קשרים

בבלוג הישן שלי, שהיה בישראבלוג, הייתי נוהג לכתוב כל מיני דברים על מנת להכעיס אנשים, אבל זה היה כי כעסתי בעצמי. כעסתי על ישראל, על החברה הישראלית, על כל מה שקשור במדינה והחברה הזו.

הסיבות נותרו בעינן, רק הכעס חלף. זה כעס שנעלם כאשר מתבגרים, אצל חלק זה קורה מתוך כניעה, והשלמה עם המציאות בשוויון נפש. אצל אחרים, כמוני, כעס זה נעלם משום שהם קיבלו את הכוח לשנות דברים רבים לגבי חייהם, לפעמים לגבי דברים מסוימים, זה לא שהכוח הזה הופיע לפתע, עיתים, הוא תמיד היה שם, רק ההחלטה לפעול טרם התקבלה.

אני נוטה לנתק קשרים במהירות עם אנשים רבים, גם עם חברים. זה מגיע מתוך הבנה שחברויות הן תמיד דבר זמני וקונטקסטואלי. חברויות שורדות משום שיש הקשר חברתי משותף לשני האנשים, לכן אנשים תמיד נעצבים כאשר הם יושבים לבדם בחדרם וחושבים על כל החברים והמכרים שהיו להם במהלך הלימודים והעבודות השונות שהיו להם, מדברים על "חברויות אמתיות" וכיוצא בזה. דא עקא שאין "חברויות אמיתיות" ישנם רק הקשרים משתמרים אשר מהם מניה וביה קשרים משתמרים.

ניתן לשמר הקשרים, אבל אין הדבר פשוט לדעתי. הקשרים נולדים מתוך מכלול הבחירות שלנו בחיים שהובילו לנקודה מסוימת. לכן, כדי שקשרים ישתמרו, ממה שאני שם לב, צריך להיות וקטור אחיד של בחירות בקרב שני הצדדים של הקשר. הבחירות לא צריכות להיות זהות כולן, שניהם נשואים, שניהם גרושים, זה תורם, במיוחד דוגמאות מסוג זה משום שהן קשורות לשינויים מונומנטליים בחיי האינדיבידואל, מספיק גישה כללית שעדיין משותפת, זהו הווקטור, אבל הגישה משתנה עם הבחירות, והבחירות משתנות עם הגישה.

כשאני בועט מישהו מהחיים שלי, זה הרבה יותר קל היום, פעם הם היו יותר עקשנים, היו כאלה שממש נלחמו להישאר איתי בקשר. אבל היום זה כל כך קל, חוסמים בפלאפון, חוסמים באימייל, מעיפים מהרשתות החברתיות, וזהו, סטרילי.

מדברים היום על נושא הקנסל־קאלצ'ר הזה, אומרים כמה שזה נוראי ורעיל, אבל לדעתי זו פריווילגיה נהדרת שיש לנו היום, היכולת להיפטר מכל מיני אנשים מעצבנים שבעבר כל כך היה קשה להיפטר מהם. הרי היינו תקועים איתם בכל מיני מסגרות, או שהיה היצע כזה גרוע של אנשים שניתן היה להתחבר איתם בגלל מגבלות גיאוגרפיות.

טוב, אולי זה רק אני פה, כי לי מאד קל להתחבר עם אנשים מכל מקום כמעט ומכל תרבות. כנראה הסקרנות האינסופית שלי לגבי החוויה האנושית, זה חלק ממה שמוביל אותך לתואר בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בסופו של דבר (לא בזה התואר השני שלי אם זה מה שאתם חושבים).

חזרה לעניינינו, פעם זה היה ממש קשה להיפטר מאנשים, אבל היום, אני שם לב שזה לא רק אצלי, רשת ההיכרויות שלנו מאד מפוזרת ומאד מופרדת מבחינת האינדיבידואלים שאנו חברים עמם. אבל שוב, אולי זה רק אצל אנשים כמוני, ואני מכיר בעיקר אנשים שהם כמוני, אבל אני שם לב שגם אלו שאינם מגיעים ממעגלים כמו שלי המצב דומה.

