יומני הבלקן חלק ג'

ניק הגיע מצפון קרולינה, וישן במיטה לידי. באותו היום הוא היה בדרך צפונה לשקודר וחזר למחרת, מסתבר שהוא שוחח עם האמריקאי הדפוק הזה, וגם הוא לא הבין על מה כל הסיפור. ניק הוא מהנדס שמתעסק בעיקר במחזור חלקי פלסטיק, זה דיי יוצא דופן לפגוש מישהו שמתעסק במשהו באמת חיובי ומועיל לאנושות.

כשהוא חזר באותו הערב, ישבנו שוב והשתכרנו על המרפסת עם כולם, הייתה שם חבורה רועשת של אוסטרלים, כל הבלקן שורץ חבורות רועשות של אוסטרלים, הם כמו מקקים שיכורים, הם בכל מקום, והם תמיד שיכורים.

עמנו ישב דניאל משוודיה. בחור מוזר, הוא לא שתה, אבל מסתבר שזה משום שהוא מוסלמי שזה מוזר משום שמכל הסמנים נראה היה שהוא הומו. קבענו ללכת לאכול באיזו מסעדה אלבנית אתנית שהם ראו בסיור שהיו בו באותו היום, אני לא כל כך התלהבתי מהרעיון, אם זה משהו שמראים לך בסיור, זה תמיד משום שהמדריך קיבל עמלה על כך, וזה מבטיח שזו מלכודת תיירים, אבל הסכמתי. מה כבר יש להפסיד?

בערב למחרת קבענו להיפגש בכיכר המרכזית סקנדרביי. הכיכר המרכזית של טיראנה היא מקום מדהים, כיכר ענקית שמתפרסת על שטח רחב והיא מוקפת ארכיטקטורה קומוניסטית. מה שהכי הדהים אותי הוא שהכיכר כולה מלאה שיחי תבלין, לא היה פרח אחד כמעט. רוזמרין, מרווה, שיבה, לימונית, הכל היה שם. זה ממש הדהים אותי כי נראה שהמחשבה הייתה שהכיכר באמת תשרת את התושבים.

משם המשכנו לכיוון המסעדה, כשהגענו אליה כבר ניתן היה להבחין בכך שמשהו אינו כשורה. מסעדות אתניות בדרך כלל אינן אתניות באופן כזה מופגן. מיד כשהגענו יצאו משם חבורה של אמריקאים בחולצות פולו ומכנסי חאקי ששיבחו אחד בפני השני את האוכל, הסתכלתי על ניק ואמרתי לו "זו מלכודת תיירים, אני מוכן להתערב", "כן, אני מסכים" הוא ענה. אבל דניאל ממש רצה לנסות את המקום, אז מה זה משנה?

כשנכנסנו פנימה היה ברור שצדקנו. ישבנו שם על ספסלים נמוכים, ניסיון לשחזר חוויה עות'מנית־אוריינטלית, והזמנו את האוכל האלבני. פשטידה מוזרה של חלקי פנים עם תיבול מסתורי אך מוכר, בשר כבש מורתח, ותבשיל פֿ‏‎ָרגְס, שהוא מעין לאצ'ו, או שקשוקה בלי ביצים ובמקומם גבינת סֵרְנֶה (מה שנקרא בישראל גבינה בולגרית). האוכל היה די גרוע, באופן כללי אוכל אלבני הוא דיי גרוע. אני וניק שתינו בירה גרועה, דניאל כמובן נמנע.

לפתע הבחנתי בכך שהריפוד האדום על המושבים לא היה באמת ריפוד של טפטין אלבני אלא טפטין עם לוגואים של לואי ויטון, הדבר הקרוב ביותר שהם יכלו למצוא לצבעי הדגל האלבני, אני וניק הסתכלנו וחייכנו.

השיחה נסובה כמובן סביב העניינים של מדיניות הפנים אמריקאית, איך לא? הרי כולנו מוצפים חדשות לבקרים בחדשות המטופשות שלהם: חוקי הנשק, חקיקת הפלות, יחסי המיעוטים ומאבקם, כל השטויות המטופשות שלהם.

