תשובה לשיר-דמע על אל-הורות

הפוסט הזה התחיל כתגובה לשיר-דמע, אבל כשעברתי את השבע-מאות מילה הבנתי שזה כבר פוסט, ולא מנומס להפציץ ככה למישהי את דף התגובות, וגם ככה אני הזנחתי את הבלוג הזה בחודשים האחרונים, אז הנה, סיבה למסיבה.

אז ראשית כל, הקשר.

שיר-דמע, אשר אני זוכר עוד מימי ישרא', הדביקה אצלה בבלוג את התשובות שהיא נתנה לשאלותיה של כתבת של עיתון כלשהו כאשר האייטם היה 'נשים אל-הוריות בישראל'. אל-הורי, דהיינו, מישהי או מישהו אשר החליט שלא ללדת ילדים. אני ממליץ בחום לקרוא את הפוסט שלה, הוא מפרט שם את כל מניעיה לגבי אותה ההחלטה.

לאותו הפוסט אני הגבתי כדלקמן:

"אני לא מבין את המילה הזו "אל-הורי". המצב הדיפולטיבי של האדם הוא ללא ילדים, ממש כמו שמצבו הדיפולטיבי הוא ללא חתולים או ללא קעקועים, הדברים האלה מתווספים לחייו לאחר החלטה ופעולה והקרבה. כמו שאין אל-חתולי או אל-קעקועי אין דבר כזה אל-הורי.

יש אנשים, וחלק מהם הורים. אלו שאינם הורים נותרים אנשים, כפי שהם היו נותרים ללא קעקועים או חתולים."

ולכך היא ענתה:

"ואני לא מבינה את ההיתממות הזו שלך. כי לא נראה לי שאתה אידיוט.

עש להמצאתם של אמצעי מניעה יעילים, בטוחים וזמינים, המצב הדיפולטיבי של האדם הבוגר והפעיל המינית היה שיש לו ילדים. הסיפור הזה של בחירה אם להביא ילדים או לא זה משהו של 100 השנה האחרונות בערך. וגם היום, כשיש אמצעי מניעה יעילים, בטוחים וזמינים, עדיין במקומות רבים המצב הדיפולטיבי הוא שבשלב מסוים בחייו אדם מביא ילדים. בוודאי שזה כך בחברה מעודדת ילודה כמו החברה הישראלית. אז כן, למרבה הצער אנשים שבוחרים לא להביא ילדים עדיין צריכים להסביר את עצמם, וצריכים שם כדי שידעו שהם לא לבד ולא חריגים ולא לא-נורמליים.

ילדים זה בכל זאת לא כמו קעקועים או חתולים."

אז הנה התגובה שלי, בה אני מפרט ומסביר את עמדתי לגבי המונח "אל-הורות" ומדוע לדעתי יש אולי לשקול אותו מחדש, או לפחות לבחון אותו מחדש.

 

 


 

 

קודם כל, אני מקווה שלא הכעסתי אותך (אף שמהטון ניתן להבין שכן) כי אני לגמרי בצד שלך.

אני אסביר מדוע אני מתנגד למונח או לתיוג הזה "אל-הורי". קודם כל יש להדגיש שאני יוצא מתוך נקודת הנחה חילונית-ליברלית, אם מדובר באדם בעל השקפת עולם דתית שנמצא בצד השני, אז זה דיון שונה לחלוטין כי הציווי הדתי מאד ברור לגבי הנושא של ילודה.

הואיל ואנו יוצאים מתוך נקודת הנחה חילונית-ליברלית, אז אנו מאמינים שהאדם מיסודו נולד חופשי והוא נולד כאינדיבידואל, הווה אומר, יצור אחד ויחיד (אשר בלתי מתחלק לחלקים קטנים יותר אליהם אנו מתייחסים בנפרד), ובעל אוטונומיה החלטית. זהו גם הבסיס שלנו לשיפוט מוסרי, הרי אם לא היינו מאמינים בכך, לא היינו יכולים לומר שפלוני אחראי למעשיו. אנו מאמינים שזהו המצב האוניברסלי עבור כל בני-האדם ללא הבדלים ביניהם או ביניהן (אלא אם נולד עם מום).

