יומני הבלקן – אתונה

כשעמדנו שם בתחנת הרכבת התחתית של מונסטיראקי, שיכורים לגמרי, אמרתי לעלי: "יש ספר של ז'ורז' פרק, אני לא זוכר איך קוראים לו, אבל הוא מספר שם על איזה זוג, בעל ואישה נדמה לי, הם הפכו לסוקרים אחרי לימודיהם באוניברסיטה, והוא כל הזמן חוזר על אותו המשפט – הם לא למדו עדיין את אומנות החיים, כיצד לחיות את החיים בצורה של אומנות בפני עצמה. המשפט הזה חרוט בזיכרוני, אבל היוונים האלה, הם למדו זאת לפני אלפיים שנה ולא שכחו."

אתיקה היוונים קוראים לזה, לא במובן של ימינו, כתורת "התנהגות נאותה" שבדרך כלל שייכת למקומות עבודה (כמו אתיקה מקצועית) אלא במובן הקלאסי והמתורבת, הכוונה היא כיצד על האדם לחיות את חייו, מהם החיים הטובים? כיצד ניתן לחיותם?

מוקדם יותר באותו הבוקר ישבתי במכבסה בקומת הקרקע של הבניין, שם פגשתי את תאנוס המטורלל ואשתו הגרמנייה המטורללת. שניהם "נוצרים אשר נולדו שנית", נוצרים אשר חזרו בתשובה במובן הישראלי. תאנוס כמוני היה חצי קנדי, אבל החצי השני שלו היה יווני בניגוד לשלי. זיהיתי ישר לפי המבטא, והתחלנו לשוחח מול המכונות המסתובבות.

נוצרים מהסוג הזה תמיד מנסים להחזיר אותך בתשובה או להמיר אותך למה שהם מאמינים שהיא הנצרות.

"מה הטעם? זה העניין, מה הטעם?" שאל אותי תאנוס, "אחרי שראית את האור, אחרי שקיבלת ללבך את אהבתו של ישו לפתע הכל נראה כל-כך תפל, הנה הם הולכים כולם פה, רק מתעסקים בלאכול לשתות ולשמוח. אלו חיים אלו? הם לא מתעסקים כלל במה שבאמת משנה, בסיבה מדוע אנו פה."

"אתה זוכר מנין זה לקוח?" שאלתי אותו.

"מנין המשפט לקוח?"

"כן, לאכול לשתות ולשמוח, אתה זוכר?"

"זה מהדרשה של ישו, לא?"

"לא, זה מקהלת." עניתי לו, "ושיבחתי אני את השמחה, אשר אין טוב לאדם תחת השמש, כי אם לאכול ולשתות ולשמוח. והוא ילונו בעמלו, ימי חייו אשר נתן לו האלוהים תחת השמש."

זה לא לוקח לך יותר מחמש דקות של שיחה כדי להבין שאלו אשר ניצבים מולך הם אומללים ומסכנים, אשתו הגרמנייה עברה הפלה, והפכה לאלכוהוליסטית, והוא כמובן בעצמו אלכוהוליסט כמו קנדים רבים אחרים שאני מכיר.

בערב לפני כן יצאנו שלושתנו – אני עלי ואדריאנה: קנדי-ישראלי איראני-איטלקי וברזילאית-שוודית. ישבנו במסעדה יוונית טיפוסית, מעין טברנה אבל לא ממש, מקום בו הדגש הוא על האלכוהול, אבל האוכל מעולה. שתינו רטסינה ומטקסה וראקי בדבש והשיח נסובה סביב השילוש הנדוש: חאמנאי-בולסרנו-ביבי.

"תאמין לי, עד היום אין לי מושג מה הוא רוצה מהחיים שלכם." אמרתי לעלי, "עוד בשנות התשעים הוא התחיל לזיין בשכל עליכם וזה לא נגמר מאז, ולאף אחד אין מושג מה הקטע שלו. אני לא אשכח, הייתה איזו פעם, הוא אמר לנו שהוא שלח את השייטת לגנוב את כל המודיעין הגרעיני שלכם, והוא עמד שם על במה כמו טמבל מול קיר של קלסרים ודיסקים והתלהב מעצמו, וכולנו חשבנו שהוא נפל על הראש או משהו כזה. בסוף צחקנו שהתגובה היחידה שהייתה לפרסים היא שהם רוצים שהוא רק יחזיר את הכסף על הקלסרים."

