פוליפמוס

כששמעתי את ההקלטה של רנן שור לא נטלתי צד בתגרה. לא שמעתי שם משהו פרטיקולארי, שמעתי את ההתגלמות הקולית של הישראליות. כי אין פה צד נכון או לא נכון, מה ששומעים שם אינו תגרה בין שני בני־אדם אלא ריגוע (instantiation) של התרבות הישראלית, אחד מיני רבים.

לישראל אין "תרבות דיבור", יש לה תרבות ותו לא, ובתרבות הזו ישנן קונבנציות של תקשורת. הוויכוח הזה, הטונים, השפה, העזות, כל הדברים הללו אינם משהו יוצא דופן או אידיוסינקרסטי, אלא הזוהמה הנפשית הקולקטיבית של ישראל שזרמה וזרמה וזרמה עד שהתלכדה והפכה לעוד הוריקן שהתגלע והחל לרוצץ ולשטח בתים ויערות.

ואין שום דרך לשתוק וזה יעלם, ואם תלחם ותעמוד על כבודך תשאב פנימה ותתפעפע לתוך הבהמיות, לתוך המיאזמה. לישראליות מגע של מידאס, שהופך הכל לחרא.

ואין שום אשמים. כלום אשם הנמר בחברבורותיו?

נו, טוב.

מכר החל להגג וללהג שוב על הפוטנציאל הפוליטי של ההדוניזם ההומוסקסואלי, כיצד הוא הצד הדיוניסאי אל מול האפולוניות של היומיום, וזו כבר קלישאה נדושה ולעוסה ומאוסה להשתמש בדיכוטומיה הניטשינאית הזו, אבל ניחא, נניח לזה.

כן, יש להם מלא סמים וסקס ללא מעצורים, וכן, זה עדיף על כל מה שיש לחיים הבורגניים המשמימים להציע, ושאלוהים יעזור לי להיחלץ (באמת) מעוד שיחה סלונית נוראית של זוגות סטרייטים על הלוגיסטיקה החיים והמוות וכל המטלות שיש להספיק ביניהם, אה, וגם סקס, סקס מספק ובריא ומרגש גם הוא מטלה ודבר שצריך לתחזק לחזק ולשמור, ולדאוג שיהיה שם לפני שיגיע מרשם מהרופא כי המצב כבר עסק ביש.

כן, כן, כל זה אמת ויציב ונכון וקיים. וכן, גם אני בעוונותיי סטרייט, אבל.

אבל לא, אין בכל הדיוניסאיות הזו פוטנציאל לכלום, וספק שהיא באמת דיוניסאית באותה המידה לכולם (או בכלל), כל כולם וכל הזמן. זהו מרחב מצטמצם עם גבולות ברורים והיררכיות נוקשות ומודלים מוצבים מראש של ענג ותאווה ו־"מסוכן" אל מול "בטוח", זהו מרחב אנושי כמו כל המרחבים האנושיים שמכילים את כל הקווים האדומים וההסדרים וההבנות והציפיות שאנו משרטטים באמצעות פחד ותאווה וחשק, ועבור כל־כך הרבה אומללים: שנאה עצמית. קווי גיר מצוירים סביב כמו שרטוטי גופה על אספלט מטונף של רחובות מפוקפקים עבור חוקרים מעוורים מרוב שוויון ושאת נפש.

נמאס לי לחפש פוטנציאל פוליטי, די, לעיתים נראה שזה כל מה שנותר לאיש מחשבה לעשות עם מחשבותיו, לחפש פוטנציאלים פוליטיים אחרי שכל שהיה עד עכשיו כבר מוצה והותש.

אני לא רוצה פוטנציאלים פוליטיים, אני לא רוצה שהאקסצנטריים יקבלו לידיהם את המושכות, שאלוהים יעזור לכולנו אם הם היו מנהלים את העניינים, היינו קבורים כולנו בצואתנו עד צווארינו. לא, אני רוצה את המושכות בידיהם של אנשים אחראים, עם ילדים, נשואים, עם קריירות, שצופים בטלוויזיה ובחדשות ויש להם דעות פוליטיות שטחיות (שגויות) אך נחרצות, וביטחון עצמי מופרז לגבי מה ש־"נכון! הא הא!" ו־"לא נכון! פוי!", ובושה, ותקווה עם אופטימיות זהירה, כאלה ששרים את ההמנון בגרון ניחר ומזדהים עם הדגל, כאלה שעבורם סמל הוא לא סתם סמל, סתם עוד זבל.

אני רוצה מרחב אלטרנטיבי הרחק מהם עבור האקסצנטריים, מקום בו ניתן להיות מוזר וחסר אחריות וילדותי, אני רוצה שהמדינה תהיה כמו רכב משפחתי בו ההורים מקדימה, והבן החנפן יושב במרכז ומלחך פנכה, ובצדדים האחים שלא רוצים להיות בטיול הזה, אבל אין מה לעשות, זה מה יש, ולפחות יש להם ווקמן והם ליד החלון.

אני רוצה להיות בחוץ, אני רוצה שיהיה בחוץ, מחוץ למיאזמה, הרחק מטלפיו של מידאס.

 

 

hb_1995.2341William Baziotes, The Flesh Eaters, 1956

 

 

 

 

#3

מֵלַנְכּוֹלְיָהכְּבָר עָבְרָה פַּסָּה לָהּ.
הֶאֱמַנְתִּי שֶׁהַכַּעַס הוּא מָקוֹר הַחַיּוּת,
דֶּלֶק לִשְׁעָטָה
עֵת צָרָה בִּשְׁעָתָהּ.

עוֹדֶנִּי בָּז לְכָל אָשֵׁר בַּזְתִּי מִתָּמִיד
אֶפֶס הַזַּעַם גָּז,
וּבִמְקוֹמוֹ
עֲרָפֶל בְּקָרִים
וְחוֹפִים נְמַסִּים אֶל הַגַּלִּים.

ביני וביניכם לדרתיכם

ובכן גבירותיי ורבותיי (בעיקר גבירותיי, יש לי רוב מוחץ של קוראות, די ברור לי גם למה) ישרא' שוב קרס וזה נראה סופי למדי. אז ברוכים הבאים למנויות החדשות לבלוג, זה בלוג דיי שקט ובעל פעילות איטית עצלה ורפה לסירוגין. אבל הוא פה, וגם אני, וכשיש לי מצב רוח אני כותב.

בזפיד החל לצאת חוצץ כנגד המלניאלס (דור הוואי), וזה מוזר. יש שם עם כל מיני כתבות שמשוות בין הדור הזה לדור הבא, ג'נזי או ג'נזד (דור הזד) יליד אמצע שנות התשעים, ובאופן לא מחמיא במיוחד. כשקוראים את הכתבות הללו זה מרגיש כמו הפעם הראשונה שנתקלת בפייסבוק בתמונות של אלו שהיו עמך בתיכון, ולפתע הם נשואים או נישאים. זה מוזר, כי אתה לא מרגיש עדיין שזה נורמלי להתחתן והנה, הם כבר עושים זאת. אתה חלק משכבת גיל שהזמן אינו מתעלם ושוכח ממנה.

אני מאמין שהדור שלי, המלניאלס (על אף שנתקלתי בחלוקות שבהן אני נמצא בשנה האחרונה של דור האיקס) הוא הדור שיסבול יותר מכל דור אחר מהראקציה כלפיו. אין זה משום שאני חושב שיש לו מכנים משותפים חשובים במיוחד, הרי דברים רבים מפרידים ביננו, כמו גיאוגרפיה או מעמד סוציואקונומי, ובאופן כללי אני חושב שרוב הדיבור היום על דורות הוא לא יותר מסוג של אסטרולוגיה עלובה, אבל בכל מקרה חזרה למה שרציתי לומר: אני מאמין שהדור שלי יספוג את הסתירה הקשה ביותר מהדור שיגיע אחריו, כי תרבות הצריכה שקודמה וקודשה על־ידינו הייתה כמעט פונדמנטליסטית בנוגע לפולחן הנעורים, וכאשר אנו נאבד סופית את נעורינו, זה יהיה ממש רע.