על כל פנים, אני יודע שקנסל־קלצ'ר מתייחס לזה שמטילים על אדם חרפה שפוגעת בו באופן יסודי ולעיתים שוללת ממנו את מקור פרנסתו, או שפוגעת בו. אבל הכוונה שלי היא לסנטימנט או לתרבות החדשה שבה לגיטימי לומר: "דיי, אני לא רוצה את הבנאדם הזה במרחב שלי יותר", וזה לא נחשב לדבר קיצוני או חמור.

ישנם סוגים שונים של קונסטרוקטים רטוריים שנולדו מהשיח התרפאותי, ואחד מהם הוא "אנשים רעילים". אני חושב שזה מונח מטופש שבעיקר משמש כל מיני קוראי ספרי עזרה עצמית או כל מיני כאלו שהולכים לפסיכולוגים, ואצלי זה מעורר תחושת קבס (ענין אישי, מי שצריך את זה, זה לגמרי לגיטימי ונדרש), ואף על פי כן, ישנם אנשים כאלו בחיינו לדעתי. ישנם אנשים שפוגעים במוטיבציה שלנו לעשות דברים מסוימים, או אנשים פולמיים, שכל שיחה עמם הופכת לוויכוח מיותר שגוזל ממך כוחות ומשאבים מנטאליים רק כדי להגיע להסכמות בסיסיות סתם כי הם צריכים איזה פרץ אדרנלין, ומנצלים אותך לשם כך, או אנשים שניתן לדעת בברור שיש בהם כוונות זדון כלפינו, לא בהכרח משהו חמור, אבל מספיק שמחה לאיד, או תחרות סמויה, לפעמים אפילו גלויה. לכולם וכולן יש אנשים כאלו בחייהם.

אנשים כאלה אני מעיף מיד וללא דיחוי.

מה שמציק לי הוא שאני שם לב שלרבים מחבריי יש אנשים כאלה בחייהם, במיוחד חברות וידידות, והן מסרבות להעיף את האנשים האלה מחייהן, תמיד מתוך פחד מבדידות או לבדות. הן אפילו מגדילות ומרעיפות על אלו תירוצים והסברים כשאני מעמת אותן עם הסיטואציות שנוצרו.

אני לא מבין את זה, אבל שוב, אולי זה עניין סובייקטיבי, אולי זה כי לאנשים רבים קשה למצוא חברים חדשים בשלבים מאוחרים ביותר בחייהם, ולי אין את הבעיה הזו, אז חברויות נראות להם כמו משאב נדלה.

טוב, נראה לי שאמרתי כל מה שיש לי לומר בנושא.




Pieter Lerooij, The Rejection, 2012

9 מחשבות על “קשרים

  1. קנסל-קאלצ’ר – פעם ראשונה בחיים שלי אני שומע מושג כזה. בהיותי חותך קשרים מהיר כברק, מבלי להביט אחורנית לשנייה, אני יכול להזדהות עם הדברים או חלק מהם. גם בעבר היה קל לנתק קשרים, מה קל מלהפסיק לפגוש אנשים, שמזמינים אותך, אתה לא מגיע, לא עונה לטלפון… וזהו, נגמר. מקסימום שונאים אותך עוד כמה.
    שבוע יפה לך.

    Liked by 1 person

      1. הנה הגדרה של “תרבות הביטול” מעיתון הארץ:
        “תרבות הביטול” — מושג חמקמק, שצבר תאוצה בשנים האחרונות ובו בזמן גם מעורר מחלוקת בגלל ההגדרות השונות שכל מחנה פוליטי משייך לו. כיום מזוהה הביטוי בעיקר עם הימין האמריקאי, שרואה בו הסלמה של התקינות הפוליטית, שגורמת ללחץ ברשתות החברתיות ול”מחיקה” של אנשים, מוצרים ורעיונות. דוגמה בולטת לעיסוק המבוהל בתופעה התבטא בימי השידור הממושכים שהקדישו בפוקס ניוז בחודש שעבר להחלטה של מנהלי עיזבונו של ד”ר סוס להפסיק להוציא כמה מספריו, בשל איורים גזעניים שמופיעים בהם.

