגרמני התימהוני והבטלן, חי פה בהוסטל הזה כבר השד יודע כמה זמן. הוא משלם כל יום ביומו עבור היום למחרת, והוא מפרנס את שהותו על-ידי מכירה של קנביס וצמידים שהוא הכין לשוהי המקום, כולם עבודת-יד. צמיד קניתי, על הקנביס ויתרתי. לא שזה מפריע לי או שאינני מעשן, פשוט לא התחשק לי להתמסטל עם גרמני בן ארבעים-ומשהו אשר זקן של מיסטר-טי על פניו כשברקע מתנגן פיל קולינס בלופים אינסופיים שעה שהטורקי הקריפי הזה שמתחיל עם כל האסייתיות, ואפילו הצליח לזיין איזו סינית תועה (ואולי גם טועה), מהלך לנו פה בסלון. אה, וגם הוא מסטול-תחת.

זו הייתה דירה רחבת שטח אשר השתרעה על כחצי קומה, רובה מכוסה שטיחים ופרקט עץ, ובה טרקלין גדול ומעוצב בצבעים של וורוד כחול ולבן, עם אביזרים בוהמיים מאולתרים בעצלתיים כמו לוכדי חלומות או ענפי עצים, אבנים ואצטרובלים, ופוסטרים עם כתובים שמעוררים השראה אצל אלו שהשכלתם הסתיימה בתיכון ("היה נאמן לעצמך!", "האושר האמיתי הוא הכרת עצמך!").

בצידי הטרקלין היו ספות עליהן ישבו בהסבה שוהי ההוסטל שעות ועישנו ירוק ושתו בירה, והאזינו לתחנת הרדיו המרכזית של מקדוניה שהשמיעה מוזיקת רוק מקדונית ואת מצעד הלהיטים העולמי של אותו השבוע. המטבח היה פתוח, "מטבח אמריקאי", ובו בישלו כמעט כל יום, המאכל הקבוע היה, כמו בכל הוסטל, מקרוני לסוגיו. עיתים היה הטורקי מבשל מוסקה או קפה, רוב השוהים דווקא נהנו מכך, וגם כך האוכל הבלקני האתני הוא טורקי ברובו, שאריות קולינריות של האימפריה העות'מנית, כמו בישראל.

 

IMG_20180928_155114_630

 

הטורקי טוען שהוא דוקטור להיסטוריה באיזה קולג' בניו-יורק והוא כאן בעבודת שדה, בסקופיה, מכל המקומות ההזויים והעריריים בעולם, ובמקרה, ממש במקרה, הוא עובד כאן בהוסטל המוזר הזה כבר יותר זמן מכל המקדונים הצעירים שמתרוצצים מסביב. לדידי הוא דוקטור לזיוני-שכל גרידא, ושקרן פתולוגי שכבר לא משקיע את המאמצים שהוא השקיע בעבר בחירטוטיו.

שטפן היה בישראל בשנות התשעים והוא אפילו זוכר איך מזמינים מונית, מתמקחים, ומגיעים לכל המקומות החשובים, כמו הסופרמרקט וצמתים מרכזיים בהם קנה ירוק וחום. הוא זוכר את שוק הכרמל, וכיכר המדינה, ומת על פלאפל ושווארמה, ועדין מבכה את מערכת היחסים שהייתה לו בזמנו עם הישראלית הזו עם סנדלי השורש והרגליים המלוכלכות שגררה אותו מהודו דרך סיני לדירה שכורה בשכונת בבלי בימים שעוד ניתן היה לדמיין דבר כזה כאפשרי.

הוא מההיפים המעצבנים האלה שזורקים הערות על שימוש בצלחות פלסטיות חד-פעמיות, וכמה הפלנטה הזו כל-כך משהו-משהו שצריך להציל או לשמר אותה. באחת הלילות אמרתי לו שהדטרגנטים שהוא משתמש בהם לשטיפת כליו, גם הם בעוכרי הפלנטה אהובתו, וכמעט נטרפה עליו דעתו. אך מהר מאד הוא התייצב וחזר לסורו. מה רבו נפלאותיך קנביס.

