מצור

דורית בנתה לעצמה מצודה, ומצאה את הדרך היחידה לחיות בשפיות בישראל. לה דירה במרכז תל אביב בה היא גרה עם שתי בנותיה ובעל שמפרנס בעבודה רווחית (הייטק או משהו כזה).

היא מנהלת סדנאות בביתה ודואגת לסנן בקפידה את אלו שסביבה ובסביבתה, הסינונים הם סינונים מסינונים שונים. ממון, משלח יד, מיקום גיאוגרפי, חיתוך דיבור וצחות לשון, כולם יחדיו מסודרים במטריצה, מטריצה מסננת. כך כולם סביב מחוברתים כדבעי, יודעים גבולות, מכבדים מרחבים פרטיים כציבוריים, וחשוב מכל, מתחשבים והגונים. השערים אמנם נפתחים בזהירות שמא יכנס צר, אבל.

אבל החפירים מתמלאים צואה ועולים על גדותיהם, והוונדלים דוהרים ומקיפים את המצודה סביב-סביב, הם שואגים בצימאון דם.

"הצחנה הזו שגואה ועולה מן החפירים, היא בכל מקום, היא נספגת בבגדים וחודרת לעצמות פנימה, היא הופכת לאוויר עצמו כמעט. עליך לסגור את כל חלונות המצודה," אמרתי לה, "ואין זה מספיק, צווחות הוונדלים שם גם כן, מהר סגרי חזק, איטמי, שלא תחדור אפילו לחישה."

אנחה.

"המקום הזה כבר אינו ראוי למגורי אדם, תחבולותיהם משתכללות מיום ליום, המחירים גואים והפסיפס האנושי גם הוא התנתץ, פטישים וסלעי ענק מרסקים וכותשים, איקונוקלסטיקה איטית אך יסודית. האדמה מתחת גם היא בגדה, הפכה לביצה עכורה המרקיבה את היסודות. הכל מתערער אט אט. הביצות שיובשו אי אז ואי אן, מתרטבות וצפות שוב מעלה, ואין זה בקרקע בעמקים, אלא כאן בנפשותיהם סביב, המילים נושאות מלריה."

"אן נלכה? הרי אנו אסורים כאן."

ועוד אנחה.

תומר מנסה לחיות את חייו בברלין, הוא נע ונד, מסאבלט לוְוה-גְה, אבל לרוב סאבלט, ותמיד חוזר חזרה, שוב לחום הצולה והמהביל. גם הפוסט-דוק לא הצילו, הוא נאלץ לשוב, שוב ושוב. גם הוא גר בדירה רעועה בשכונה רעה, בתל אביב היקרה. אבל הוונדלים אינם מניחים ולא פוסקים, על דלתותיו הם מדפקים, באגרופים מדממים, עומדים ודורשים ברעב שלעולם אינו בא על סיפוקו.

"המקום הזה אינו ראוי למגורי אדם," אמרתי לו, "גם כשהגענו הנה אי אז, היה זה משום הפוטנציאל שגלום, לא משום המציאות הקיימת. דבר לא התגלם, להפך, ראה איך הפיח הפך מפויח, ראה איך הזוהמה הזדהמה. וכעת הם רוצים אפילו יותר, ראה את המשתרכים שם בחוץ, וסבלנותם פוקעת, ממתינים לשעת הכושר, מחכים לעוט."

אנחה.

"אן אלכה? כבר באתי וחזרתי והמקומות כבר אוזלים, גם שם וגם כאן. הרי אתה כבר עזבת אבל לי אין לאן."

"הם מכרו לך את ההתמכרות למוכר, אבל הגמול מחכה בגמילה, המזור נמצא בזר. אסור להיכנע."

"אסור להיכנע."  

ועוד אנחה,

אנושה.