בזפיד הוא ג'ורה, הוא כבר הפך למדמנה של האינטרנט. אבל לפעמים חשוב להסתכל במה שיש שם בפנים, רק כדי לראות מה נמצא בנפשם של עלובי החיים סביבנו.

טוב, לעניינינו.

ישנה כמעט חוויה קתרדית כשצופים בסרטי נח באומבך. האופן בו הוא מעמת את דמויותיו עם המציאות מקורי ואמיתי להחריד, והרבה מהביקורת שלו, שהיא כמובן תמיד דורית בין הבייבי־בומרז דור האיקס ודור הוואי, נוקבת ומדויקת למדי. הוא אמנם נמנע מקרקטריזציה של הדורות, מה שכל־כך קל לעשות בימינו עם המצב של הדיון הכללי והקלישאות הנוראיות שעולות בו שוב ושוב (המלניאלס הרסו לנו את דגני הבוקר, והבומרז שדדו את כולנו) עד למצב מגוחך, אבל הוא כן מציג אותם באופן קצת סטראוטיפי.

כל סרטיו טובים, במיוחד זה שיצא לאחרונה בנטפליקס. אני מאמין שזה נכון גם אם התמות והמוטיבים חוזרים על עצמם שוב ושוב: גירושי ההורים, נרקיסיזם, הורים אינטלקטואלים שמנותקים מחיי היומיום אך בו־זמנית אובססיביים לגבי האופן בו הם נתפשים, ואינטלקטואליזציית יתר של מצבים רגשיים (או של סיטואציות חברתיות) שכבר מביאה לדיסוציאציה מוחלטת ואטימות, השליה עצמית וכישלון, וכמובן, החיים של נער מתבגר בתוך כל האנדרלמוסיה, ומאוחר יותר, חייו כמבוגר כתוצר מוגמר של התבגרות בסביבה כזו, עם כל הדיספונקציות שנטבעו ונטמעו בו.

כאן אני רוצה לומר משהו – גרטה גרוויג (שמופיעה כמעט בכל סרטיו) היא במידה רבה ניסיון לשחזר את קלואי סביני (יש להגות סה־ווה־ני, כן, גם לי לקח עשרים שנה ללמוד את זה) משנות התשעים מסרטים של לארי קלארק והרמוני קורין. אבל כן, היא שחקנית טובה בסך הכל, ובמאית טובה, באמת.

אך באומבך הכעיס אותי לאחרונה כשצפיתי שנית בסרטו שדיי אהבתי בצפייה ראשונה, מיסטריס אמריקה. בצפייה השנייה בסרט זה הרגיש לי פתאום כמו לצפות בסרט של וודי אלן, במאי שאינני סובל.

וודי אלן הוא בין הבמאים הראשונים שהחליטו לתת "החוויה האינטלקטואלית" להדיוטות, עם כמויות היסטריות של ניימדרופינג ופופולריזציה של תמות ספרותיות מרודדות עד כדי ביזוי. עד היום אני שונא את הסרט "אני הול" בגלל זה. וכן, אני מבין שהרבה מהשטויות הפוסט־מודרניות שהוא עשה בסרט הזה היו דיי מקוריות וחדישות, אבל עדיין, יש משהו כל־כך מבחיל בנרקיסיזם שלו שזה כבר מעצבן אחרי כמה זמן.

כל הסרט דמותו של וודי אלן (שהיא לא יותר מאשר אקסטנציה של הבמאי עצמו) מתעסקת בעצמה, וכן, ישנה נימה מסוימת של ביקורת עצמית של הבמאי כלפי הנרקיסיזם שלו, אבל זו ביקורת מהסוג שנועדה יותר להחמיא לעצמו מאשר באמת להעמידו באור ביקורתי. ללא הסרט הזה, לא היה ניתן לייצר את הסביבה, כלומר האסלה התרבותית שלתוכה חירבנו את "סקס והעיר הגדולה" ולימים "גירלז".

אצל באומבך הביקורת בולטת לעין, והיא כנה, אבל מה שעיצבן אותי הוא שהתוכן הרגיש לי כאילו הבמאי מתחנף לצופה ואומר לו את מה שהוא רוצה לשמוע, וכן, זה עניין אישי שלי מולו, אבל עדיין, זה הרגיש כאילו באומבך הוא גרסה עדכנית של וודי אלן שמתבססת על דיאלוגים שמרגישים שנונים, ובמקרה של באומבך הם באמת לעיתים שנונים, אבל יש בהם צחנה של סופיזם.

הסופיסטים מאד אהבו שנינות ורטוריקה מרשימה, התוכן פחות היה חשוב להם, הצורה הייתה העיקר. לפעמים זה מרגיש כך עם באומבך. וכן, באומבך בעצמו מקבל את ההשוואה שלו לוודי אלן, הוא הודה בכך שהוא ההשראה לכל סרטיו.

אבל אולי הבעיה היא בי, ברגע שאני מוצא משהו שאני אוהב, תמיד מקונן בי פחד שאינני מבחין בכך שמהתלים בי.

כנראה גם אני מסרב להיות חבר במועדון שיסכים לקבל אדם כמותי.

 

 

Source: Artsy, Inc.John Currin, Hot Pants, 2010

 

יומני הבלקן – תמונה קצרה

ההוסטלים בבלקן שורצים תימהוניים. למשל האמריקאי בבולגריה, וירגיליוס, שהגיע לשם עם חובות עד השמיים אבל החליט שהקריירה שלו תהיה ככתב, או ז'ורנליסט ליתר דיוק.

"ממה שאני הבנתי כבר לא ממש משלמים על תוכן כתוב בימינו, תקן אותי אם אני טועה?" שאלתי אותו בעדינות, והוא כולו רוטט ורועד. רואים ששנים של תרופות פסיכיאטריות השאירו אותו מתפקד ממש על הסף, ואוכל צפון אמריקאי העלה את כמות האסטרוגן בגופו לרמות שאני מעולם לא ראיתי בשאר העולם. "כן, כמעט כל מי שאני מכיר בתחום יש לו לוח שעם עם פתקיות של עיתונים ואתרי חדשות וכדומה שחייבים להם כסף, הם ממש חיים מיום-ליום ומדקה-לדקה. כשהייתי באיסטנבול עם כמה הם התחילו להתחשבן על איזו כמות מגוחכת של סנטים על קפה, זה ממש מצב גרוע."

הייתה ביננו מערכת יחסים של אהבה-שנאה. כמוני, הוא בילה יותר מדי זמן לבד בחדר עם ספרים, וקראנו ספרים דומים, אבל הגענו למסקנות שונות. אני תמיד מכנה את האנשים האלו ראמבלפיש (דגי-קרב) על שם הסרט של קופולה (ששינו את שמו לאחר מכן בישראל ל-"ראסטי ג'יימס"), אלו מסוג האנשים שכאשר הם פוגשים אנשים דומים להם הם הופכים לעוינים. הם שייכים למיעוט שגם עמו הם אינם מסתדרים, כמו דגי קרב.

פגשתי מעט מאד אנשים כאלה בחיי, ולרוב אנחנו מפתחים את אותה מערכת היחסים. ושם, במטבח של הוסטל בסופיה, בלילה סגרירי וספוג בירה נערכה השיחה הזו:

"זה נזק בלתי הפיך אתה יודע," אמרתי לו, "לקרוא בוקובסקי בגיל עשרים-וארבע. יש כאלה שלא משתקמים מזה לעולם, כל דבר אחר שאתה קורא נראה מזויף, אתה מתחיל לקרוא את זה, ואז אתה משליך את זה ואומר, שלא, זה לא בוקבסקי. וזה תמיד מגיע יחד עם טום ווייטס…"

"כן, גם אצלי שניהם הופיעו פחות או יותר באותו הגיל, ממש כך." הוא ענה.

"ואתה חושב שאתה כל-כך חתרני, כל-כך מיוחד, שאתה מצאת משהו שאף-אחד אחר לא מצא, אתה חלק מהמחתרת של 'האמיתי', ואתה לא, אתה טיפוסי להחריד. טוב, אולי לא טיפוסי לגמרי, אבל אתה פשוט בן-עשרים-ומשהו טיפוסי עם יותר מדי השכלה ושכל ובלי שום מקום בו אתה מסוגל להפעיל אותו לטובה. העולם יצר אותנו, וזרק אותנו כאן כדי שנשתעמם בקלות ונתייחס להכל כאילו הוא שידור חוזר. וטוב… בוא נהיה כנים, אנחנו אפילו לא רוצים להפעיל אותו לטובה, כי אנחנו גאונים, וזה אמור להספיק, לא?"

