דיזנטריה של הנשמה

בקמבודיה, סיים ריפ, כמעט ולא יצאתי מהחדר, הסליזיות של המקום פשוט הגעילה אותי, לא היה רגע כשהסתובבתי ברחובות שנהגי הטוקטוק לא הציעו לי דבר כזה או אחר, לרוב נסיעה. אפילו לא רציתי באמת להגיע לשם, פשוט הייתי צריך לצאת מתאילנד ולחזור כדי לחדש את הויזה, אמרתי לעצמי, "נו טוב, נלך לראות את המקדש הזה שקראתי עליו באנציקלופדיית אביב כשהייתי ילד, נדמה לי שזו הייתה אנציקלופדיית אביב, קיצר נראה את המקדש, נשמע מעניין, ואז נחזור."

עשרה ימים ביליתי שם בחדר מלון, וזה היה ממש מוזר כי המלון כולו יוקרתי ומרהיב ומולו אין אפילו כביש, רק דרך עפר וחנויות מגעילות שנראו כמו באסטות בשוק, ומסעדה שכל מה שהגישה היה סומטאם קמבודי, שהוא בדיוק כמו התאילנדי רק הפפיה הירוקה חתוכה יותר גדול ושפכו על זה מלמעלה ערמה של צדפות מותססות, שלא אכלתי, כי הייתי בטוח שאני אחטוף מזה דיזנטריה, אבל את הסלט אכלתי, שהיה כולו מלא מיצים של צדפות מותססות, אז זה היה בעיקר הימנעות פסיכולוגית כי אם יש בזה דיזנטריה (ואין, זה בטוח לחלוטין, פשוט המקום היה מזעזע ומתתי מרעב) אז זו תהיה רק דיזנטריה של הנשמה, של הרוח ולא של החומר.

ליד המלון היה בודקה שתפקד כמסעדה שהייתה פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. הם הגישו בעיקר קאו־מאן־גיי, שזה עוף עם אורז, המאכל הכי פופולארי במזרח אסיה. זה היה ממש טעים, אבל זה הרגיש מחריד, לא היה מיזוג, היה ממש חם, רק מאוורר ומלצרית ממורמרת שמרגישה מסונג'רת כי היא הבת של בעל־הבית והיא יודעת מספיק אנגלית כדי לתקשר, בערך, וסבא קמבודי שבוהה בי באדישות ובנחישות. זה הרגיש כמו כל סרט מלחמה על וייטנאם שצפיתי בו בילדותי, והייתי בטוח שאני אחטוף קלקול קיבה. לא חטפתי, אבל לפחות שבעתי.

רוב הזמן ישבתי בחדר וקראתי ספרים ושתיתי תה ירוק ובירה קמבודית. הבירה שם סבבה לגמרי. רוב האוכל שם אכלתי מפחיות שימורים, כי זה היה הדבר הכי בטוח שהיה לאכול שם, עוגיות מווייטנאם, ובוטנים מהפיליפינים ובאגטים, שהקמבודים למדו להכין מהצרפתים כשהם עוד היו קולוניה.

אני מתגעגע לפעמים לחדר הזה שם, זה היה ממש כיף. עשרה ימים של בידוד, רק אני והספרים ומוזיקה, אפילו לצוות הניקיון לא נתתי להיכנס, הייתי פשוט גונב מטאטא מהמסדרון ומנקה לבד, רק שלא יכנסו לי לחדר. זה היה כמו ניקוי לנשמה, הכל זר ומוזר מסביב, ורק אני עם הספרים בחדר, ואין מציק ואין מפריע.

סיים ריפ מלאה צרפתים, רק שהם בעצמם לא מבינים מה הם עושים שם, הרחובות שם מלאים צרפתים מבולבלים ותימהוניים שמנסים למצוא סיבה להצדיק את ההגעה שלהם לחור הזה. עומדים בסופר ובוחנים צנצנת ממרח פטה כבד ומפגינים התרשמות מאולצת. כל המקום הזה נראה כמו חיקוי עלוב של תאילנד, והם באמת מנסים להיות תאילנד אבל זה לא הולך להם בינתיים. זה עדיין מגעיל שם, יותר מדי תרמיות, יותר מדי נוכלים בכל פינה. אפילו הקופאית בסופר ניסתה לשדל את עצמה, אבל איך אני אפילו אשקול את זה כשכל הפה שלה מלא בשיניים רקובות ירוקות שחורות, והיא רק בת עשרים ומשהו.

 

merket
אורות ניאון הם תמיד סימן רע לבאות.

