ולבסוף קונסוננס

כשפגשתי את הדפוק הזה מהליקון זה היה יום נהדר.

אלוהים אדירים, כמה ששנאתי את שנות התשעים, ואת האלפיים המוקדמות גם כן. כל תעשיית המוזיקה נשלטה על ידי פלסטיקה נוראית של דיסקים וקסטות. קסטות היו ממש סיוט, איכות ירודה, לרוב, במיוחד אם זה הוקלט מקסטה לקסטה, ומציאת השירים שם הייתה סיוט. כל דיסק היה תשעים שקלים, עד היום זה סכום לא קטן, והמבחר בישראל היה נוראי. עד שלא היית טס לחו"ל, ולא כל חו"ל, הכוונה היא למדינה מערבית מפותחת, לא הייתה לך גישה לחנות נורמלית כמו ורג'ין או אייטש-אמ-וי, או לפחות היית משלם עשרה דולר לדיסק.

איכשהו, שכנעו את האנשים בטאואר רקורדס ופיקדילי שצריך לתת חדר נפרד למוזיקה קלאסית, ואיש מכירות נפרד באזור המופרד הזה. זה כל-כך אבסורדי לדמיין את זה היום, הרעיון שיש ז'אנר שמגיע לו חוויית האזנה נפרדת ומופרדת, ולמה? כי מי שמאזין למוזיקה קלאסית, כך הם חשבו, הוא אדם בוגר עם כסף, הוא בטח יקנה את הבוקס-סט של הסימפוניות של בטהובן בארבע מאות שקל, חה, ממש. הם לא הבינו מיהו צרכן המוזיקה הקלאסית הממוצע.

הם מתחלקים לשלושה:

1. מוזיקאים. להם אין כסף, אבל להורים שלהם יש, אחרת איך הם למדו עם מורה פרטי לנגן, לא? מאיפה הכסף לגיטרה או האורגן? או תופים? על תופים בכלל אין מה לדבר, צריך חדר נוסף בבית בשביל זה עם איטום אקוסטי.

2. מוזרים למיניהם. לפעמים יש להם כסף, אבל אם יש, למה שיקנו בארץ? חרא הקלטות, בחו"ל יותר זול לקנות הקלטות של דקה, סוני או דויטשה-גרמופון.

3. וכמובן, פנסיונרים. שיקנו חרא הקלטות העיקר שיהיו קולקציה של מוצרט בטהובן וצ'ייקובסקי, או גם קצת באך.

החדר תמיד היה ריק, המוכרן היה יושב שם לבד ומקשיב למוזיקה, בכלל לא היה נעים אפילו להיכנס לשם, זה הרגיש כאילו אתה מפריע לו לעבוד. באופן כללי, חוויית הצריכה בישראל בזמנו הייתה נוראית, תמיד הייתה הרגשה כאילו החנות לא מיועדת בכלל ללקוח, היא שם כדי לשרת סיטונאים או "קונים רציניים" אתה גם יכול לקנות אם אתה רוצה, אבל זה לא מיועד עבורך. קנה ותתחפף, אתה מפריע.

דיסקים של מוזיקה קלאסית היו גם בדרך כלל יותר יקרים. אם דיסק נניח של, לא יודע…. נירוונה נניח, היה תשעים שקלים, אז דיסק של הקלטה מעפנה של קונצ'רטו לפסנתר של גריג (יצירה שהיא פופ קלאסי לכל דבר ועניין) ואולי עוד שתי יצירות מינוריות שלו כדי למלא אלבום, היה משהו כמו 110 ש"ח. למה? כי קלאסי, ולך תזדיין, זה למה. זה גם היה המצב של ג'אז, אלבום של ג'ון קולטריין או צ'ארלי פארקר, שלושים שקל יותר. נו, מי אוהב את המוזיקה הזו? אשכנזים עם כסף מהמרכז, או מוזיקאים, אבל שוב, להיות מוזיקאי זה אומר שאתה מבית שיש בו הורים עם כסף. מוזיקה זה תחביב יקר.