הוא מוזג עוד בירה ומחייך.

"איך יצאת מזה בסוף?" הוא שאל.

"זה ישמע מוזר, אבל כתיבה פוליטית. היה משהו מרענן בקריאה של משהו פרוזאי עם מטרה ברורה… ואז אתה מתבגר וחוזר לקלסיקות. אתה כבר לא חושב שאלכוהוליזם ומיזנתרופיה הם משהו כל-כך רומנטי. ואני חייב להיות כנה איתך, לא סיימתי את אינפיניט-ג'סט, אני לא אשקר."

"גם אני לא סיימתי אותו," הוא ענה וחייך.

"אספר לך משהו מצחיק שבאמת קרה לי. הייתי עם איזו אחת, היא כתבה אז בפרופיל שלה שאחד הספרים האהובים עליה הוא אינפיניט-ג'סט, אז שאלתי אותה אם היא סיימה אותו…"

"והיא סיימה?"

"היא אמרה לי שהיא קראה אותו פעמיים. ובפעם השנייה הוא אפילו טוב יותר."

"חח.."

אני פותח עוד פחית ומוזג לי, וממשיך מחויך:

"זה היה הרגע שבו החלטתי לסיים את זה, יש גבול לכמות הבולשיט שאני מסוגל להבליג עליה. ואני באמת מסוגל להבליג על מלא זיוני שכל של בחורות, אבל כזה שקר? די, זה כבר מבחינתי כמו לומר לי שהיא מיליונרית ושאבא שלו הוא סנטה-קלאוס בכבודו ובעצמו."

"מאז מלחמה ושלום לא היה ספר ששיקרו לגביו כל-כך הרבה אנשים עד היום."

"וזה שקר כל-כך מיותר, אף-אחד לא ייתן לך מדליה, להפך, מתייחסים אליך כמו למשוגע."

"אני אהיה כנה איתך גם," הוא אמר, "עד היום לא השתקמתי מבוקובסקי, ואני ממש מנסה ולא מצליח."

"גם הנטר תומפסון בטח, לא?"

"כן."

"אני לא חושב שאי-פעם נוכל לסלוח לו, במיוחד לו," צחקתי, "אני חושב שעד סוף ימיי חיינו כמעט כל כותרת שניה של איזה כתבת לונג-פורם תתחיל ב-"פחד ותיעוב", פחד ותיעוב בוושינגטון, פחד ותיעוב בבוידעם, פחד ותיעוב בכושלאמאשלך."

"אשכרה."

מעולם לא ראיתיו שוב, ולא שמרנו קשר מאז אותו לילה אחרון בו בילינו יחד, באותו מטבח בסופיה.

 

 

bulg

 

 

 

לב חדש ורוח חדשה בקרבנו

ישראבלוג שממה ומשמה, ושממו בלוגיה מאין עובר. רבות כבר נכתב על כך על-ידינו הגולים. ומשעתה ישרא' עומד כתל חורבות, גלעד לימים עברו, הוקם על ידי קנקן התה מקום בו נישא נס לקבץ גלויותינו, לקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ, נדחי ישרא', והבלוג הזה הצטרף לאותה הרשימה.

הנה הדף, ועוד אוסיף קישור לו בדף האודות.

עוד אני מבקר בישרא' מדי פעם, אבל דומה זה לתיכון הישן – מלבד המבנה, כמעט הכל השתנה. כן, נותרו כמה מורים שטרם פרשו, אך הזמן חלף הלך לו. כי המציאות אינה בטון אדמה ולבנים, אלא האנשים העת והגיל, וכולם יחדיו נגוזו, פסו מן העולם.

אינני עורג לאותם הימים, אך זיכרונותיי נעימים. איני כותב עליהם בבלוג, תמיד נמנעתי מלכתוב על מערכות היחסים שנרקמו שם, כי ישרא' היה מקום בו כולם רכלו והציצו לחיי אחרים, הייתה שם יותר עגבנות מאשר בכל אתרי הזימה של ימינו. וכל-כך הרבה בלוגריות שיתפו פעולה, מציצנות היא "פרוורסיה" נשית יותר מאשר גברית, אני כותב זאת בגרשיים כי מניסיוני זו אינה באמת פרוורסיה, אלא משהו יסודי במיניות הנשית. הגברים לעמת זאת השתמשו בבלוגים שלהם כדי להפגין את אונם וכיבושיהם, זו המיניות הגברית, גם היא אינה חפה מפגמים.

זו קלישאה מפורסמת שכל הדברים אשר צפים ומרחפים להם שם במרחב הפנטזמטי אינם אלא מאווים שאיננו מסוגלים להגשים משום ציוויים חברתיים, בושה וחרפה, ושם בסתר ובסוד חדר המיטות אנו באמת מקבלים לגלמם סוף-סוף במערומינו, שם אנו ניצבים ניצחים בעצמיותנו האמתית.

אבל זה הפוך, כל אשר צף ומרחף שם אינו העצמיות האמתית או המחשבה והדמיון הטהורים, לא. הדברים הללו אינם אלא דברים אשר דבקו בנו כאשר התעצבנו בילדותנו, הם התוצר של הציווי החברתי משום שהם הוכנסו בנו כצורות של "מיניות הרפתקנית" של הסובייקט המשוחרר, הציווי להתענג וליהנות ולצרוך.

בישראבלוג ניסו רבים להגשים את הפנטזיות שלהם ושלהן, ניסו להיות ה-"עצמי" האותנטי שלהם, רק כדי לגלות שהעצמיות שלהם בנאלית, הפנטזיות שלהם הן תסריטים מוכתבים מראש, ושבסופו של דבר המיניות שלנו היא הדבר האוניברסלי ביותר באנושיותו, מכני לא פחות מכל פעולה פיזית אחרת, מכל נופך אחר של חיינו הרגשיים.

הדוניזם הוא דבר קשה, כי הוא דורש השלמה של האדם עם טבעו הבסיסי, ואיש אינו רוצה להשלים עם טבעו. כי טבענו קדמוני, בעוד הפוטנציאל שלנו עוד טרם הוגשם, ותמיד נאמר לנו כי טבוע בנו פוטנציאל אינסופי. אך הפוטנציאל שלנו הוא הדבר הכי סופי לגבינו, כי האמת היא שאנו רק באמת עצמנו במותנו, כאשר הזמן והחלל הכילו את כל מה שיש לעצמיות שלנו להגשים כממשות, וכך, תוך זמן קצר אנו נשכחים ונעלמים.

כמו ערפל הבוקר, כמו היזיון, כמו ישראבלוג, אי-אז כשעוד היה ישראבלוג.

 

 

1891-james-ensor-skeletons-fighting-over-a-hanged-manJames Ensor, Squelettes se disputant un pendu, 1891

 

 

ביקורתיות ביקורתית ומבקריה

עדה כתבה פוסט נחמד על ביקורת שהיא קראה בעיתון הארץ, וזה גרם לי קצת להרהר בכך שאולי כדאי לחשוב מחדש על התפקיד של "מבקר התרבות" בעידננו הנוכחי.

בעבר, ניתן היה לומר בביטחון מסוים שלמבקר או מבקרת התרבות היה תפקיד חשוב. הרי רוב הצריכה התרבותית הייתה בתשלום, ורובנו היינו זקוקים למישהו שידווח באופן בלתי משוחד על איכויותיו של המוצר כזה או אחר, ואולי גם על איכותו. ככלות הכל, בזמנו דיסק היה בסביבות תשעים ש"ח ליחידה, סכום כסף לא מבוטל עד היום.

כך גם היה עם סרטים, כרטיס קולנוע לא היה זול במיוחד. גם ספרים, רבים מהם עד היום דיי יקרים, לולא ביקורות הסרטים והספרים היינו שבויים לחלוטין בידי הפרסומות והתשדירים.