האוכל היה מעולה וכולנו היינו שיכורים. השיחה התגלגלה לדת. גם אני וגם עלי אתאיסטים, אבל אין באמת אתאיזם, ואני אומר את זה בתור אתאיסט. כלומר אין "אתאיזם אוניברסלי" כולנו שייכים לאתאיזם לעמת הדת ממנה הגענו, אני כאתאיסט-יהודי ועלי כאתאיסט-שיעי. שנינו נולדנו מתוך שלילות שונות, גם אם הגענו לאותו המקום, האונטולוגיה והקוסמולוגיה שלנו שונה, רק משום שבאנו ממקומות שונים, גם אם אנו מאמינים בדברים זהים. או ליתר דיוק, איננו מאמינים לדברים זהים.

"הירוק שעישנתי היה דפוק נראה לי," אמרתי לו, "הייתה לי הרגשה זבל של ארבע שעות אחר-כך, או שאולי זה היה הסנדוויץ' עם החביתה שאכלתי אחר-כך, לך תדע, היה לי משהו גם בבטן אחרי זה, זו הייתה הפעם האחרונה שעישנתי, לא מזמן."

"אנחנו עישנו באמסטרדם, זה היה ממש מצחיק, זה היה לפני כמה שנים, סופסוף יצאנו מאיראן, אני ואחי וחבר, והגענו לשם וכל מה שרצינו לעשות זה לעשן ולהשתכר. התרוצצנו שם, בין התעלות האלה, איך קוראים להם?"

"חראכטן."

"כן, זהו! חראכטן, ואכלנו את הצ'יפס הזה עם המיונז, זו הייתה הרגשה מדהימה של חופש שקשה לי לתאר."

"מה איתך? את עישנת פעם?" שאל אותה עלי.

היא חייכה.

"לא, מעולם לא עישנתי."

"באמת?"

"כן, מעולם לא, לא נגעתי מעולם בסמים."

"אז רגע, אתם קתולים שם בברזיל, לא?", שאלתי אותה.

"כן, בערך, כאילו עכשיו עם בולסנרו הדברים ממש שונים ממה שהיה פעם."

"מה זאת אומרת?"

"הוא איך אומרים… איוונג'ליקו."

"אוונגליסט?"

"כן."

"פרוטסטנטי?"

"נראה לי, כן."

"רגע, אבל אתם רוב קתולי שם לא?"

"כן, בערך. עכשיו הממשל שלו רודף את הדת הצפונית של המדינה, הדת אליה אני משתייכת, אומבאדה."

"אומבאדה?"

"כן, זה דת אפריקאית עם קתוליות."

"רגע, זה לא סאנטאריה בספרדית?"

"כן, דומה מאד."

"אז אתם עושים את הדבר הזה עם התרנגולת והכל?"

היא מחייכת, "כן."

"יש לנו ביהדות אשכנז משהו דומה, אנחנו קוראים לזה שלאגן כפרות. יש לנו מעין חג כזה, יום כיפורים שבו אנחנו מכפרים על החטאים שלנו, ואז אנחנו לוקחים תרנגולת… אוי זה כזה מפגר… אנחנו לוקחים תרנגולת ומסובבים אותה מסביב לראש ואומרים 'זה כפרתי, זה תמורתי, זה התרנגול ילך למיתה ואנחנו נכנס ונלך לחיים טובים ארוכים ולשלום.' ואז שוחטים את התרנגולת."

"מה?"

"כן. וזה חייב להיות תרנגולת, שאלתי את הרב כשהייתי קטן אם אפשר שזה יהיה חילזון או תרנגול הודו, והוא אמר שלא."

"רגע, מה?" שאל עלי.

"אוקי, תבין, אדריאנה שייכת לדת ממש מעניינת, זו דת סינקרטיסטית שמערבבת וודו אפריקאי עם קתוליות, ויש להם טקס שבו הם מקריבים תרנגולת, שוחטים אותה על מעין מזבח ואז מתיזים את הדם סביב כחלק מהזבח. "

"מה? ברצינות?"

"כן, ולנו ביהדות אשכנז יש משהו דומה, אבל אנחנו עושים את זה רק פעם בשנה, והאמת הדור שלי כבר עושה את זה פחות."

"זה סניטרי לעשות את זה? עם כל הדם מסביב?"

"אני מניח שהם מנקים את המזבח אחר-כך, לא?" אני שואל אותה.

"כן, כמובן, אנחנו מנקים הכל, והולכים לחווה מיוחדת שהתרנגולת מגיעה עם תעודה שהיא בריאה."