כשהגעתי לפה עם בוב ההולנדי (אחד האנשים המעטים שפגשתי במהלך חיי שבאמת מצאתי את אישיותו מקסימה, את רוב בני-האדם עלי האדמות אינני מסוגל לסבול) מיד קלטתי מהטורקי ווייב קריפי, ואמרתי לו חיש כשיצאנו משם לחפש משהו לאכול. בוב ישן באותו הלילה בחדר של הצוות, ובוב פשוט אמר שאם הוא יקום בבוקר עם משהו בתחת שלו הוא ידע מי ניצל את ההזדמנות. בוב הוא בין האנשים יחידים שהכרתי שמבינים שאנו חיים רק פעם אחת והוא חיי את חייו באמת לפי ההבנה הזו – הוא משתכר בכל מקום שהוא מגיע אליו, מגדל רחלים וגדיים בניו-זילנד ואבטיחים באוסטרליה.

מסתבר שבאמת צריך לטופף עליהם כדי לדעת את טיבם. הצליל מבשר את אחוז המים, המרקם, וכמות הבשר בפנים. אני תמיד חשבתי שאבי עושה מעצמו צחוק את הטקס המטופש הזה של טפיחת האבטיחים כל קיץ בדוכני השוק. היום הוא כבר קונה אותם חצויים, כך הרבה יותר קל לזהות את איכותם. אבל, בוב לא ישקר.

כעת הוא גר עם זוגתו בעיר קטנה על הגבול של הולנד עם גרמניה, הם לקחו משכנתא אבל לא התחתנו. כפי שאמרתי, אדם כלבבי. הוא מנצל כל חודש-חודשיים את הדרכון האירופאי שלו כדי לטייל בכל מיני חורים ברחבי אירופה. כמוני, לא מעניין אותו לראות את השער המגדל או המוזיאון, הוא יודע שאם אתה באמת רוצה להכיר תרבות אתה הולך לסופרמרקטים וסניפי הדואר שלהם, לברים ודוכני האוכל הזולים שהם מבלים בהם את זמנם. כך זה גם בישראל, הישראליות לא נמצאת בחללים המהדהדים של מוזיאון ישראל או על הפסגה החומה והרותחת של מצדה, היא בכתמים השחורים והמצחינים על ריצפת התחנה המרכזית החדשה של תל אביב, במעברים המתישים של השופרסל ובדוכני הפלאפל כאשר השמיים זהובים והאוויר חמים בימי חמישי אחר הצהריים.

המקדונים יודעים אנגלית טוב מהבולגרים, אבל כשהלכנו למבשלה הזו להשתכר כשהגענו לעיר הזו המלצרית לא הבינה אפילו את המילה "תפוח אדמה". אבל האוכל היה מעולה, והבירה זולה וטעימה. הם חולים על מוזיקה משנות השמונים והתשעים המוקדמות, וכל הנסיעה, כאשר הגרוטאה הרוטטת הזו גררה את עצמה במעלות ומורדות ההרים לאורך הכפרים בעוד עזים קפצו לידינו בצדי הדרך, שמענו את מיטב להיטי פרינס ובוני טיילור שבקעו מרמקולי האוטובוס האלטעזאכן ולעסנו בורקסים יחד עם כולם.

"וואו, תסתכל על כל העץ הזה שהם חטבו, הערמה הזו יותר גבוהה מהבית שלהם." אמרתי לו, " זה בטח פאקינג קר פה בחורף אם הם כבר צוברים ועורמים אותו עכשיו." ענה לי בוב והשליך את בקבוק הבירה הריק שלו לפח המרקד והמקפץ של האוטובוס המתפרק המתקלף והמאובק.