יתר על כן, עד שנות התשעים הייתה שכבה יחסית מצומצמת באוכלוסייה עם השכלה אקדמית. היכולת לנתח יצירות קולנועיות או מוזיקליות הייתה באמת דבר יחסית נדיר, אבל היום עם אינפלציית התארים, ביקורות (רובן המוחץ) הפכו לכל-כך נוסחתיות שניתן להאמין שבינה מלאכותית כתבה אותן אוטומטית עם האלגוריתמים הכי עצלים שכתב מתכנת הודי שעובד בקבלנות, וזה בלי לציין את טקס ההומאז' הפיאודלי שצריך לערוך מול איזו רשימת קניות פוליטית של עמדות ראויות ודברי התנערות.

אני כותב את הדברים הללו כי אני מאמין שביקורת תרבותית היא אמנות מיוחדת עם מעט מאד אנשים שבאמת הצליחו להפוך בה לווירטואוזים, וכשאני חושב על המאסטרו של הביקורת אני מדמיין את פרנסואה טריפו אבל יותר מזה, אני מדמיין את פולין קייל, מבקרת הקולנוע הטובה ביותר שאי-פעם הייתה.

ושיהיה ברור, היא חירבנה על לא מעט מהסרטים האהובים עלי, אבל לרגע אחד אינני מסוגל לומר שהיא לא ידעה או הבינה על מה היא מדברת. הביקורות שלה תמיד היו נוקבות, והגיעו ממקום מיוחד של השכלה של מעין אינטלקטואליות אומניבורית, המתעניינת בהכל וחוקרת הכל. היא באמת אהבה קולנוע, וההבנה שלה לגבי הרבדים השונים והאספקטים המרובים של יצירה קולנועית הייתה דבר יוצא מן הכלל.

kael

אבל אין לנו כבר כאלה לדעתי. פולין הייתה מיוחדת במינה משום שהיא הגיעה לביקורת סרטים אחרי שנים רבות של כתיבה, ובמהלך רוב הקריירה שלה היא לא התפרנסה כלל מכתיבה. רק לאחר שנים רבות, ולאחר עבודה קשה של שכלול ושיוף כישרונה היא החלה לכתוב עבור הניו-יורקר כמקור פרנסה, הוא היה הז'ורנל התרבותי החשוב ביותר, הייתי אומר עד לאחרונה, כי היום הוא כבר עלון, כמעט צהובון.

אנו נמצאים במצב מוזר היום בשל הקפיצה הטכנולוגית של האינטרנט. יותר מדי מאלו שעוסקים בפובליציזם הם פשוט צעירים מדי וחסרי ניסיון-חיים. אינני מדבר על ישראל בלבד כאן, אני מדבר על תרבות התקשורת העולמית. זה נגרם מכך שהמשכורות ירדו משום שהתעשייה בדעיכה, ולכן רק צעירים ינהרו לתחומים האלו משום שעוד יש בהם יוקרה מסוימת, וכמובן מקום נהדר להזין נרקיסיזם.

אבל העובדה האלמותית היא שאין לבן או בת עשרים וחמש שום דבר מעניין לומר לעולם. הם צעירים מדי, והם פגיעים מדי לחשיבה עדרית, לא שמבוגרים מהם חסינים, אבל הם לפחות יודעים מספיק על העולם כדי לפתח מידה נאותה של ספקנות. אבל חשוב מכך, אלו שעברו את הגיל הזה כבר אינם עסוקים בלהיות "מגניבים", ואם העמדות שלך שאובות מהצורך במגניבות, הן ריקות וחסרות כל תועלת. למען האמת, הן יועילו בקרב שכבת גילך, אבל רק בתור תקשורת מגושמת למדי שנועדה למציאת זיונים, לא שזה לא עובד, כן?

אינני יודע מהו היום התפקיד של מבקר או מבקרת תרבות למען האמת. אין להם השכלה יוצאת דופן, ואין להם ניסיון שחורג מזה של כל מאן-דהוא. היום אנו מסוגלים לדון ביננו לבין עצמנו על הנושאים הללו ללא סמכויות (שרירותיות למדי) בנושא באמצעות האינטרנט, ואני מוצא הרבה יותר דברי טעם שנאמרים, על-אף אוקיינוס הבולשיט שזה גם מייצר בין השאר.

בימינו, לדעתי, מבקר תרבות אינו שונה ממשתתף בתוכנית ראליטי – עוד מישהו שמייצר תוכן כדי שיהיה משהו כפיתיון בין הפרסומות, ולרוב, הם כבר עצמם פרסומות.

יומני הבלקן – חלק ב'

אם האוטובוס מסופיה לסקופיה היה גרוטאה רוטטת, אז האוטובוס מסקופיה לטיראנה היה עגלה מקרטעת.

זו אחת הנסיעות הכי מוזרות שניתן לעבור, ביקורת הגבול הייתה ארוכה מהרגיל, וזה מוזר, כי כל מה שנמצא מערבית לסקופיה זה שטחים שמאוכלסים כמעט אך ורק באלבנים, השלטים חדלים מלהיכתב בקירילית כמעט אחרי חצי שעה של נסיעה מהעיר ועוברים לכתב לטיני, אז המעבר בין מערב מקדוניה לאלבניה, לפחות מבחינה תרבותית, הוא חלק למדי. זה גם מוזר כי כל הסמים נמצאים בצד האלבני, זה כמו שיבדקו בבן-גוריון שלא מבריחים חומוס לישראל.

bus

הנסיעה הייתה ממש נעימה, מצעד הלהיטים של שנות השמונים-תשעים הסתיים, ומוזיקה אתנית אלבנית הושמעה מהרדיו, מוזיקה אתנית מושמעת בדרך-כלל בפזורות האלבניות של הבלקן שהן מערב מקדוניה, דרום מונטנגרו, קוסובו, ובעבר, צפון מערב יוון.

האלבנים שמחוץ לאלבניה מתעסקים לא מעט באלבניות שלהם, כמו שהיהודים שמחוץ לישראל פעמים רבות מתעסקים יותר ביהדותם מאשר יהודי ישראל. באופן כמעט משעשע, רבים מאותם ישראלים מתרברבים בחילוניות והאתאיזם שלהם, הרי מה כבר יש להם להפסיד? המדינה סביבם מנהלת עבורם את יהדותם כקבלן משנה, אם הערבי הוא גוי השבת שמדליק עבורך אורות ונוסע עבורך במוניות, אז המדינה הישראלית היא 'יהודי השבת' ששומר עבורך את השבת וחוגג את החגים ודואג ששום תוכן נוצרי שמא חס וחלילה יחלחל פנימה, אתה מבחינתך נמצא כברירת מחדל תמידית על מצב "יהודי". כך, גם האלבנים מחוץ לאלבניה הרבה יותר מתעסקים באלבניות שלהם מאשר האלבנים של אלבניה, שהם לעיתים רבות אפילו חילונים יותר מהיהודי החילוני ביותר של ישראל.

זה במערב מקדוניה וקוסובו שרואים באמת את האלבנים המוסלמים, ככל שמתקדמים פנימה לתוך אלבניה, הסביבה הופכת לחילונית יותר ויותר, וכאשר מגיעים לטיראנה האסלאם כמעט נעלם לחלוטין, מלבד כמה מקומות בודדים ומואזין פה ושם שמגיע מאזור הבזאר.

זה היה בית אלבני ישן על אחת השדרות המרכזיות שהובילו לכיכר המרכזית של טיראנה. הבית נבנה לקראת סוף התקופה הקומוניסטית, וחומותיו מכוסות קיסוס אנגלי, צמח שתמיד מזכיר לי את ילדותי הירושלמית. שאר הקירות היו מכוסים גפנים ובגינתו היו עצי הדר ואורן.  ההוסטל היה כולו מלא ריהוט איטלקי ישן, סחורה שהציפה את השוק המקומי מעט אחרי הפתיחה של אלבניה לעולם הרחב.

האנגלי שהיה איתי באוטובוס החליט להמשיך להוסטל שנמצא בצדו השני של הכיכר, זה לא היה ההוסטל שמקורית רציתי להגיע אליו, אבל בסופו של דבר השתכנעתי, ומי ששכנע אותי היה אדוארד.