"אני לא זוכר אם יש לנו את זה. אני זוכר שסבתא שלי הייתה עושה את זה עבורנו, איפשהו באזור השוק. אבל זה בטוח שחיטה כשרה."

"מה?"

"בדתות שאני ועלי מגיעים מהן, יש הרג טקסי של החיה, אצלנו זו שחיטה כשרה, אצלם זו שחיטת חלאל. יש סכין מיוחדת והכל, ושוחט, כאילו, מישהו שזה התפקיד שלו רק לשחוט. גם לכם יש שוחט?"

"לא נראה לי," ענה עלי, "נראה לי שהמולה עושה הכל אצלנו, אם אני זוכר נכון."

"אמא שלי היא כוהנת של אומבאדה." היא אמרה. "מאז שהייתי קטנה גדלתי בדת הזו, אבל היא בעיקר בצפון, הרוב שם בצפון, שזה גם המקום ממנו באו רוב המצביעים של לולה, המתנגד של בולסנארו. העשירים, האירופאים הנוצרים-איוונגליסטים, הם בדרום, בחוות הענקיות שלהם, זה המחוז של בולסנארו."

"אז הוא לא באמת דתי, נכון? הוא סתם משתמש בנצרות בתור משהו מאחד עבור הדרום?"

"ממש ככה." היא ענתה.

"בישראל יש לנו מצב דומה, הזהות המאחדת היא זהות יהודית, אבל זו יהדות שאיננה דתית, היא אתנית-זהותית. לא צריך ממש לקיים את הפולחנים או לחיות את החיים הדתיים עצמם, הדת היא משהו מאד מוסדר וטקסי, לא היהדות כפי שהתקיימה באירופה במשך מאות שנים לצורך העניין. לכן הפוליטיקה הישראלית נסובה סביב נושאים של רוב יהודי, זהות יהודית, הוויה יהודית, אופי מדיני יהודי, וזה משמש כדי לאחד את מה שאנחנו קוראים לו "הפריפריה" לעמת המרכז האורבני, לא שיש משהו אפילו דומה לאורבניות בישראל, אבל זה בעיקר מסמל את השוליים החברתיים, שאינם שוליים, הם יותר מרכזיים ומהותיים לזהות הישראלית ממה שמדומיין בתור המרכז."

"זה מאד דומה למה שאצלנו," אמר עלי, "אסלם הוא מעין קוד כזה,"

"אני זוכר שהחברים האירנים שלי בקנדה אמרו לי שהם מאד חילונים, לא?" אמרתי.

"כן, בדיוק, איראנים הם מאד חילונים, אני לא מכיר מישהו שמתפלל חמש פעמים ביום. הממשל שלנו משתמשת באסלם כדי לאחד את הכפריים מול האוכלוסייה העירונית, כי האוכלוסייה העירונית היא משכילה וחילונית ומערבית, זה יותר עניין של מסורתיות, וערכים מסורתיים."

"כן," היא אמרה, "זה בדיוק מה שזה אצלנו."

"כנראה שכולנו עכשיו נמצאים בתקופה פוליטית של ריאקציה לניאו-ליברליזם, זו כנראה המהות של פופוליזם. הרצון לחזור למנהיגות של שמרנות עם עקרונות ברורים וערכים פשוטים, כזו שתסלק ממרכזי הכוח הפוליטי את האנדרואידים המעונבים האלה שבאו מהאוניברסיטאות היוקרתיות ומרכזי הכוח הפיננסי.

הבעיה היא, כמובן, שהיצור הזה כבר איננו קיים, המנהיגים האלה של הימין הפופוליסטי קורצו מאותו חומר של השמאל הניאו-ליברלי, כולנו תוצר של אותה מציאות היסטורית ותנאים חומריים זהים, הם לא באו מן הים. אפילו דאעש, כשכבשו את אלרקה הדבר הראשון שהם השתלטו עליו היה הבנקים. הכלכלה והסחר היא העדיפות הראשונה, לא ביסוס השריעה, זה רק מגיע אחר-כך."

במשך שנים הזיכרון המוזר שנותר בי מכל הקריאה שלי על המיתולוגיה היוונית הוא זה של המסכה של אגממנון. אינני יודע מדוע, אבל משהו בדבר הזה הותיר בי רושם מהדהד, משהו שהופיע שוב ושוב בכל מיני ספרים שקראתי על הנושא, בעיקר על האיליאדה.

אני לא ממש טיפוס של מוזיאונים, אבל אחד הדברים שמשכו אותי יותר מכל לאתונה הייתה המסכה הזו.