לכן, המצב הדיפולטיבי שלנו, כשאנו יוצאים מרחם אימנו, הוא ללא ילדים. דיפולטיבי, כלומר מצב העניינים אשר מתחיל מנקודת אפס עד אשר נעשה מעשה אשר משנה משהו לגביו. אם לא הבאנו ילדים לעולם, כלומר הפכנו להורים, המצב הדיפולטיבי נשמר ומתמיד.

אם כן, יכולנו להיוולד לתרבות אשר מעודדת ילודה ובאותה המידה יכולנו להיוולד לתרבות אשר אינה מעודדת ילודה. הם לא משנים את המצב הדיפולטיבי שלנו כאינדיבידואלים, הם רק מכבשי לחצים ברמות עצימות שונות כדי להשפיע את החלטה, או העדר החלטה, עתידית.

לכך אני מתכוון כשאני אני מדבר על המצב הדיפולטיבי, אינני מדבר על הנורמה, אלא על מצבו היסודי וההתחלתי של האדם.

היום, אנו חיים בכלכלת קפיטליזם מאוחר. בעבר חיינו בכלכלה אגררית, בכלכלה כזו ילודה מואצת הייתה הכרח, ראשית משום שלא הייתה מדינת רווחה שדאגה למבוגרים ועניים, והם נסמכו לחלוטין על משפחתם, ושנית משום שהמשק החקלאי זקוק היה לכח עבודה. היום המדינה החליפה את המנגנונים האגררים ואין צורך, יותר נכון, אין הכרח של ילודה על מנת לשרוד. לכן, ילודה היא בחירה. בחירה אחת מתוך בחירות רבות שהאדם מסוגל לבחור או באותה המידה לא לבחור בחייו.

האם הבחירה שלו נורמלית? זה לא משנה לדעתי. והרי מדוע:

כשאנו בוחרים לתת דנוטציה מסוימת לדבר מסוים, יש לדבר השלכות, אנו במקרים רבים מחריגים או מנרמלים אותו. אני בטוח שאורנה דונת כשהיא המשיגה את המושג הזה הייתה מודעת לכך (לא קראתי את הספר שלה, מודה ומתוודה, אבל היא בוגרת אותו חוג באותה אוניברסיטה שאני למדתי בה, אז אני בטוח שהיא הייתה מודעת), הבעיה שלי עם "אל-הורות" היא שהיא מכילה בתוכה את ההנחה שהורות היא המצב הנורמלי (ובהתאם לכך, גם הנורמטיבי), אבל זה נכון רק לנתח מסוים ואמורפי מן האוכלוסייה, ונתח מצטמצם גם בזמן וגם במרחב.

הרי אישה בת שלושים ושתיים שאין לה עדיין ילדים, ואינה בטוחה שהיא רוצה בכלל, היא "אל-הורית"? מה אם היא גרה עם בן זוגה, וזה מעולם לא היה חשוב לה או לו, והם פשוט לא הביאו ילדים מעולם או התחתנו, לא התבצעה החלטה מעולם, זה פשוט מעולם לא נעשה, הם "אל-הוריים"? מה עם ילדה בת שש-עשרה ללא ילדים שבכלל לא רוצה אותם (מסיבות ברורות מאילו) היא "אל-הורית"? אישה עקרה היא "אל-הורית"? אישה בת ארבעים שרוצה ילדים בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה אבל משום שהיא איננה אטרקטיבית מספיק כדי למצוא בן זוג שישמש כאב (והיא מתעקשת לגדל את ילדיה במשפחה נורמטיבית) האם היא "אל-הורית"? מה עם הדנית או השוודית היפנית הממוצעת שבוחרות לא להביא ילדים, האם הן צריכות להיות מוגדרות "אל-הוריות"? לפי קבוצת ההורים המצטמצמת במדינתן שכבר מאבדת את מעמד הנורמליות?

כלומר המונח "אל-הורי" אינו מונח יציב, לא ברור מתי זו ממש החלטה ומתי זו החלטה שמייצרת זהות. הוא מתאר מצב עניינים שמזוהה ומוחרג על-ידי אידאולוגיה ספציפית אשר רוצה לקבוע סדר נורמטיבי, אידאולוגיה שכן מגיע לה דנוטציה ותיוג, וגם יש לה, האידאולוגיה היא נטליזם.