אדוארד אמר שהוא מאוקינאווה, הוא לא נראה יפני במיוחד, והוא מדבר אנגלית בלבד במבטא של החוף המערבי, שזה באמת המקום שממנו הגיע. אמו יפנית, אביו אמריקאי לבן. הוא תמיד היה לבוש מעיל זול, שכנראה קנה באזור ההוסטל, מכנסי טריינינג ונעלי ספורט. הוא הגיע לאלבניה כי אלוהים (או ישו, מבחינתו אין הבדל, אבל זו תפישה תיאולוגית בסיסית ביותר בנצרות) אמר לו לנדוד לשם, הוא לא אמר לו מדוע, אבל הוא כן אמר לו שהשלב הבא במסעו אל מחוזות הישועה הוא אכילת ספגטי (עם רוטב ברילה מצנצנת) היישר מן הסיר באיזה מטבח מצ'וקמק בבית מת לנפול בטיראנה, ולהמתין להוראות נוספות.

אדוארד לא היה מסוגל להפסיק לדבר על אלוהים, וזה היה מאד חשוב לו לדבר על הנושא הזה איתי, ומדוע? ובכן, הסיבה היא כדלקמן: הוא שמע אותי מדבר עברית עם אבי בטלפון, וכך ידע שאני דובר את השפה. הוא היה בישראל לפני עשר שנים, אבל מיד נאלץ לעזוב כי לא היה לו את הכסף להישאר, ונגמרה לו הויזה.

"לא אהבתי את כל הכנסיות, נכנסתי לאחת ולא הרגשתי שאלוהים מדבר איתי שם, בכותל המערבי באמת הרגשתי אותו! זה באמת מקום מיוחד. לרוב הייתי מתפלל ומדבר עם אלוהים במגרשי חניה של סופרמרקטים או בנייני משרדים."

את האמירה הזו שומה עלי להסביר. לאדוארד היה כישרון מיוחד, כל אימת שהיה נכנס לכנסיה היה הוא הופך מיד את כל קהל המאמינים להמון של אתאיסטים ספקנים, כמו האנטי-כריסטוס מן השאול, וכך הוא היה עושה זאת: הוא מגיע לתפילה, מתפלל (ממלמל הבלים אקראיים ונוהם נהמות חשודות), ומיד עם תום התפילה היה משוחח עם אחדים מקהל המאמינים, ומה היה אומר להם? שהוא מדבר עם אלוהים, בכבודו ובעצמו. הם כמובן היו עונים משהו כמו "כן, גם אנחנו משתדלים להתפלל, ולפעמים תפילותינו נענות" והוא היה מתעקש: "לא, לא, אני מדבר איתו והוא עונה לי, ממש שיחות, והוא אומר לי דברים, מצווה עלי, ואני מציית." זה בנקודה הזו שהמאמין מתחיל להתרחק מאדוארד, נביא האל. כי אין דבר יותר מבעית ומחשיד מאשר מישהו שממש מדבר עם האלוהים, הרי אפשר לדבר אליו (כלומר אל הקירות), אפשר לצפות שהוא יענה באופן בלתי-אמצעי ומעורפל (הו, האוטובוס הגיע בזמן למרות הכל!), אבל ממש שיחות? חלופת אינפורמציה מילולית יחד עם בורא עולם שיצר מן האין את הברווז הברבור והבולבול? רק סהרורי מטורלל מארץ המשוגעים יתוודה על דבר שכזה, ועוד בכנסיה, בבית האלוהים, מכל המקומות בעולם.

כך היה בכל כנסיה אליה הגיע, ועם הזמן יותר ויותר אנשים דחקו אותו אל השוליים ודיברו איתו פחות, מעבר לחלופת ברכות שלום וכדומה. "תמיד אנשים התנהגו מוזר כשאמרתי להם שאני מדבר עם אלוהים, אני לא מבין מדוע…" כן, הם בהחלט התנהגו מוזר.

עם הזמן הוא הבין שכדאי לו להיות יותר דיסקרטי ופרטי לגבי שיחותיו עם האלוהים, ולכן הוא העדיף להתפלל בגנים עירוניים או ליד פחי זבל גדושים. אדוארד איננו טיפוס מיוחד, העניין הוא כזה: לאחר המלחמה של סרביה עם קוסובו (מחוז עם רוב אלבני בסרביה גם סטטוס דומה מאד לגדה המערבית בישראל של אוטונומיה חלקית) בשנות התשעים, אמריקאים (כמוני וכמו אדוארד) קיבלו פריווילגיה מיוחדת במינה: אנחנו מסוגלים לשהות באלבניה שנה ללא ויזה, ואם נצא וניכנס שוב אל המדינה נקבל שנה שוב, וכך חוזר חלילה ככל שנפשנו חפצה. זה אומר שישנו מיעוט קטן מאד, אבל מאד, של אמריקאים שנמצאים באלבניה בשל כך ובשל יוקר המחיה הנמוך. המיעוט הזה הוא בדרך-כלל פנאטים דתיים, פרוטסטנטים, מורמונים, ואיך לא? הארי-קרישנות. שוב, כמו ישראל, אם אמריקאי הגיע לשם זה משום שהוא דתי מטורלל (ע"ע יעקב טייטל וברוך גולדשטיין), כמעט תמיד.

בסופו של דבר הוא ביקש ממני ללמדו גימטרייה וקריאה בספר תהילים, והסכמתי מתוך נימוס. למזלי, התווסף לחדרנו זוג נוסף, ספרדים מקסיקנים, כלומר, ספרדית ומקסיקני. את הימים שעקבו ביליתי בעיקר עמם. משום שהבעל מקסיקני, ומצב הנישואין שלהם בשל כך היה מסורבל, הם נאלצים לצאת מאזור שנגן כל תקופה על מנת לחדש את הויזה שלו בספרד. הם החליטו לבוא לאלבניה לשם שינוי, הם לא ידעו דבר על המקום טרם הגעתם, כמו כמעט כל המטיילים אשר מגיעים לאלבניה.

אחרי כארבעה ימים החלטתי שהגיע הזמן לעבור להוסטל שחברתי מקנדה המליצה לי עליו, הספיק לי מאדוארד הנוצרי המטורלל, והספיק לי מהיפני שהתרוצץ לנו שם בלי חולצה במסדרון שעשה קולות של קרנף נחנק, והספיק לי מהשירותים שם שהצחינו משתן על אף שהמנקה הקפידה לצחצח ולקרצף, אך שום דבר לא עזר, ובעל הבית החצי אלבני חצי צרפתי שישב שם בחצר הקדמית עם חברו הראפר המזוקן (והצרפתי) ועישן ירוק מתוך עננת יתושים היה אדיש לחלוטין. הגיע הזמן לעבור הלאה.

ההוסטל החדש היה בדיוק מה שציפיתי שיהיה לפי תיאוריה של חברתי, ניתן היה להריח את ההוסטל ממרחק של עשרה מטרים, הריח היה ברור, ירוק איכותי מקוסס. כן, זו אירופה, ושם מקססים. ההוסטל היה גם הוא בית קרקע ענק אשר ישב לו ניסתר בתוך שכונה מוזרה שהייתה שילוב של מוסכי אופנועים ואופניים, אזור מגורים ושני בתי ספר, מרחק יריקה מהבזאר ("פאזאר" באלבנית). ההוסטל היה מקום קסום ונהדר, היה בו בר ובו חצי ליטר בירה מהברז היה שבעה שקלים ושוט של ראקיה (או כפי שקוראים לו במשפחתי – שליבוביץ) היה גם שבעה שקלים, גרם של ירוק היה עשרה שקלים, וליד בקבוקי הראקיה מעל הבר הייתה צנצנת עם עוגיות ספייז-קוקיז. כל המקום היה מעוצב במעין תמת שאנטי, אבל לא מהסוג המעצבן שמזכיר את חנויות הקטורת של התחנה המרכזית החדשה של תל-אביב. ברור היה שכל האביזרים שם לוקטו מעיזבונות של בתים מקומיים, אבל הדבר הנהדר ביותר היה הגינה. לבית הייתה גינה אחורית נהדרת עם מרפסת, ובה ישבנו כולנו מבוסמים מבירה, ראקיה וקנביס, ומדי פעם יצאנו מעבר לחומות ההוסטל לאכול סופלצ'ה (הגרסה המקומית לשווארמה, שלדעתי טעימה מהשווארמה הישראלית) ובוריק (בורקס אלבני, מהמם), והכל זול, והכל טעים והכל נהדר.