דניאל פוחד מנשק, הוא אינו מבין מדוע מישהו ירצה בכלל להתקרב לדבר כזה, בטח ובטח להחזיק דבר כזה בבית. ניק חולה על נשק, אמריקאי טיפוסי מהדרום. ואני? אני שונא נשק, לא משום שאני פציפיסט או חרד, רק משום שאני זוכר כיצד הוכרחתי להיסחב עם חתיכת המתכת הנוראית הזו באוטובוסים, ואת השעות שהייתי צריך לצחצח את הדבר הזה בצבא, והחרדות לאבד אותו, או את הצולבת, ואת הרגשת רווחה הרגשתי כשסופסוף נפטרתי ממנו לפני שהצלחתי לצאת מהארגון הנוראי הזה. קשה להסביר לאירופאי את המסורות הפוליטיות של האמריקאים ואת קסם המשיכה שיש לנשק עבורם, וכמה זהו עניין עקרוני עבורם לשאת נשק כאזרחים. ניק לא ידע בכלל להסביר משהו כל כך אלמנטרי לגבי תרבותו, ובמידה מסוימת, קשה להבין זאת באופן כללי לגבי התרבות הזו.

דניאל הבחין בכך שאני וניק לא התלהבנו במיוחד מהבחירה הזו, לא אמרנו זאת כמובן, לא רצינו לפגוע בו, אבל זה היה ברור. לכן הוא התחיל לשבח ולפאר את האוכל וגודל המנות, שהיו קטנות למדי למען האמת, אך זה לא הפריע לי, כי הן היו דיי גרועות. עוד לפני כן הייתה לי חוויה דומה עם הספרדים במסעדה אלבנית אחרת.

זה נוראי כשאתה בוחר מסעדה גרועה, כי אז אתה ושאר הסועדים צריכים לשקר אחד לשני בנחרצות על כמה שטעים לך, וכולם משתתפים יחדיו במחול מילולי שנועד להסתיר את האמת שכולם ניצבים מולה – טעינו, וכעת ישנה ערמה ענקית של הטעות הזו מולנו וכולנו צריכים לדחוס אותה לפרצופנו, ובעל כורחנו.

השירות היה לבבי ונעים. האימהות בישלו מאחורי הקלעים והבנות הגישו, הן אלו שידעו מעט אנגלית לעמת הדור הקודם שרק היה מסוגל למלמל משהו באיטלקית. כשסיימנו, הם לא רצו לחזור עדיין, אז החלטנו להמשיך לבר שכולנו ידענו עליו שנמצא ליד הפרמידה של הוג'ה. הבר התמחה בהכנת ראקי ביתי משלל חומרי גלם שונים, וזה מקום שחייבים לבקר בו פעם אחת אם מגיעים לטיראנה. כך כולם אמרו, וכך כולם קראו.

הגענו למקום, הוא היה ריק למדי, אבל הראקי היה מעולה. דניאל כמובן לא שתה, הוא הזמין לעצמו קולה, ניק הזמין לעצמו את אותו הראקי שאני הזמנתי, אבל הוא לא הצליח לסיים, הוא לא היה ממש רגיל לשתות יין שרף שהיה חזק מדי עבורו, אז סיימתי את המשקה שלו יחד עם שלי.

דניאל אמנם היה מוסלמי, ברם הוריו לא שלחו אותו בילדותו למָדרַסַה (כלומר, הוא לא קיבל חינוך דתי), אך הוא תמיד ניסה להישאר מוסלמי, במיוחד בתרבותו, אבל מה שהקשה עליו היה שהוא היה אדם מודרני ומערבי למרות הרקע הבנגלי, והבית הבנגלי של הוריו בו גדל. השיחה הייתה ביני ובין דניאל בעיקר, כי בסופו של דבר, יש יותר מן המשותף בין מוסלמי ויהודי ממה שיש בין נוצרי, ועוד אחד חילוני למדי, לבין יהודי, גם אם הוא חילוני כמוני שהגיע מרקע מעט דתי.

אחרי יומיים, לפני שאני וניק עזבנו את אלבניה, הוא כדי לחזור לארצות הברית ואני כדי להמשיך למונטנגרו, ישבנו במסעדה דגים על השדרה המרכזית. שוב חזרה אותה סצנה מוזרה ממקדוניה, שני תיירים במכנסיים קצרים טישרט וסנדלים ישובים לשולחן מוקף אלבנים במיטב מחלצותיהם.

בדרך לאותה מהסעדה עברנו בשכונת בלוקו, היא השכונה בה התגורר הפוליטיביורו של ממשלת הוג'ה, ואף הוג'ה עצמו התגורר שם. היום הוילה נמצאת שם מול הסניף היחיד של קיי־אף־סי באלבניה ולא רחוק ממנה, מעבר לרחוב, צורף יהודי אשר שוחחתי עימו שיחה קצרה. מסתבר שעוד ישנה קהילה יהודית זעירה בטיראנה, והוא עומד בראשה, ואין רדיפה אנטישמית כלל וכלל, ואין זה מפתיע כי יחסי אלבניה וישראל, והיהודים בכלל, תמיד היו לבביים. עד היום הם מתגאים בכך שכשאלברט איינשטיין נאלץ לנוס מאירופה הנאצית, הוא השתמש בדרכון אלבני מזויף כדי לעשות זאת, דרכון שהם שמחו לתת ועד היום שמחים שנתנו.