אני חוזר לטענתי המקורית. המצב הדיפולטיבי שלנו הוא ללא ילדים, ממנו ניתן לבחור אם אנו רוצים ילדים או לא, זהו מצבו האוניברסלי וההתחלתי של כל אדם. בתרבויות האנושות ישנה אידאולוגיה אשר נקראת נטליזם, לאידאולוגיה הזו יש מטרה והיא לעודד ילודה והורות, ישראל היא מדינה שבה אידאולוגיה נטליסטית היא מאד חזקה, אך היא איננה רדיקלית כמו למשל כמו מקומות מסוימים בארה"ב או בברזיל שם אוסרים על הפלות. לעמת חסידי הנטליזם ישנם את אלו אשר מתנגדים להם, הם חסידי האנטי-נטליזם, חלק מתונים יותר אשר בעד צמצום ילודה, וחלק רדיקלים אשר מסיבות כאלו ואחרות רוצים להפסיקה כליל.

גם לנטליזם, וגם לאנטי-נטליזם יש היסטוריה ארוכה בתרבות האנושית.

הסיבה, אפוא, מדוע מתנגד לתיוג "אל-הורי" היא משום שזה מונח שמקבל את ההנחות של האידאולוגיה הנטליסטית, והיא שהמצב הראוי הוא ילודה והורות ומי שמתנגד או נמנע מכך יש משהו חורג ולא תקין בו, זהו אדם שיש להתייחס אליו במקרה הטוב בתור נכה ובמקרה הרע בתור פושע.

אין לי בעיה עם נטליזם מתון, לצורך העניין. כלומר שזה דבר טוב אם רוצים אותו, ואם לא אז חבל, אבל זה בסדר גמור. זה משהו שאני חושב שהרוב מסוגל לחיות עמו בשלום. כי ככה אם מישהי אומרת "אין לי ילדים." אז התשובה לא תהיה "מה? למה אין ילדים?! אוי מסכנה, ניסית טיפולי פוריות?" או "מה זאת אומרת בחרת לא להביא ילדים?! איזו מין בחירה זו?! תגידי לי את נורמלית? זה ממש אנוכי מצדך, תאמיני לי, עצוב לי עליך! פשוט עצוב לי!"

במקום התשובות הללו, אנשים יענו: "אה, אוקי." ואז יגידו לעצמם "נו טוב, כנראה החליטה שזה לא מתאים לה, זה לא מתאים לכולם.", זהו אגב המצב ברוב מדינות המערב, משהו שישראל לדעתי צריכה לשאוף אליו.

לי אישית אין ילדים, אבל אינני מגדיר את עצמי כ-"אל-הורי", אני פשוט אני, אותו אדם שתמיד הייתי. כרגע אני לא רוצה ילדים, אבל מי יודע? אולי אשנה את דעתי בבוא היום? כבר שיניתי את דעתי לגבי דברים רבים אחרים בחיי, זו לא תהיה הפעם הראשונה. אבל זה בטח לא רכיב בזהותי, זה לא משהו שמגדיר אותי אני לא חלק מקבוצה באוכלוסייה שיש לה שם או קטגוריה. לעמת זאת, אלו שיש להם שם וקטגוריה הם אותם אלו אשר מתעסקים בתיוג וסיווג אנשים פרטיים אשר מחליטים החלטות פרטיות אשר אינן עניינם כלל וכלל, ושמם – נטליסטים.

אבל, אם תבוא מישהי ותאמר לי: "אני מבינה את מה שאתה אומר, אולי גם מסכימה, אבל בחיי הפרטיים, ובאינטראקציה היומיומית שלי מול אנשים בישראל, אני זקוקה למילה הזו, אחרת אין לי דרך להסביר להם את זה באופן ברור מדוע ולמה בחרתי את מה שבחרתי. זהו מונח שאני מבינה ומרגישה כמעצים, והוא עוזר לי."

לכך רק אענה: "מעולה, כל מה שעושה אותך מאושרת, אני בעד."