 

אולי הדבר הכי מגעיל לגבי המקום הוא שהוא מלא תרמילאים, ליתר דיוק, תרמילאיות צעירות לבנות ממוצא אירופאי או צפון אמריקאי. אין נוכחות יותר מסוכנת בעולם מאשר שלהן, בכל מקום שהן מגיעות במסה קריטית, המחירים מיד עולים והנוכלים נוהרים לשם ברבבותיהם. שומר נפשו ירחק.

 

templestreet
חוויה של פעם בחיים, כי באמת שלא צריך יותר מזה.

 

הסתובבתי ברחובות בלילה, השמש הקופחת של היום הייתה יותר מדי עבורי שם. הייתי ממוקם לא רחוק מאזור הבילויים, בו הן כולן רבצו. מסעדות מלאות שרוואלים ממולאים בפוסטמות מעצבנות, והן כולן רוצות לאכול פיצה ושואלות את המלצרית הקמבודית המסכנה אם זו פיצה באמת מהתנור אם שזו פיצה קפואה שהם שמים במיקרו, וכל מה שהמלצרית המסכנה הזו יודעת לענות זה "כן! כן! פיצה! כן!" ומצביעה על התמונה הגדולה של הפיצה על הקיר.

אני הזמנתי מרק אטריות אסייתי עם כל השטויות האלה שהם דוחפים בפנים כמו ירקות ובשר. כי משהו שמרתיחים כמה שעות הוא בדרך־כלל בטוח יותר לאכילה, בטוח יותר מפיצה קמבודית. וצדקתי.

 

angor1
אפילו בכניסה לבית המקדש היו חלפני כספים.

 

לאנגור וואט יצאתי ביום השמיני, זו הסיבה מדוע בכלל הגעתי לעיר המגעילה הזו. באמת עניין אותי לראות את המקדש המוזר הזה, אבל ברגע שנהג הטוקטוק הוריד אותי בחלק הראשון של מתחם המקדש, כל מה שעבר לי בראש היה "אה, טוב, אז זה הפארק הלאומי שלהם.." כמו באשקלון, חם, לח, מלא אבק, אך בניגוד אליו, שווה את כל המסע המפרך.

 

angor2
למקרה שתהיתן, מוכרים מקלות סלפי באזור החניה.

 

התחלנו ללכת שם כקבוצה אחרי המקדש השני, לא התארגנו כקבוצה, פשוט אני, שני ספרדים, שלושה צרפתים (איך לא?) חמישה סינים, ועוד כמה מכל מיני מקומות התחלנו לנוע יחד כלהקה, אפילו לא דיברנו אחד עם השני, פשוט היה איזה קצב ווקטור אחיד. הסינים צילמו כל מקק כל חרק וכל רקיק אבק, הצרפתים ניסו לחפון וכמעט להתעלס עם הבבונים, או הקופים או השד יודע מה הם היו, רוב הזמן הם ישבו בצד לעסו פסולת כמו חבילות של כדורי אקמול ובקבוקי מים, הספרדים היו נחושים להגיע למחוז חפצם שזה איזה מקדש שהתעקם בגלל איזה עץ. בסוף עזבתי את הקבוצה אחרי המקדש הרביעי והלכתי לשתות מי קוקוס על איזה ספסל, וללעוס בעצמי קצת אננס, כמו הבבון האציל.

 

angor3
החוויה אוריינטלית־אוקסידנטלית. לפעמים לא ברור לי מי עושה פטישיזציה למי.

 

כשהגעתי למקדש האחרון רווח לי, הנה, ראיתי את אנגור וואט במו עיניי, זהו. ומה למדתי? ובכן, שכל הקטע הזה של לנדוד לארץ מרוחקת כדי לבהות בהריסות ארכאולוגיות או ארכיטקטורה אקזוטית, ובכן, זה לא כזה וואו. שנות התשעים עברו חלפו להן, ואנציקלופדיית אביב דחוסה על כל כרכיה בפחי המחזור הכחולים. היום, הסרטונים ממש ברורים והתמונות ממש טובות ובאיכות מדהימה. זה דיי מספיק למען האמת, אין הרגשת סיפוק כזו עצומה מלמשש איזו אבן אלטעזאכן. אולי זה כי כשאתה גדל בסביבה עם כל־כך הרבה ארכאולוגיה, זה כבר הופך לסתם עוד חלק מהנוף והריגוש דועך.

אבל היה כיף, אני שמח שנסעתי.

 

angor4
מקדש שהתעקם בגלל איזה עץ.

2 מחשבות על “דיזנטריה של הנשמה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s