אז אתה נכנס לחדר המעפן הזה, הדפוק הזה יושב שם, ותבינו, בשנות התשעים יצאו סרטים שהפכו את הנבלות האלה לגיבורי תרבות, סרטים כמו אמפייר רקורדס או היי-פידלטי, וכולם רצו להיות מוכרנים בחנויות דיסקים, כל מי שרצה להיות מגניב. כמו אוצר בגלריה שלאנשים אשכרה אכפת מהאומנות שבה, כדי להיות זה שנמשח והוכרז כסמכות על טעם מוזיקלי טוב, שידביק פתקים קטנים של "המלצת הצוות" על דיסקים מסוימים, רוק ומטאל בעיקר, יחלקו לקליינטים מחמאות או יעשו פרצופים על מה שהם קונים שם, אח, המגניבות.

חנויות ספרים זכו לאותה עדנה, להיות מוכר או מוכרת בחנות ספרים הפכו אותך לאינטלקטואל, גם הם הואדרו על ידי תרבות פופולארית, הם היו אנשי ספר ותרבות, חה, ממש. שלשיית נשים בנות ארבעים שסידרו ערמות של א.ב. יהושוע, מי הזיז את הגבינה שלי, ורבי מכר אחרים במרכזי החלל של סטימצקי, או המחסנים המכוערים האלה של צומת ספרים, ממש, שיא התרבות.

אז היית נכנס לחדר הזה והוא היה יושב שם מזיין בשכל עם אחד הפנסיונרים או המוזרים הקבועים, אלו שקנו דיסק או שניים כל חודש חודשיים וגרו קרוב לחנות. מעיין בדיסקטים, אותו חרא שוב ושוב, אותן הקלטות דוחות, אותם מחירים מופקעים. עד היום אין לי מושג איך החנויות האלו הרוויחו שקל אחד, מי היה קונה שם לעזאזל? ועוד מספיק בשביל שהדפוקים האלו ישלמו שכירות.

הצד השני של המתרס היה שהם חשבו שהם אשכרה מצילים את ישראל. הרי הם היחידים שמביאים מוזיקה לישראל, אז כן, אמנם המחירים בשמיים אבל "לא אשמתי, מיסי ייבוא, עלויות אחזקה, מיסי ממשלה, שכירות, משכורות." ושאר התירוצים, חלק מהם גם נכונים מאד, אבל בסופו של דבר, זו הייתה נוכלות לשמה. כל התעשייה הזו הייתה נוכלות לשמה, וכמות הכסף ששפכנו אז על בידור, כמו מוזיקה, סרטים וספרים הייתה בלתי מדומיינת, מאות שקלים, מאות.

לא פלא שהכל קרס תוך שלוש שניות ברגע שהאינטרנט נתן לנו חלופה אפילו ברבע מהאיכות, רק שתהיה חינמית, או ברת-השגה.

כאשר זה הגיע, חנויות הדיסקים התמוגגו בשנייה, עם תחילת שנות האלפיים, הן התאיידו. חנויות התקליטים כמו חור בשחור עוד המשיכו, אולי היום גם הם סגורים, זה כבר מיותר, והפוזה של הפטיפון, זה כזה עלוב.

תבינו, גם לי היה פטיפון, אבל הוא היה הפטיפון פנאסוניק של אבא שלי שישב במחסן, לא שילמתי עליו גרוש, ובזמנו תקליטים עוד היו ממש זולים, במיוחד יד-שניה, עשרה שקלים לתקליט, לפעמים אפילו פחות. כל האופרה של זיגפריד או טריסטן ואיזולדה של וואגנר, כל מיני אופרות פחות ידועות של ורדי (הכל היה פאלסטאף או לה טרביאטה) היו סוף-סוף נגישות, והן לא היו באינטרנט עדיין בסביבות 2006-2007, אז עבור עשרה שקלים? למה לא?