אבל, אני עדיין לא מבין, אישית, את המונח או את הצורך בו. כששואלים אותי אם יש לי אני עונה שאין. כששואלים למה, אני עונה שאני פשוט לא רוצה. רצון הוא לא דבר שצריך להצדיק, הוא עומד בפני עצמו וזכותי לא לרצות.

כמו שאני לא רוצה קעקועים, או חתול.

 

 

 

10 מחשבות על “תשובה לשיר-דמע על אל-הורות

  1. אם אני לא טועה המונח הגיע במקור מפורום בתפוז שנקרא פעם נשים שלא רוצות ילדים. עם הזמן התחילו לכתוב שם גם גברים, ובשלב מסוים זה הפריע להם שהשם של הפורום לא מתאים וחיפשו שם חדש. זה המונח שנבחר וכמו כל מונח שמכליל קבוצה של אנשים, ייתכן שאנשים מסוימים ירגישו שהוא לא מדויק או יראו בו “מתייג”. לטעמי זה עדיף מאשר היעדר מוחלט של מונח. עדיף להגיד כל פעם “אנשים שבחרו לא להביא לעולם ילדים?” ומה עם אנשים שפעם דווקא כן היו מעוניינים בילדים אבל לא התאפשר להם, ועם השנים הם השלימו עם המצב? הם גם נכללים בקבוצה? וככה הדיון יכול להמשיך לנצח. כשיש מונח אחד קל יותר להסתדר איתו.

    (ייתכן כמובן שאני טועה בסיפור, אבל כך או כך, פעם המונח לא היה קיים, ואז הוא צץ, ואני לא ממש רואה סיבה להרגיש שהוא מתייג או מעליב. הוא הגיע מתוך הקהילה ולא כאיזה עלבון מטעם אנשים שחושבים שמובן מאליו שכולם צריכים להתרבות)

    אהבתי

    1. התייחסתי לנושא הזה של השימוש של המונח על ידי הקבוצה עצמה כאלמנט מעצים, וכן, אני מבין את זה, אם זה עושה להם טוב, אז מעולה, מה כבר יש לי לומר.

      אבל עם הטיעון האטימולוגי יש לי בעיה, אנחנו כפרטים או קבוצות לא מסוגלים לשלוט במסמן או במסומן של המילה. למשל המילה אינסל (incel), היא התחילה כמונח לשם סימון עצמי בקרב הקהילה עצמה, והיום המונח משמש לרוב כמילת גנאי בקרב אחרים.

      לכן אמרתי, כשמסמנים קבוצה, גם כסימון עצמי, יש בזה סיכון.

      אהבתי

  2. להבנתי, אתה מפספס את הנקודה…פירוש המונח אל הורי הוא בחירה. הם בוחרים לא להביא ילדים לעולם. לא עכשיו, לא עוד שנתיים אלא לעולם. הם בוחרים לחיות את חייהם ללא ילדים.
    אתה אמנם כרגע בלי ילדים אבל אתה גם מצהיר כי אינך יודע מה יביא יום, ולכן אתה אינך יכול להשתמש במונח הזה…בעיקר כי אולי יום אחד תשנה את דעתך. זה לא אותו הדבר… 🙂
    אגב, אל הורי אינו מושג המתאים לכאלה שיחיו את חייהם ללא ילדים מתוך הכרח (עקרות) כי הם לא בחרו לא להביא ילדים…

    אהבתי

    1. זה בדיוק מה שאני מדבר עליו, הבחירה.

      יש לנו אינסוף בחירות בחיים שאנו יכולים לבחור או לא לבחור, אבל אי-בחירתן אינן מגדירה אותנו ומשייכת אותנו לקבוצה. הדוגמאות שנתתי היו קעקועים ואימוץ חתולים. יש לנו אנשים אשר החליטו לקעקע את גופים, אלו הם מקועקעים. כל שאר האנושות שלא קעקעה את עצמה איננה קבוצת זהות, היא פשוט כל השאר, השקוף והנטרלי.

      מתי זה שונה? אם ישנה קבוצה פוליטית שהחליטה שראוי להתקעקע ושהנורמטיב הוא התקעקעות ומתבחינתם זו הנורמה, אלו שאינם מתקעקעים, מבחינתם, הם יוצאי הדופן ויכנו אותם משהו כמו "ריקי-עור" או משהו כזה.