זה מוזר כי כבר כתבתי בעבר שאני לא מישהו שנוהג להשתומם ולהתפעל לעמת ארטיפקטים מקדמת דנא, אין בי את היכולת הזו לספוג את ההילה הזו שנוהגים לדמיין סביב הפירמידות או מגדל אייפל, עבורי אלו עצמים ישנים שנבנו לפני זמן רב, על ידי פועלים קשי יום, ואנו מייחסים להם הישגים, או אותם כהישגים של אלו אשר להם הוקדשו, או יוחסו.

אבל משהו במסכה הזו משך אותי, כל הפעמים הללו שראיתי אותה בתצלומים דהויים, או מעין ציורים בשחור לבן  בספרים ישנים, משהו כי רצה לראות את הדבר הזה במו עיניי.

זה לא מסובך להגיע למוזיאון הזה, אבל גם לא הכי נגיש בעולם. זו הליכה של רבע שעה מתחנת המטרו הקרובה, אומוניה. כשמגיעים לשם, מיד רואים שזהו בניין של מוזיאון, הוא נראה כמו פרתנון. מול המדרגות היה קונצרט קטן של תזמורת קאמרית לכבוד חג המולד.

המסכה נמצאת שם מיד בכניסה, ניתן לראות אותה בלי אפילו להיכנס. וכשעמדתי מולה, הדבר היחיד שחשבתי לעצמי היה, "חשבתי שהיא תהיה גדולה יותר."

זהו מוזיאון קטן מאד, אבל מסודר ויפה. כולם הסתובבו שם בדממה ובהו בעצמים בעיניים מהופנטות. הדבר שהפתיע אותי יותר מכל היה רמת הפרטים של הפסלים, הורידים על הידיים, הקימוטים והקמטים.

ביום למחרת יצאנו אני ועלי לפסירי, זהו אזור באתונה שם נמצאים כל המסעדות והמועדונים ובארים, וחשוב מכל, הטברנות.

עלי ממש רצה ללכת לראות טברנה, לשמוע מוזיקה חיה, גם אני רציתי למען האמת. זכרתי הרבה לגבי הטברנות היווניות, דברים שראיתי בסרטים כמו השבירה של הצלחות, הריקודים, השיכרון והצעקות.

כשהגענו עברנו בין הסמטאות וגשם החל לטפטף, לקח זמן אבל מצאנו מקום שמבחוץ דרך החלונות ראינו שבו מנגנת להקה, קלידים ובוזוקי. כבר היינו קצת שיכורים, ישבנו במסעדת דגים שהייתה מול ההוסטל שלנו ואכלנו תמנונים מוחמצים ולחם וממרח פאבה ודזאזיקי, ודגים קלויים על גחלים, ושתינו הרבה יין לבן זול. כשסיימנו שם פנה אלינו גבר יווני מבוגר אשר ישב בשולחן לידינו ושאל אותנו מנין אנו, עלי אמר שהוא מאירן ואני מישראל.

היווני לא האמין.

"אתם יודעים, הבעיה מעולם לא הייתה אתכם, אתם הפרסים והיהודים, אתם יש לכם היסטוריה, אתם מבינים מהי, הבעיה היא אמריקה, זה מקום בלי היסטוריה, הם מסוכנים. הם וטורקיה."

היוונים לא שכחו את הטיהורים האתניים של פונטוס איוניה וחשוב מכל, סמירינה (איזמיר). אבל זה לא שהבולגרים שכחו ליוונים את הטיהורים האתניים של סלוניקי ומקדוניה.

הגענו לפסירי, וחיפשנו מקום עם מוזיקה חיה, ומצאנו. הסתובבנו מספר דקות בין הסמטאות ובכל מקום היה מישהו אחד עם גיטרה, עד שלבסוף, מצאנו, התיישבנו מולם, הנה הם, להקה מנגנת ומולה רחבה בה היוונים רקדו סיריטקי וזפקיקו.

המשכנו לשתות, הם מגישים שם אוזו בבקבוקים של 300 מיליליטר, ובירה אלפה, במחירים מצחיקים וכולם שם היו שיכורים ומרקדים ומדברים ומתחבקים.

זה היה לילה נהדר.

5 מחשבות על “יומני הבלקן – אתונה

  1. כתבת נפלא. צחקתי כשכתבת חראכטן וכמובן שיש קוים מקבילים בכל הדתות… אתונה נפלאה, חזרתי ממנה לא מזמן, שנייה לפני שהפכה לאדומה. אמנם היה קצר אבל נפלא.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s