בלשאזר

לפני שהוצאתי 24, כשהייתי בצבא, כל שרציתי היה אקווריום קטן. לחברה שלי דאז היה אקווריום ענקי בסלון הוריה, עם קומפרסור, ותא השרצה, והדג החום הזה שמנקה את דפנות הזכוכית, ומולים וגופים מלאי צבעים ששחו בכל רחבי המיכל.

חבר טוב, בזמנו, כל שהוא רצה היה סקטים, גלגליות כלומר, הוא רצה שוב לרכוב על גלגליות. הוא היה עומד שם במגדל השמירה וכל אשר היה חושב עליו היה גלגליות, והשעות בהן ידהר במורד הרחובות או סביב הרחבה בגן.

אני, רק רציתי לשבת, בשקט, בחדר, לבד, תחת המזגן, ולבהות בדג שוחה בקערת זכוכית. זה כל מה שהייתי מסוגל לחשוב עליו בנסיעות הארוכות הביתה באוטובוס חזרה מהבסיס, או בשעות האינסופיות בהן בהייתי בקיר במשרד, ועישנתי סיגריות בכסף שבקושי היה לי, כמו כל שאר החיילים סביבי. מדי פעם שוחחתי בטלפון עם החברה על הדגים, מתי הן קנו אותם, את האקווריום, על האוכל, והמים, והמכשור. היא בדיוק התגייסה אז, אני כבר הייתי שנה בפנים ושנאתי כל רגע.

אני זוכר, בעודי יושב שם באוטובוס הצפוף והדחוס, מימיני עוד חיילת מכונסת ומקופלת לתוך עצמה, לפעמים קוראת אסמסים בפלאפון שלה, או מעמידה פני ישנה, משמאלי ומעלי עוד חייל, בית שחיו מעל ראשי, וארשת פניו קפואה עייפה ומיואשת. הייתי בוהה בפלסטיק הכהה של הכיסא לפני, לפעמים מסית ראשי אל החלון, מנסה לראות משהו, אבל כבר החל להעריב ורק אורות רצים נמרחים אחורנית על הזכוכית, ושממה שחורה של חולות חשוכים. וכך, כמו הרדמות על מיטה, כאשר הראש שקוע בכרית והמחשבה הזו אט אט נודדת ומעמיקה, עד שההכרה נבלעת בה ואתה נם, כך הדגים היו צפים מעלה שוב בדמיוני – רק לשבת שם מבלי מפריע, רק שקט, רק לא שם על הקרון הזה.

הוצאתי 24, זה לא היה פשוט אבל עשיתי את זה. ואחרי כן, היא באה אלי ויחדיו נסענו במונית אל הקניון הדוחה הזה, ושם למעלה הייתה חנות חיות מחמד רעועה ומלוכלכת. קנינו דג אחד, מולי בלון, ואגרטל קטן עבורו, ומזון.

כשחזרנו הביתה שמנו אותו באגרטל עם מים ומזון, והא שט שם, וצף מעלה ומטה. ואני ישבתי ובהייתי בו. קראנו שמו בלשאזר. אינני זוכר מדוע בחרתי בשם הזה, אבל זה מה שנבחר. בלשאזר תשריץ אחרי כמה שבועות ואני אגלה שבלשאזר היא נקבה.

אבל מה שרציתי לא היה את בלשאזר, אלא את זמני חזרה, היכולת וההתכנות לשבת שם ולבהות בה במשך שעות.

זה מוזר. כי היום אקווריום הוא ההפך מחופש עבורי. הוא עוד קבוע, משהו שצריך לדאוג לו כדי שישרוד ושאינו מאפשר לי לקום ולנדוד למקום הבא, לראות מרחב חדש ולחוות משהו שונה. לא שזה אפשרי בכלל כרגע.

אולי כדאי שוב לקנות דג ולבהות בו, כפי שעשיתי אז, ולהאזין למוזיקה ולזכור שאני חופשי, ולא ניתן ליטול זאת ממני שנית.