      הצורה שבה אנו מגדירים מי יוצא דופן ומי שקוף היא בחירה אידאולוגית. לכן, אם תבואי ותאמרי לי, "אבל הרצון ללדת טבוע בנו מלידה, כל אישה רוצה ללדת, זה ברור, וכך ראוי שיהיה. מי שחורג מכך אינו נורמלי או תקין." אז לכך אענה, אוקי, אבל זו אמירה אידאולוגיה, האידאולוגיה היא נטליזם.

      הבחירה בשם "אל-הורות" היא אשרור של אותה האידאולוגיה, אשרור לכך שהם לא נורמליים ולא ראויים. אני לעמת זאת אומר, לא, אני לא מקבל את הנחות היסוד של האידאולוגיה הזו ולא את האופן בו היא מגדירה בחירה.

      בחירה היא כאשר אני משנה משהו מהמצב הקודם. אם אדם לא מביא ילדים הוא לא אמור להיות מוגדר על-ידי הבחירה הזו, כי הוא פשוט ממשיך את מה שהיה קודם, שום דבר לא השתנה. לעמת זאת, אדם שבחר להיות הורה שינה משהו, מהותי, לגבי חייו. שוב אני חוזר, אי-הבאת ילדים לא משנה דבר, הבאת ילדים משנה. אי-קיעקוע אינו משנה דבר, קיעקוע לעמת זאת כן משנה.

      לכן, ישנם אנשים וחלק מהם הורים, השאר הם פשוט אנשים והם אינם מוגדרים לפי בחירתם של אותם ההורים, כפי שהם אינם מוגדרים לפי בחירותיהם של מקועקעים.

      מי שטוען אחרת הוא פשוט נטליסט, וזכותו להיות כזה.

      אהבתי

      1. שוב, אתה מדבר על המילה "בחירה" הצורה שגויה כשמדובר בילדים. מכיר single mother by choice? אמהות יחידניות מבחירה, במקרה יש לי אחת כזו במשרד וכך הכרתי את המושג והרי מה שונה אמא נשואה שהולידה ילדים מאמא רווקה שהולידה ילדים? הבחירה. האישה הרווקה בחרה ללדת לבד, מבנק הזרע, זו לחלוטין בחירה אז תגיד, אבל גם אמא נשואה בחרה ללדת שכן היא יכולה היתה להחליט שלא ללדת וזה נכון אבל כאן נכנס הסטטוס החברתי. אישה רווקה שבחרה להיות אמא למרות שאין לה פרטנר להורות, היא אמא יחידנית מבחירה. אישה שבחרה לא ללדת, זו הבחירה שלה להיות על הורית.
        זה לא קעקוע שאפשר להסיר או חתול שאפשר למסור לאומנה או למשפחה אחרת, ילד אתה לא יכול להסיר או למסור (במקרה של הדיון, כן?). ילד אמור להשאר שלך מרגע הלידה ועד המוות וזו בחירה. מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי…

        אהבתי

        1. בחירה בלתי הפיכה היא עדיין בחירה. הבאת ילדים לעולם זו בחירה בלתי הפיכה, אחרי שהילד נולד.

          אי-אפשר לומר לי שבחירה בלתי הפיכה היא כבר לא בחירה כי היא בלתי-הפיכה, ואני לא מבין כיצד משהו בלתי הפיך הוא דבר כל-כך יוצא דופן, יש לנו כל-כך הרבה בחירות בלתי הפיכות בחיינו שאנו נאלצים לחיות עמן.

          נכון, הורות זו החלטה גדולה עם הרבה אחריות, אין ספק, אבל זה עדיין משהו שבוחרים, זה לא קורה כתוצאה מתאונה או נס, זה משהו שאנשים בוחרים, ואז נוקטים במעשים כדי שהבחירה תתגשם.

          היחידים שאני מסוגל להבין כאלו שלא בחרו הורות, וגם זה באופן מוגבל, הם גברים שהכניסו נשים להריון והנשים סרבו להפיל את העובר. זה, באופן כזה או אחר מובן, או נשים שלא היו מסוגלות להפיל מסיבות רפואיות. אבל גם אז, קשה לומר שלא הייתה שם בחירה.