20181006_141839

זה היה בגינה הזו שהכרתי את אוסאמה. אוסמה היה בחור טורקי שבא לטיול באלבניה לפני שנתיים ולא עזב את טיראנה מאז, כמו איברהים, שהגיע לטיול מבחריין, וגם הוא החליט שהוא לעולם אינו רוצה לעזוב, אבל נאלץ לעזוב בשל ענייני ויזה, אז כמו אוסאמה, הם החליטו להתחיל לעבוד בהוסטל, כאשר איברהים עוזב כל תשעים יום וחוזר.

אני ואוסאמה ישבנו בגינה ועישנו ירוק מהבוקר ועד הערב ובהינו בפרפרים שהתעופפו בגינה בזמן שאיברהים טיפל בקבלת שוהים נוספים ואספקת חביות הבירה השוטפת שההוסטל היה זקוק לה יותר מכל. עמנו ישב עובד נוסף בהוסטל – אוני, הפיני השיכור, וארביס, החבר האלבני של בעל הבית שדיבר טורקית שוטפת עם אוסמה ועישן ג'ויינטים ענקיים כל אחד שני גרם ירוק לפחות, ותמיד השמיע מוזיקת רגיי מעצבנת מהפלאפון שלו, אבל הוא היה בחור ממש סבבה מלבד זאת, וגם הוא, כמונו, אהב יותר מכל לבהות בפרפרים הענקיים שהתעופפו בגינה.

 "אתה היית גם בצבא, נכון?" שאל אותי אוסאמה.

"כן, לצערי, זה היה לפני הרבה זמן, בשנות האלפיים המוקדמות. גם לכם יש גיוס חובה?"

"כן, אבל זה סתם מעצבן, אנחנו לא באמת עשינו משהו, סתם זרקו אותנו על איזה הר ליד כורדיסטן לפטרל שם בלי שום סיבה במשך שנה."

"במקרה שלי דווקא כן היה משהו משמעותי בכל השהות שלי שם בראמללה, אבל זה אפילו יותר נוראי, כי אתה תקוע שם עם טיפוסים שבעולם שפוי לעולם לא היית אפילו פוגש, וכולם שם מרגישים שהם מצילים את האומה מפני אבדון גמור."

"כן…"

"אבל אתה יודע מה? היום, אני דווקא מסתכל על החוויה הזו בצורה שונה ממה שהסתכלתי עליה בזמנו. בזמנו הסתכלתי על החוויה הזו בתור פשע נוראי אשר בוצע נגדי, היום, ברטרוספקטיבה, אני יכול לומר לך שלא הייתי יכול לשבת כאן איתך, בגינה הזו כאן בטיראנה, ולהיות מאושר כפי שאני כרגע."

"למה?"

"אחד הדברים שהצבא לימד אותי ואותך יותר מכל דבר אחר, הוא מהו אושר. ושאושר הוא בסופו של דבר חופש. בצבא לוקחים ממך הכל, את הזמן שלך, את החופש שלך, את כל מה שנוח ונעים ודוחפים אותך לתוך סיטואציה נוראית למשך זמן רב, ובה הכל נוראי, האוכל נוראי, המיטה נוראית, האנשים נוראים, וחשוב מכל, אין לך שליטה על שום דבר, אתה אסיר, ואתה נאסרת על פשע שמעולם לא ביצעת.

כשאתה יוצא מהמאסר הזה, אתה לומד פתאום כמה מעט אתה באמת זקוק לו כדי להיות מאושר. כיצד מספיק שיש לך את הזמן שלך, וגיטרה, ומיטה נעימה לישון בה, ואתה מאושר. הצבא מלמד אותך להזדקק לכל-כך מעט, וכיצד ליהנות ממנו יותר מכל השפע שהיה לך לפני-כן.

לכן אני ואתה מסוגלים לשבת כאן שעות ולהיות מאושרים, כי אנחנו יודעים מהי האלטרנטיבה, אנו יודעים כיצד היעדר כל החופש והשקט הזה נראה, ולכן אנו מסוגלים להעריך את זה כל-כך."

"כן, זה נכון כשאני חושב על זה, זה באמת דבר אחד שאני למדתי מהחוויה הזו יותר מכל."

גם אוני שירת בצבא הפיני, גם להם גיוס חובה מסתבר, אבל אותו זרקו איפשהו ככח שמירת שלום וכמו אוסאמה בילה את רוב זמנו בחוסר מעש. הוא ניסה להסביר לנו מה הוא עשה, אבל הוא רוב מה שהוא אמר היה מלמולים ונהמות, וזה לא היה חסר-פשר משום שהוא היה שיכור, כי הוא תמיד היה שיכור, פשוט המבטא הפיני שלו היה מעורפל, והוא תמיד היה עוצר באמצע הסיפור ומתחיל לצחקק ולחייך ולנשוף מאפו בקולות מוזרים. הוא טען שהוא למד קרב מגע נדמה לי, אינני בטוח, איש מאתנו לא הבין מה הוא אמר. אבל הוא היה אדם נהדר, תמיד מנסה לעזור, ותמיד מציע שוטים של ראקיה שחברו של בעל הבית זיקק בגינה שלו לא רחוק משם. ראקיה ביתית היא טעם נרכש, וכולנו רכשנו אותו דיי מהר.

אוסאמה ישב את רוב שעות הבוקר על כורסת ראטן מול הלפטופ שלו וצפה במשחקים של הליגה האירופאית, אוני התאבסס על הפלייליסט, היה לו קיבעון על פלייליסט של רוק קלאסי מיוטוב שהשיר הראשון שלו היה פינל קאונטדאון של ארופה, והשיר השני, איך לא, הפסקול של הבלקן – אפריקה של טוטו.

אחרי כמה ימים אני ואיברהים החלטנו שאוני צריך למצוא פלייליסט אחר או שינקטו צעדים מתערבים מצד שאר השוהים, הבעיה היא שאיברהים אהב סוג של מוזיקה אלקטרונית מעצבנת, והפלייליסט של אוני היה מעין פשרה כללית, אבל רבאק, חייבים להיות עוד אופציות מלבד הפלייליסט הזה.

"אתה יודע, אם זה היה תלוי בי, הייתי שם מטאל פה כל הזמן" אמר לי אוני, הוא ראה אותי יושב מסטול מול הלפטופ שומע סלייפ באוזניות שלי, והוא גם ראה את תיק הגב שלי עם כל הפאצ'ים.

פינלנד היא מעצמת מטאל, ואוני בתור פיני היה מטאליסט מלידה. שנינו הסכמנו שהזכייה של לורדי באירווויזיון הייתה רגע חשוב בהיסטוריה של הז'אנר, אך באותה המידה, שלורדי הם להקה חרא ולמען האמת, הם לא ממש מטאל אם באמת חושבים על זה.

באותו היום היה הקרב המהולל בין חביב למגרגור ביו-אפ-סי, ישבנו כולנו אז ברחבי הקומה התחתונה של הבית, חלק בגינה, ואני במרפסת עם הלפטופ, ועישנתי לא מעט. הציפורים צייצו, הפרפרים התעופפו סביב, כולם עישנו ג'ויינטים מקוססים ואני היחיד עם מקטרת מתכת מעשן ירוק נקי. הקרב היה מטורלל לחלוטין, והייתי צריך להימנע משיחות ותקשורת באופן כללי כדי לא לדעת כיצד הקרב הסתיים. כמובן, זה לא עזר, אנו חיים בעולם בו כבר יותר ויותר קשה לא לדעת דברים, יותר ויותר קשה לייצר איזו בועה סביבך ולדמיין את העולם כמקום מתורבת, או שאפילו הפינות הנידחות בהן אתה שוהה הן מתורבתות. אני מתגעגע במידה מסוימת לעולם שבו התבגרתי, בו ניתן היה לקרוא ספרים ולדמיין שישנם מישורים נעלים יותר של המציאות, שישנם מקומות עם חוויה אנושית שונה לחלוטין, אבל זה לא המצב, אפילו בכפרים הנידחים ביותר של קמבודיה לכולם יש פלאפונים וכולם שומעים ריאנה וכולם יודעים את שמו של דונאלד טראמפ ומזיינים אחד לשני בשכל עליו בפייסבוק. הקרת הגלובלי הוא בדיוק זה – קרתני.