אכלתי בסניף של קיי־אף־סי הזה פעם אחת, לא משום שאני חולה על האוכל שם (למען האמת, זו הייתה הארוחה הגרועה ביותר שאי פעם אכלתי באלבניה), פשוט נהניתי מהאירוניה שהנה, הסניף של רשת ההסעדה הסימבולית ביותר של הקפיטליזם הגלובלי נמצאת מול טרקלינו של הדיקטטור לשעבר, אני בטוח שגם האלבנים נהנים מהאירוניה הזו בעצמם.

ובכן, כפי שכתבתי קודם, בדרך למסעדת הדגים עברנו בשכונת בלוקו, ושם עצרנו מול חנות שאני מאד התפעלתי ממנה כאשר גיליתי אותה לראשונה – הבארונסה.

"הנה חנות מעניינת," אמרתי לניק כאשר עמדנו מולה, והיא סגורה. "זה משהו שאתה לא תתקל בו בצפון אמריקה". "מה זה?" הוא שאל. "ובכן, זה משהו שאתה תראה רק פה, ובמקומות כמו ישראל. אתה מבין, זו חנות למוצרי פרמיום מיובאים מחוץ לארץ, וניתן לראות זאת בברור כי הם מוכרים כאן מאונטין־דו." הוא שאל בהפתעה "ברצינות? מאונטן־דו?", כאן עלי להסביר.

מאונטן־דו הוא משקה קל פופולארי בקנדה וארצות הברית. הוא משקה שנחשב מאד עממי והוא מאד לא בריא, הוא מלא סוכר וקפאין (אבל פחות מרדבול או אקסל), והצריכה שלו מיוחסת למעמד הפועלים העני, הם גם אחד המשקאות האהובים עלי שאני צריך להימנע מלשתות. הוא כמעט ולא קיים מחוץ לצפון אמריקה, נתקלתי בו באנגליה. היו כמה פעמים שייבאו אותו לישראל אבל זה היה מאד נדיר וספורדי.

"העניין הוא כזה, בצפון אמריקה יש לנו את השביל הבינלאומי בסופרמרקט, שם מוצאים כל מיני דברים מהמזרח הרחוק, או מהמזרח התיכון, משקאות גויאבה מברזיל ושעועית פול מפרו ודברים בסגנון. בשאר העולם אין כך הדבר. יש הסופרמרקט ובו נמצאים המוצרים הסטנדרטיים, אבל עבור כל אשר מיובא יש סופרמרקט מיוחד, שהוא בגדר סופרמרקט פרמיום. דברים שנחשבים חלק מצרכנות בסיסית בצפון אמריקה הם מוצרי פרמיום, דברים מטומטמים כמו פופ־טארטס או פחיות של מאונטין־דו, אפילו דוריטוס בטעם ראנצ', דבר כל כך מטומטם. אם זה לא עבר לוקליזציה זה מוצר מיובא, ולוקליזציה היא בעצם התאמה לטעם המקומי, לא הרבה יותר מזה. בישראל זה נקרא טיב־טעם, או סופרדיל, או כל מיני סופרים בסגנון. ומשלמים שם יותר מכפלים מהמחיר המקורי."

ביליתי לא מעט זמן שם בטירנה, משהו גרם לי להתאהב בעיר הזו, בעיקר העובדה שהיא משכה את הטיפוסים הכי מוזרים בעולם. במיטה לידי ישן עוד טיפוס מעניין, יאן. יאן היה מברלין, אבל הוא החליט שיוקר המחייה הברלינאי כבר היה יותר מדי עבורו, אז הוא החליט ללכת בעקבות אביו.