          אהבתי

          1. בחירה בלתי הפיכה ולא שיגרתית כמו לבחור להרות לבד או לא להרות בכלל הן בחירות יוצאות דופן! כמה אחוז מכלל האוכלוסיה הן אמהות יחידניות מבחירה (הרו מבנק הזרע) וכמה אחוז החליטו שלא ללדת לעולם?? המשפחה "הנורמלית" היא אבא אמא וילדים ולכן כל דבר שאינו כזה, הוא יוצא דופן בחברה וככזה הוא נחשב לבחירה וזקוק להגדרה.

            אהבתי

            1. אה, אוקי. אז פה אני מבחין בין שני דברים:

              האספקט החברתי והאספקט הסובייקטיבי.

              כולנו נולדים חופשיים, ואנו בוחרים בחירות שונות בחיינו. על כל בחירה אנו אחראים. אמנם אנו נולדים לתוך "קורדינטות חברתיות" מסויימות, מצבים מסויימים, חלקם פיזיים (כמו מין, גזע, מגדר וכדומה) אבל משם והלאה, אנו חופשיים.

              חלק מהבחירות שלנו יהיו נורמליות, כמו מי מעדיף קולה ומי מעדיף פפסי. חלק יהיו יותר מהותיות כמו למשל, מגמות בתיכון, חלק יהיו ממש מהותיות כמו האם להתגייס או לא, איזה מקצוע ללמוד אם ללמוד בכלל? והאם אני רוצה משפחה וילדים, רק להנשא ללא ילדים, רק ילדים ללא נישואין. כל אלו בחירות ואנו חופשיים לבחור כך או אחרת.

              מה שאת מדברת עליו, הוא מה קורה לאדם אשר חורג מהנורמה ומהציפיות? ובכן, זה דיי ברור, הוא משלם "קנס חברתי", התשלום בא לרוב בצורה של ביוש (שיימינג) בימינו. הרי ידוע מראש מהי חריגה מהנורמה בסביבה הקרובה לא? וידוע מראש מה יהיה המחיר.

              זה שמשהו הוא נורמלי, זה לא אומר שהוא הנורמטיבי, לא משליכים מהמצוי אל הראוי. יש אנשים שלא רוצים ילדים, יש אנשים שרוצים קעקועים, יש אנשים שלא מתגייסים, יש אנשים שלומדים מקצועות מפוקפקים, יש לכבד את כולם ואת רצונם.

              מה שאני אומר זה כך: אני לא מתכוון לשתף פעולה עם זה, ואני חושב שזה פסול לשתף פעולה עם זה. כי זה עוד משהו בתרבות הישראלית (שהיא נטליסטית מאד) שאני נגעל ממנו.

              כקנדי, בצפון אמריקה אנו לא משתמשים במינוח כזה כלפי מי שאינו הורה, אנו מקבלים לחלוטין את העיקרון שהורות היא בחירה, וחלק בוחרים בכך, וחלק לא, וזה לא עניינינו אחד או השני. גם במונח "childless" איננו משתמשים כבר, אנו פשוט אומרים שלמישהו אין ילדים, וזהו.

              הרבה מבינים את זה כעיקרון פמניסטי שגורס שלאישה יש את הזכות לבחור אימהות, ולא לחיות את חייה בציפייה מתמדת לאימהות, או עם ההרגשה שדורשים או מצופה ממנה אימהות.

              אני, שאינני מזדהה כפמניסט, מבין את זה כעיקרון ליברלי בסיסי, זו הזכות של כל אחד ואחת להיות הורים או לא להיות הורים. אלו שחורגים מהעיקרון הזה, הם אלו שיש לסמן ולתת להם שמות, מי שמחזיק ומשמר את העיקרון הזה, לעמת זאת, הוא הנורמלי והשקוף שלא צריך תיוג ושם.

              אהבתי

  3. רצונו של אדם כבודו. בטח כשהוא לא פוגע באחר או בסביבתו. נכון לגבי הורות או כל עניין אחר. וכן, האדם החילוני – ליברל – בוחר.

    אהבתי

כתיבת תגובה