באותן השנים להאזין לאופרה היה משהו הגיוני. כי חשבת שלעולם לא תהיה לך גישה לצפייה באופרות ממש, עם תרגום לליברטו, כי כן, מי היה מאמין? לא כולנו דוברים איטלקית צרפתית וגרמנית באופן שוטף, אפילו שאנחנו רוצים לדמיין את עצמנו ככאלה. מה לעשות, הצרפתית של ביזה או האיטלקית של רוסיני קצת חלודה אצלנו. לא חשבנו שיגיע היום, כמו היום, שהם יתחננו שנצפה בזה, יתרגמו ליברטו והכל, ועוד ישימו ביוטוב, רק שהם ירוויחו גרוש מזה בלחץ.

מה שבמיוחד לא היה הגיוני היה אנשים שקנו הקלטות רוק-פופ מודרניות שהוקלטו דיגיטלית באולפן, מה הרעיון פה? הרי ויניל זה מדיום אנלוגי, אתה לא מקבל כלום מזה שאתה מקשיב לתקליט שהוקלט דיגיטלי ממדיה אנלוגית, סתם בזבוז כסף (והם שלמו על תקליט כזה יותר מאשר על דיסק), פשוט קנה את הדיסק וזהו, אבל לאאא, הרי מה היה כל הרעיון? הדאווין, שמי שנכנס לדירה יחשוב שהוא ניכנס לדירה של וודי אלן בשנות השבעים במנהטן, עם פרקט עץ, וספרים, ותקליטים, וכל מיני חרא ממאקרמה על הקירות, יעני בוהמי, אבל זה ברור שלבוהמי הזה יש כסף, אבל לא ברור מאיפה לוודי אלן בכלל היה כסף לדירה במנהטן, אה נכון, זה שקר מוחלט.

גם את חור בשחור שנאתי, ואני מקווה שנסגר. אני מקווה שישימו שם איזה בר כזה שמגיש וודקה רד-בול ונרגילות ופלטות של מטוגנים, עם סיגרים ופסטלים וצ'יפס ושישמעו שם אורן אדם כל היום וכל הלילה. זו קבורת החמור שמגיעה למקום הדוחה הזה, ולבעל הבית המגעיל שהיה שם, באסטיונר מהשוק.

כשפגשתי אותו, הזה מהליקון, אלו היו שנים רבות מאוחר יותר, כשבאתי לבקר בישראל. הוא עמד איתי בתור למשהו והתחלו לשוחח, הוא עבר הסבת אקדמאים להוראה, הוראת היסטוריה, כי מזמן כבר סגרו את המחלקה של מוזיקה קלאסית בהפצה, אשכנזי כמוני, מקריח (גם קצת כמוני), ועם אותו חיתוך דיבור.

"לדעתי האינטרנט הציל את המוזיקה הקלאסית." אמרתי לו.

"קח לדוגמה את יצירה הזו של אלגרי, נו, זו שנאמר לכולנו שמוצארט זכר בעל-פה אחרי שהוא האזין פעם אחת לה ברומא. והרי כמובן שזה שקר מוחלט שאבא שלו, האמרגן שלו כלומר, היה מספר, אבל עדיין, מיתולוגיה חשובה. לפני האינטרנט איך היית מוצא את היצירה הזו? ועוד בחדר המצ'וקמק הזה בטאוור רקורדס? בחייאת, לא היית מוצא שם כלום מלבד ערמות של הנדל ומנדלסון."

"טוב, כן, אבל עדיין, זו הייתה קהילה, אנשים שם הכירו אחד את השני." הוא ענה.