        Liked by 1 person

        1. ובכן, בסך הכל נתנאל שמולוביץ' שהוא עיתונאי עם תואר שני בהיסטוריה כללית, נתן פה הגדרה כללית יחסית טובה למונח, אבל חשוב לזכור שזה מונח שעדיין נמצא בשלבים מתקדמים של התייצבות סמנטית, אז לא ניתן ממש להיצמד למשהו.

          האטימולוגיה של המונח הזה, לדעתי, מאד קשורה לאטיולוגיה שלו, כי הוא נולד ממושג אחר, "שיימינג". הסיבה מדוע לדעתי נזקקו למונח חדש הוא כי "שיימינג" (ביוש, הטלת חרפה) הפך לתופעה כל כך נפוצה, וכתוצאה מזה אפקטיבית, שצריך גם משהו כדי לדבר ולתאר את המנטאליות המייצרת והסביבה המיוצרת על ידי שיימינג. נוסיף לזה שהחברה האמריקאית (היולדת של שני המונחים) מאד אוהבת ענישה ופעולה משפטית (litigious and punitive) אז אצלם, ובתרבויות דומות, זה משהו שמוביל לתוצאות הרות אסון.

          שמעתי שבישראל ישנה סיטואציה דומה עם איזה שחקן, אין לי מושג מיהו ואין לי כח לגגל, וביננו ממש גם לא אכפת לי. אבל ממה שקראתי זה לא הוביל למשהו מהותי עדיין, וגם לא נראה לי שזה יוביל, ישראל היא לא תרבות מהסוג הזה. אפילו יצחק לאור, רק לאחרונה הוסר מכותבי הארץ, כתוצאה ממסע דומה נגדו שנערך שנים כבר, והוא עצמו אמר כמה פעמים, בפורומים פרטיים, יש חיים אחרי השיימינג.

          Liked by 1 person

          1. אז ארחיב קצת – בשיחה עם חבר אחר, ביוש, תרבות הביטול הינן פעולות של פיקוח חברתי, שכבר בתנ”ך או במיתוסים אחרים קיימות ופועלות. מספיק לקרוא את קינת דוד המבקש למנוע “ביוש” באמצעות ביטול הדיווח על מות שאול ויונתן, תרבות החרם היהודית העתיקה וכו’ וכו’
            השחקן עליו אתה מדבר הוא אבגי או שאתה מתכוון לארז דריגס שזוכה גם לשיימינג וגם לתברות ביטול בו זמנית. ישראל בהחלט בדרך לשם, וכמו כל דבר אמריקאי, בעוד כמה שנים אמריקה תחליף תקליט ובישראל עדיין זה יהיה השיא. אגב דוגמה בישראל לתרבות הביטול הוא שירו של אלתרמן “ניגון עתיק” שבגלל הבית בו המלים “תעבור קנאתי בוערת ותשרוף את ביתיך עלייך” שזוכה למעין “ביטול/התעלמות” וראה בקישור דיון של אורית קמיר בענין – http://www.oritkamir.org/

            אהבתי

  2. כמי ששומרת כבר שנים על קשר עם אדם יהיר, מניפולטיבי ומרוכז בעצמו – יכולה להגיד שאצלי זה נובע באמת מפחד מלהיות לבד, קושי ביצירת קשרים חברתיים והרגשה שאני לא יכולה להרשות לעצמי להיות בררנית. עצוב מאוד אבל זו האמת. רק לאחרונה התחיל להישבר לי מהקשר ה”רעיל” הזה והתחלתי בהדרגה להפחית את האינטראקציות עם אותו אדם…

    Liked by 1 person

  3. לרוב אחרי שמעזים לעשות את זה פעם אחת, מבינים עד כמה זה בעצם פשוט ומשדרג את החיים. אני לא מהחוסמים, אבל מבהירה היטב שאין לי יותר עניין בבנאדם ויש בזה תענוג גדול וממכר של לשים את האגו במרכז.

    אהבתי

כתוב תגובה לarikbenedek לבטל