בסקופיה ניתן לראות במו עינייך שהתודעה לפעמים באמת קודמת להוויה. כל הבניינים הרשמיים נראים כאילו הם נבנו בשנתיים האחרונות, וכל המקום נראה כאילו קפיטליזם נחת עליהם לפני חצי שעה. הכל סגנון גרקו-רומי נאו-קלאסי שמזכיר גינה בבית של גרוזיני באשקלון. גם הקניון המרכזי שלהם נראה כמו קניון-לב אשקלון והוא נמצא ליד מלון המאריוט שנראה כמו העתק שלו מעיר בצפון אמריקה.

הרוח המקדונית השתלטה על החומר – העיר נראית יותר ויותר כמו הסיפור שהמקדונים מספרים לעצמם אודות עצמם מאשר מה שהיה להם בידיים מראש כדי שיוכלו לבנות משהו שיספיק. כמו ישראל, ניתן לראות שהבניינים מכוערים לא משום שלא היה כסף או אנשי מקצוע אשר מסוגלים ליצור דברי חן ויופי, אלא משום שמה שנחשב יפה הוא כקליפת השום, הדבר החשוב הינו הדל הפשוט והשימושי ביותר, אינסטרומנטליים וולגרי – וזה ,ככלות הכל, הסיפור שהישראלים מספרים לעצמם אודות עצמם.

 

20180927_123006

 

יצאתי משם יום לפני הרפרנדום, הבחורה והבחור עובדי המקום החליטו להחרים אותו, מסתבר שכל הצעירים של מקדוניה החרימו אותו. "זה כל מה שחסר לנו עכשיו, שכל המחירים יעלו עכשיו, גם ככה אני מרוויחה שמונה יורו ליום כאן, אני לא מצליחה לצאת מהבית של ההורים שלי."

הלאומיות המקדונית היא אחת מצורות הלאומיות המוזרות ביותר שאי-פעם נתקלתי בהן בחיי, אני זוכר שעוד פגשתי אותה לראשונה אז בטורונטו ושאלתי את המקדונית אם השפה שלהם היא דיאלקט יווני, אבל לא, מקדונית היא דיאלקט בולגרי דרום מערבי. עם חלוף השנים המקדונים החלו לספוג יותר מילים אלבניות וסרביות לתוך שפתם היומיומית ושינו מעט מהאלפבית שלהם כחלק מהתעוררותם הלאומית וההצטרפות ליוגוסלביה עד שהיא הפכה לשפה בפני עצמה, משהו שלא היוונים ולא הבולגרים מסכימים לקבל.

הנוער המקדוני החליט שהאיחוד האירופאי על הזין שלו, רפרנדום כזה אחרי ברקזיט, אחרי מה שקרה עם יוון, אחרי הניסיון הכושל של אירלנד לפרוש, אחרי עליית ממשלת טרמפ לשלטון היה חסר סיכוי מהרגע הראשון. האלבנים האתניים של מקדוניה ברובם הצביעו בעד שינוי השם, גם חלק גדול מהמבוגרים, אבל בשל אחוז ההשתתפות הנמוך משאל-העם כשל.

"כוסאמא שלהם, למה שאנחנו נשנה את השם? שהיוונים ישנו את השם של הפרובינציה המזויינת שלהם!" היא אמרה לי.

הנה העניין, משאל העם היה על שינוי השם של "הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה" למשהו כמו "מקדוניה הצפונית", או השד יודע מה, זה בכלל לא משנה כי הם סרבו. אבל למה בכלל לשנות את השם? ובכן, מסתבר שישנו חבל ארץ ביוון, היכן שנמצאת סלוניקי, שנקרא מקדוניה (האגאית). וזה לא צירוף מקרים משום שהאזור הזה טוהר אתנית מסלבים (אאופמיזם יווני לבולגרים) לפני מאה שנה, וכל הבולגרים האלו עברו צפונה (אלו שנותרו, המעטים, נאסר עליהם לדבר בשפה הבולגרית), היוונים פוחדים כמובן שאם המקדונים יישארו עם השם, יהיו להם דרישות טריטוריאליות לחבל מקדוניה היווני, כי מה לעשות, הרבה מהם באו משם.