הקרב היה מוזר, והוא הסתיים באופן מוזר, אבל מה שהיה יותר מוזר הוא שאיברהים התחיל לצעוק פתאום על האמריקאי האפילו עוד יותר מוזר עם התסרוקת הדפוקה הזו שנראית כאילו הוא ברח מהתוכנית בידור הזו שהייתה בסרט "האלמנט החמישי", וכל זה בזמן שאני צופה בקרב ולא מבין מה קורה סביבי, לכולם לקח דקה או שתיים להבין מה מתרחש שם.

האמריקאי הזה היה שם כבר כמה ימים, בלילות הוא תמיד היה יושב ומשתכר עם איזו אחת ומדבר בקול רעם, ואוכל מלא פסטה מקערה שהוא הכין לבד במטבח (עם רוטב ברילה מצנצנת, אני כבר בטוח שהחרא הזה מרעיל ומזהם את הנפש), אף אחד לא ממש סימפט אותו, אבל איברהים כבר ממש התעצבן הפעם, מסתבר שהוא התחיל לחטט במתקני ייבוש כביסה בדיוק באזור בו איברהים ייבש את התחתונים שלו, ובנוסף לכך, מסתבר שאיברהים מאד רגיש לגבי התחתונים שלו. זה היה הקש ששבר את גב הגמל.

אלו לא היו אפילו תחתונים כאלה יקרים, אין לי מושג מדוע הוא דאג כל-כך, אבל התגובה של האמריקאי עצבנה אותו יותר מכל ("אני יודע שזה לא שם, אבל אני רק בודק אם זה שם, עזוב אותי בשקט!"), וכל מה שעבר לי בראש היה שזה חתיכת יום קרבי, גם חביב מפרק למגרגור את הצורה (ולמאמן שלו, ולחבריו אחר-כך) וגם איברהים מאבד את עשתונותיו ומתחיל לקלל את שודד התחתונים התימהוני. לבסוף, אוסמה הרגיע את הרוחות, והאמריקאי עזב את ההוסטל באותו היום והמשיך צפונה לכיוון שקודר. איברהים אכל ספייס-קוקי מהצנצנת עישן פאיסה ונרגע מהר מאד, ושוב פעם אוני שם את הפלייליסט הזה עם אפריקה של טוטו.

"תאמין לי אוסמה, זה היה חתיכת קרב מטורף."

"כן, אני יודע, קראתי על זה משהו, עכשיו הורדתי אותו גם. הבנתי שבסוף הקרב הוא קפץ מחוץ לזירה ותקף את המאמן ואת החברים שלו, לא?"

"כן, שמע, מגרגור למד באותו היום שיעור חשוב לחיים, שיעור שניתן ללמוד בחמש דקות באשקלון – אתה לעולם לא מעליב קווקזי, בטח לא את המשפחה שלו ואת הדת שלו, זה לא יגמר בטוב."

"קווקזי?"

"הם היו פעם השכנים שלכם, כששלטתם בבאטומי, זה האזור מצפון לגאורגיה."

"חחח, כן, זו בחלט הייתה טעות מצידו."

"כן… וכפי שראינו היום, מטעויות לא רק לומדים, על טעויות גם משלמים."

"כן… בהחלט."

20181001_201113הפרמידה של אנוואר הוג'ה – בסיום בנייתה הייתה הבניין היקר ביותר באלבניה, היום היא נקראת בהיתוליות "המאוזוליאום של הוג'ה".

פירה

אני: היא אמרה לי שעד שהוא הגיע והכין עבורה פירה, כלומר עזר לה, היא מעולם לא הכינה פירה, תמיד הכינו עבורה.

היא: מה? לא נשמע לי סביר.

זהו, זו אמירה מאד תמוהה, זה מאכל סטנדרטי, אפילו הבשלנית הכי גרועה בעולם יודעת לערבב ולמעוך יחד תפוחי אדמה מבושלים עם חמאה חלב ומלח, או בגרסאות הכשרות שראיתי, עם מרגרינה ואבקת מרק.

נכון?

נכון. זהו, זה כל-כך מוזר לי. זו אמירה שאומרת כל-כך הרבה על הדוברת, כי מה זה אומר? שעד אותו היום כל הפירה בחייה היה מעשה ידי חבר או חברה או קרוב משפחה? זו אמירה שנועדה להבהיר לי את הרקע האריסטוקרטי שלה? או שאולי זו אמירה שנועדה לבשר לי כמה אוכל הוא עניין שולי בחייה, והיא חיה על מה שיש זמין כי זה רק דלק לגוף כך שאין לה זמן לזוטות החיים? אולי שניהם? אולי אף לא אחד?

אין לי מושג, זה הזוי.

לגמרי. מאנשים כאלה אני מתרחק. זה נראה לי עניין אלמנטרי לטבע האנושי, להתנהגות בריאה, לדעת להכין פירה, או לפחות לא להעמיד פני בור לגביו, אפילו טבעונים יודעים להכין פירה לעזאזל! והם אובססיביים לגבי האוכל שלהם, אבל האדישות הזו כלפי אוכל, ועוד משהו בסיסי כמו פירה, זה בלתי נסבל.

אבל… מלא פחמימות…

אל תתחילי עם זה.

עצות טובות לחיים טובים

אחת התופעות המוזרות שצצו מתוך יוטוב בשנים האחרונות הוא הערוץ של אלן דה-בוטון, "בית-ספר לחיים". זה ערוץ מוזר משום שהוא נועד לאותו נתח מהאוכלוסייה שאני משתייך אליו – המעמד הבינוני המשכיל (אפילו היפר-מושכל לעיתים) והאמיד, והוא מספק שירות שהמעמד הזה בדרך-כלל בז לו – "ספרי עזרה עצמית" אך ללא ספר, ובפורמט של וידאו. המעמד הזה לרוב בז לתעשייה הזו משום שהוא לרוב חש שהוא כבר שמע את כל הקלישאות ושבסופו של דבר העצות וההשגות של החרושת הזו אינן שונות ממה שאנחנו כבר יודעים מפסיכולוגיה פופולארית, על אחת כמה וכמה הדור שלי שגדל על ברכי השיח התרפויטי-פסיכולוגיסטי, שיח שקיבל רוח גבית נוספת בשנים האחרונות.

הנושאים העיקריים שהערוץ דן בהם הם כמובן בנאליים למדי – אבטלה לפרקים, ייאוש מקצועי, בדידות, כישלונות רומנטיים וכל שאר המלנכוליות שפושות בדור שלם שיודע שהרווחה הכלכלית שהוריו נהנו ממנה ככל הנראה לא תמשיך לתוך חייו הבוגרים, ושיתר על כן, האינסטיטוציות החברתיות שהבטיחו את האיזון והביטחון של חיי הוריו (וילדותו) מתפרקות ומתפוררות בקצב מתגבר, הכוונה כאן היא למוסדות כמו נישואין, הממסד הדתי, מוסדות ההשכלה, ואפילו המדינה.

למען הסר כל ספק, אין לי משהו נגד הערוץ הזה וצופיו, אם זה עוזר למישהי או מישהו, אז אדרבא ואדרבא, אני בעד. אבל זה כן מוכיח לי משהו שאני תמיד חשתי, אותו "מעמד משכיל" איננו באמת משכיל, יש לו אקרדיטציות שונות, אבל בסופו של דבר "ההשכלה" שלו מסתכמת בשישה סמסטרים של מצגות פאוור-פוינט בהן מועברים לו אנקדוטות שונות, רשימה של אוצר מילים ש-"אדם משכיל" דרוש לה באמתחתו, ושני סמינרים שהם לא יותר מאשר מטלה ברמה תיכונית עם יותר נפח (שהם אוהבים להציג בתור עמל שגובר על בניית פיתום ורעמסס). השאר, שרכשו השכלה מעט יותר ראלית (והכוונה כאן לרוב לפרופסיונלית, עם כיוון יותר ברור לשוק העבודה) הדביקו את הפער באמצעות הסתודדות עם אלו שהגיעו מאותם התארים, או היום, שהייה בקבוצות מדיה-חברתית שונות, ודברים מסוג זה.