מסתבר שישנם פארקים של קרוונים אשר נמצאים בברלין בכל מיני שטחים מפוזרים, אני אפילו זוכר שעברתי ליד כמה מהם לא רחוק מהבניין שבו גר סבי לפני מלחמת העולם השנייה, בקרויצברג, בסוף אדלברט שטרסה. קרוונים ישנים מוזנחים ומלוכלכים כאלה, לא חשבתי שגרים בהם כל כך הרבה אנשים. אביו של יאן גר כבר שנים רבות באחד מהם, והוא מתפרנס מהָרץ־פֿיר שזו קצבת הבטחת הכנסה גרמנית, משהו כמו ארבע מאות אוירו (יורו) בחודש. אביו הוא אמן אשר חי בדוחק, ההכנסה הזו מספיקה לו לכל צרכיו. משום שיאן גדל עם הנורמות הללו, הדבר נראה לו טבעי, אז הוא חסך את כספו, רכש לו טנדר גדול ונסע לטיראנה על מנת לחיות שם כאמן או מתכנת פרילנס. הוא החנה את הטנדר מאחורי ההוסטל והתכוון לשהות שם מספיק זמן כדי שהבעלים יכיר אותו מספיק על מנת שייתן לו להנות מהוואי־פָֿיי של ההוסטל כשהוא יתגורר בטנדר בחניה.

במיטה מעברו השני של יאן היה הבחור הבריטי. לא ברור מה היו מעשיו שם, הוא לא היה הטיפוס שיגיע לשם. אדם לחוץ ותזזיתי, הוא התפאר והתגאה בכך שהוא מינימליסט, הגיע לאלבניה עם תרמיל קטן ובו מעט מאד חפצים.

"אני לא מעשן ירוק," הוא אמר לי, "אני לא אוהב את זה." שאלתי מדוע.

"אני לא אוהב את ההרגשה הזו, הקלות דעת הזו, הרוגע, זה לא אני. אני אדם של קוקאין וזאנקס."

הוא היה סטודנט למדעי המדינה באיזו אוניברסיטה באנגליה, הטעם שלו בסמים הראה שהוא הכי פחות שפוי מכולם, ומוחו חולה יותר משל כולם. קוקאין הוא לאלה שמפחדים מהאנושות, משהו שיכריח אותם ליהנות מאינטראקציה, משהו שיוריד מהם עכבות, זאנקס הוא כדי להתמודד עם חרדה, חרדה מהכול. עולמו מרוהט בחרדה ומסויד בפחד.

הוא בכלל לא היה מסוגל להסביר מדוע ברקזיט התרחש, וזהו משלח ידו ומומחיותו, להבין בדיוק בעניינים אלו, אבל הוא, כפי שהודה, חי בתוך עולמו הקטן. הוא כותב עבודות, עושה מבחנים וביום מן הימים ימצא עבודה. בעל תעודות, אך חסר השכלה.

אחרי שסיימתי לדבר עמו ולסדר את חפציי בתיק, ירדתי למטה לגינה. עישנתי ירוק והלכתי לקולונט.

עד היום אין רשתות מזון מערביות כמעט בטיראנה, מלבד, כפי שאמרתי, קיי־אף־סי. אבל האלבנים רצו, כמו כולם, מקדונלס, והם עם בעל תושייה. קולונאט היא רשת המבורגרים של מזון מהיר אשר במשך שנים התהדרה בלוגו אשר בברור היה חיקוי עצל של הלוגו של מקדונלדס.

המסעדה הייתה לא רחוקה בכלל מההוסטל, אז שמתי פעמיי לשם מבוסם ומבושם מריח הסם.

עמדתי מול הקופה וביקשתי את ההמבורגר אקסטרים, אבל מסתבר שבאלבנית (השפה היחידה שהם דיברו שם) מבטאים את המילה אֶקסטְרֶמֵה. היה זול טעים, ממש כמו ארוחה בבורגר־ראנץ'. אולי זה כי הייתי לגמרי מסטול.

כל הזמן שהסתובבתי ברחובות, הרהרתי בכך שהנה האני פה באלבניה, היכן שהשבתאות חגגה ואספה אליה קהלי מאמינים גדולים. היכן ששבתאי צבאי נקבר (אף שהשטח בו נמצא מקום קבורתו כבר שייך למונטנגרו), והיכן שנתן העזתי נקבר גם הוא (אף שסקופיה שייכת היום לצפון מקדוניה).

קל להבין כשאתה נמצא שם מדוע מיסטיקנים, משיחים ונביאים התרוצצו שם, יהודים וגם נוצרים. מקום הררי כמו הגליל, מסולע כמו יהודה ושומרון. משהו בטופוגרפיה והאוויר הצח, משהו בבידוד והרוגע הכללי שואב ובולע אותם, כמו הגאות את הצדפים וחולות החופים.

אני משתוקק לחזור, לשבת שוב למרגלות האגם עם בוא הערב, ולשקט.