והמקדונים, הרבה מהם רוצים להצטרף לאיחוד האירופאי, אך ליוון ישנה זכות וטו באיחוד האירופי, והם מטילים כל פעם וטו מחדש על הכניסה של המקדונים והאלבנים (מאותן הסיבות אגב, גם אותם הם טיהרו אתנית מצפון מערב יוון, אבל זה כבר סיפור אחר). המקדונים חשבו שהנה, זה אולי יעזור, נשנה את השם והיוונים יתרצו ויסירו את עולם מאתנו.

מבחינת כל הבלקן והרבה מהאירופאים מעליו – יוון היא החרא הטהור שיוצא ליבשת הזו מהתחת, ממלכה מרושעת של שחיתות פשע שוד וגזל, ואילו המקום הזה יישרף מחר הם יחגגו את המועד ברחובות. "הם בכלל לא היוונים האלה כמו סוקרטס," הם תמיד אומרים, "ובכלל, מה היה סוקרטס? זיין-שכל וסוטה. באותו הזמן אנחנו כאן בתרקיה כבר המצאנו את האלכימיה וריפאנו מחלות." אומר כל בולגרי פטריוט.

אז מה עושה הנוער המקדוני במקום? ובכן, זה דיי מצחיק:

אין ממש מקדונים, הם בולגרים הרי נכון? אבל אל תגידו את זה לעולם למקדוני. בכל מקרה, הם כולם עוברים את הגבול לבולגריה ומנפיקים דרכונים בולגרים. ואיך? הם ניגשים למשרד הפנים הבולגרי ומציגים בפניהם את שמות המשפחה הבולגרים שלהם, ואת העובדה שסבא שלהם גר במקום שבזמנו היה בולגריה, שזה פחות או יותר כל מקדוניה מלבד החלקים שהיו של אלבניה או יוון.

"כן, אבל אבא שלי לא מסכים לשתף פעולה." היא אמרה לי, "הוא פטריוט מקדוני, או משהו כזה, ולא מזיז לו שאני מרוויחה שמונה יורו ליום, מצידו שאני אגור אצלו עד סוף חיי". אבל מסתבר שבכלל לא צריך לאזרח את האבא שבולגרי כדי לאזרח אותה, היא יכולה להתאזרח בלעדיו. "את יודעת בשבילנו, היהודים שחיו בפולניה וליטא, אנחנו צריך לאזרח את ההורים כדי שאנו נוכל לקבל את הדרכון של האיחוד." והסברתי לה שכל מה שהיא צריכה לעשות זה למצוא עורך דין שמתמחה בכך, ישנה תעשייה שלמה בישראל שעוסקת בכך, בטוח ישנה גם כזו במקדוניה.

חודשיים לאחר מכן שר הפנים הבולגרי יפוטר תחת חקירה על ענייני שחיתות בנוגע למתן אזרחות כמעט אוטומטית למקדונים בתמורה לשלמונים, העיתונאות כמובן הסתירה שמדובר במקדונים.

על האוטובוס בדרך לאלבניה כשעברנו ליד אגם אוחריד, אמרתי לאנגלי שהיה איתי באוטובוס:

"אני לא חושב שאני מסוגל לאכול עוד קבפצ'ה בחיי, זה היה ממש נחמד בהתחלה, אבל עכשיו – דיי. היה איזה מקום אחד, עשר דקות הליכה מההוסטל שבו אכלתי כל יומיים, וכל פעם שהגעתי לשם הרדיו השמיע את אפריקה של טוטו, וכל המקדונים סביבי נעו לצלילים והקצב ולעסו את הקבפצ'ה שלהם ושתו את היוגורט-איירן שלהם, זה היה כל-כך מוזר."

"אני באותו מצב," ענה האנגלי, "אבל זה ככה בכל הבלקן, אבל אלבניה למזלנו זה כבר סיפור דיי שונה."

"כן," אמרתי, "זה גם מה שאני קראתי."

 

20180925_152953