השירות שהערוץ הזה מספק עדיין נחוץ כי עם כל "ההשכלה", עדיין צריך שמישהו יכין סרטון קצר שיסביר לך דברים אלמנטריים בחיים, דברים שאם היית באמת קורא את החומר, או אפילו כמה ספרים בחייך, היית מבין ובנקל.

הסוג הראשון של הסרטונים שהוא מפיק הוא סינופסיס לספרים של דוסטייבסקי או אלבר קאמי, למשל. כלומר מדריכי ניימדרופינג, עם תובנות מוכנות מראש לזרוק לתוך שיחה אקראית. אבל על זה אפשר לסלוח, התופעה הזו קיימת הרבה לפניו. בעבר פשוט היו קוראים את הפסקה הראשונה בויקיפדיה או קונים את הספרים האלה בסטימצקי בעשרים שקלים שהכילו את הקיצורים הללו, ומספר אמרות כנף. נו, ניחא, הטיפוסים שחוטאים בכך עדיין עדיפים על הרוב.

הסוג השני של הסרטונים הוא באמת מוזר, מדריכי דייטינג. לא מדובר במדריכים כיצד לחזר אחר מישהי או משהו בסגנון, אלא מדריכים כיצד לפתח מערכת יחסים ולשמרה, כיצד לשוחח עם המחזר (או כיצד לשוחח כמחזר במהלך הדייט) ורוב העצות מתרכזות סביב הנושא של תקשורת תקינה, כלומר כיצד להציג את עצמך באופן "אותנטי" וכיצד למצוא את "העצמי האותנטי" אצל הצד השני, כיצד להשיל את הגאווה שלך וכיצד לאתר נרקיסיזם אצל הזולת.

אולי הסיבה מדוע זה נדרש היא משום שעולם הדייטינג בימינו גורם לכך שכל אחת ואחד צריכים לעבור איזו אוטו-קומודיפיקציה, ומשום כך, משום ש-"העצמי" הפך למוצר צריך כעת לשווק אותו, וכל הלוגיקות של שיווק מוחלות באותו הרגע על הצגת העצמי, הפרופילים באתרי דייטינג מוצגים בהתאם, אלו קו"חים לצורכי רומנטיקה, ודייטים הפכו לראיונות עבודה. במידה מסוימת, אלן דה-בוטון מכין סרטוני הדרכה לרכזות משאבי אנוש, ולמועמדים פוטנציאליים.

אינני רוצה שישתמע ממה שאני כותב כאן שפעם היה טוב יותר ומערכות יחסים היות פחות מכאניות או שחיזורים היו יותר "טבעיים", זה לא מה שאני אומר, למען האמת, אני לא בטוח לגבי מה אני שמנסה לומר כאן.

כנראה שזה פשוט מוזר לי שאינטואיציה וניסיון חיים, או הרהור, צריכים להיות מעובדים לסרטונים קצרים ונהירים, כמו מתכוני-העשר-שניות האלה שהיו פופולאריים אז (אולי עדיין פופולאריים ואני מחוץ לעניינים?) לפני שנתיים בפייסבוק להכנת גלילות פיצה עם נקניק וגבינה עבור אנשים שלא יודעים כיצד להרתיח ביצה קשה.

כנראה פשוט נמאס לי מסתימות, גם כשהיא מגיעה מאנשים שאני חש כלפיהם חיבה וסימפטיה – שאריות מהמיזנתרופיה הטינאייג'רית שלעולם לא תעזוב אותי, כנראה.

 

איזאקאיה שנכנסתי אליה בטעות בבנקוק

או איך היפנים ריפאו לי חמרמורת.

אני מתעורר רק אחרי שלוש בצהריים ומשום שהייתי בהנגאובר חיפשתי מקום שמגיש מרק, לא אכפת לי איזה רק שיהיה מרק, וניסיון חיי למדני כי ישנן רק שתי ציוויליזציות שבאמת הצליחו לפענח את צופן המרק – יהדות אשכנז, ומזרח אסיה. אבל דא עקא, הכל היה סגור מלבד קומץ מסעדות שמבחוץ נראו קוריאניות, אך מסתבר שהן אינן.

אני נכנס וכולן צועקות עלי ביפנית, אבל כל עוד אחרי הצעקות יהיה מרק, למי פאקינג אכפת.

המלצריות מדברות בחצי אנגלית חצי יפנית חצי תאילנדית ואין לך מושג מה קורה, אתה מקבל מרקים שלא הזמנת, הן מלטפות אותך ומחבקות אותך, וכולם שיכורים מבירה וסאקה וויסקי יפני. והטירוף לא נגמר שם, כולם צועקים אחד על השני האפי-נו-ייר וקאנפאי וצוחקים בלצון ושרים במעין זימזום-המהום ללא מילים, חגיגות השנה החדשה היו אתמול, אבל כנראה שהן המשיכו עוד לאותו הרגע בו נכנסתי לכאן.

זו הפעם ראשונה בחיי שראיתי שמחה קולקטיבית עם רוח קרבית. הלקוחות מכריחים את המלצריות לשתות, ומכריחים אותן לשיר יחד עמם, אבל איכשהו הסיטואציה לא נראית מאולצת, זה לגמרי חלק מהגדרת התפקיד של הסועד והמלצרית וכל דבר אחר שנמצא בחדר באותו הרגע. בעל הבית מסתובב במקום סחור וסחור, הוא יפני גבוהה וחברמן, וחצי שיכור בעצמו, שעמד ופיקח על הכל והכין סושי וסאשימי וערבב אורז בדלי עץ גדול יחד עם שאר הטבחים ובירך את כולם לשלום ולהתראות. זה כאילו המסעדה הזו מתנהלת כמו מסיבת סיום בלתי נגמרת בעולם בו אין שמחה אוטנטית או מזויפת, רק מצב קבוע של שמחה מתוחזקת וקונסיסטנטית.

עד אותו היום רק קראתי על איזאקאיות, ולא חשבתי שאי-פעם אזדמן לבקר באחת טרם אגיע ליפן, מה נהדרת היתה הפתעתי.

האוכל היה פאקינג מעולה. המעט שדיברו אנגלית שם לא הפסיקו לדבר על זיונים וכמה שהם בררנים, ושוב ושוב צעקו האפי-נו-יר אחד על השני, בנגקוק היא העיר עם הכי הרבה זיונים בעולם, אבל החוק הוא שלא מדברים על זיונים, לא משום שזה גס-רוח, אלא משום שזה משעמם, זה כמו לדבר על כביסה או שטיפת כלים, כולם עושים את זה, זה נדחק לתחומים הבנאליים של החיים אשר לגביהם עדיף להישאר אילמים.

לקח לי שלושת רבעי שעה ללעוס את התמנון הזה (שעדיין היה טעים), אבל החזיר בגריל היה עסיסי ופריך, כמו גריווען, והמרק, א-מחיה, מרק דאשי טרי, ותה ירוק וטרי, הדבר האהוב עלי בעולם, מעלים טריים של תה ולא המאצ'ה הדוחה הזה שיש לו טעם של אבק ותרד מיובש. והסושי, שאלוהים יעזור לי איזה סושי, לא אכלתי דבר כזה בחיי.

20190101_234328

אולי הדבר שהכי הפתיע אותי היה הקיר שהיה כולו מלא בבקבוקי וויסקי ג'וני ווקר וצ'ויה, ששמתי לב אליו רק לקראת הסגירה, עת המקום החל להתרוקן. זה היה כמו בקאנטרי קלאבים הישנים שהיו אז בוונקובר, שהיית קונה בקבוק וויסקי והיו שומרים לך אותו מסומן לכל פעם שתבקר. מסתבר שזה עדיין נהוג אצלם.

20190101_235351

זה מוזר להיות היחיד שאיננו שיכור במקום בו כולם בגילופין. כאשר סיימתי לאכול, הוגש קינוח, אבטיח. הקינוח היה בחינם, חלק מהוויית המקום.

20190101_235518

אני חוזר לשם, זה בטוח.