"מי?! מי הכיר שם אחד את השני? הקבועים התימהוניים האלה שהסתובבו שם מדי פעם? איזה זקן שקנה איזה דיסק של שופן פעם בחצי שנה? מי!? ואז נניח היית קונה דיסק, היית צריך לשבת שם עם הספרון הזה, ועם זכוכית מגדלת ביד לקרוא את מה שכתוב שם, שהיה, ואינני מסוגל להדגיש זאת מספיק, היה פשוט בלתי קריא. גיבובי שטויות שכתב איזה מוזיקולוג מעפן שנתן לך סקירה היסטורית בלי לדבר שניה על היצירה, כאילו זה נכתב עבור המוזיקאים שניגנו את זה או עבור מי שעושה דוקטורט במוזיקולוגיה, זה לא היה מיועד לצרכן הפשוט, מי שפשוט נהנה מהמוזיקה, ואני מוזיקאי (חובב) והדברים האלו נמאסו עלי תוך שניה. היום, עם האינטרנט, הכתיבה הרבה יותר ענפה וברורה, התקשורת הרבה יותר ברורה. כבר לא צריך את כל התיווך הזה, או להגיע מרקע שייתן לך מראש גישה לדברים האלה, זה נגיש."

"כן, אבל כמה כבר מאזינים לזה היום?"

"זה תמיד היה למשוגעים לדבר, זו מוזיקה אליטיסטית עבור אליטיסטים, זה לא משהו פופולארית, אני לא חושב שאי פעם מישהו באמת רצה לשבת ארבע שעות ולצפות באופרה, בני אדם אינם מסוגלים להתרכז למשך כל-כך הרבה זמן. ומי ישב ויקשיב לאופרה במשך ארבע שעות? זה בכלל מוזר. אבל מי שרוצה, מי שבאמת אוהב, עכשיו יכול לעשות את זה באמת, הגישה עכשיו לחומרים היא בלתי נתפשת."

"טוב, אתה צודק לגבי זה."

המצב לא היה יותר טוב בז'אנרים אחרים. מטאל היה נדיר, מלבד דיסקים של מאנוור או מטאליקה ואיירון מיידן, הדברים הפרווה, אבל מי שרצה בלאק מטאל נורווגי? דת' שוודי או אמריקאי? היה רק מקום אחד איום ונורא – רייבן.

לקנות שם דיסקים היה כמו לקנות מסוחר סמים חובב כשאתה יודע שהאיכות לא משהו, והמחירים מופקעים. היית מדבר עם הדילר המקומי והוא היה מביא את זה מכפר סבא, מאדם בשם ישי. לא נכנס לזה, אבל זה היה נוראי.

המעבר מקבצי אמ-פי-שלוש לספוטיפיי היה הדבר הטוב ביותר. המדיה הדיגיטלית קיבלה לגיטימציה, והתעשייה הכירה בכך שאם הם באמת רוצים להפיץ את המוזיקה שלהם לקהל הרחב ביותר שניתן להשיג, והם לא באמת רוצים את זה, הם רוצים כסף, אבל עניין ההורדות והפיראטיזציה כבר הביא אותם לאין מוצא, והם נכנעו. זו הדרך האחרונה שלהם להוציא מזה כסף, וראו זה פלא, איך המחירים ירדו פלאים.

מה היינו עושים עכשיו אם המצב עדיין היה כזה?

טוב שזה נגמר.









2 מחשבות על “ולבסוף קונסוננס

  1. אני מרגישה קצת צעירה מדי בשביל הפוסט הזה, אבל זוכרת שפעם נכנסתי עם חברה ל"צליל" ברוטשילד בכפר סבא אחרי בית ספר, כיתה ו' או משהו כזה, סתם כדי להסתכל על דיסקים, ואחרי חצי דקה ששוטטנו שם המוכר דרש שנצא אם אנחנו לא מתכוונות לקנות כלום. מאוד שמחתי ששנה-שנתיים מאוחר יותר החנות כבר לא הייתה שם.
    אני אגב הפסקתי להאמין למוכרים בחנויות ספרים אחרי שקיבלתי המלצה לחמישים גוונים של אפור מחיילת משוחררת בסטימצקי שאמרה שהספר הזה שינה לה את החיים.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s