פוליפמוס

כששמעתי את ההקלטה של רנן שור לא נטלתי צד בתגרה. לא שמעתי שם משהו פרטיקולארי, שמעתי את ההתגלמות הקולית של הישראליות. כי אין פה צד נכון או לא נכון, מה ששומעים שם אינו תגרה בין שני בני־אדם אלא ריגוע (instantiation) של התרבות הישראלית, אחד מיני רבים.

לישראל אין "תרבות דיבור", יש לה תרבות ותו לא, ובתרבות הזו ישנן קונבנציות של תקשורת. הוויכוח הזה, הטונים, השפה, העזות, כל הדברים הללו אינם משהו יוצא דופן או אידיוסינקרסטי, אלא הזוהמה הנפשית הקולקטיבית של ישראל שזרמה וזרמה וזרמה עד שהתלכדה והפכה לעוד הוריקן שהתגלע והחל לרוצץ ולשטח בתים ויערות.

ואין שום דרך לשתוק וזה יעלם, ואם תלחם ותעמוד על כבודך תשאב פנימה ותתפעפע לתוך הבהמיות, לתוך המיאזמה. לישראליות מגע של מידאס, שהופך הכל לחרא.

ואין שום אשמים. כלום אשם הנמר בחברבורותיו?

נו, טוב.

מכר החל להגג וללהג שוב על הפוטנציאל הפוליטי של ההדוניזם ההומוסקסואלי, כיצד הוא הצד הדיוניסאי אל מול האפולוניות של היומיום, וזו כבר קלישאה נדושה ולעוסה ומאוסה להשתמש בדיכוטומיה הניטשינאית הזו, אבל ניחא, נניח לזה.

כן, יש להם מלא סמים וסקס ללא מעצורים, וכן, זה עדיף על כל מה שיש לחיים הבורגניים המשמימים להציע, ושאלוהים יעזור לי להיחלץ (באמת) מעוד שיחה סלונית נוראית של זוגות סטרייטים על הלוגיסטיקה החיים והמוות וכל המטלות שיש להספיק ביניהם, אה, וגם סקס, סקס מספק ובריא ומרגש גם הוא מטלה ודבר שצריך לתחזק לחזק ולשמור, ולדאוג שיהיה שם לפני שיגיע מרשם מהרופא כי המצב כבר עסק ביש.

כן, כן, כל זה אמת ויציב ונכון וקיים. וכן, גם אני בעוונותיי סטרייט, אבל.

אבל לא, אין בכל הדיוניסאיות הזו פוטנציאל לכלום, וספק שהיא באמת דיוניסאית באותה המידה לכולם (או בכלל), כל כולם וכל הזמן. זהו מרחב מצטמצם עם גבולות ברורים והיררכיות נוקשות ומודלים מוצבים מראש של ענג ותאווה ו־"מסוכן" אל מול "בטוח", זהו מרחב אנושי כמו כל המרחבים האנושיים שמכילים את כל הקווים האדומים וההסדרים וההבנות והציפיות שאנו משרטטים באמצעות פחד ותאווה וחשק, ועבור כל־כך הרבה אומללים: שנאה עצמית. קווי גיר מצוירים סביב כמו שרטוטי גופה על אספלט מטונף של רחובות מפוקפקים עבור חוקרים מעוורים מרוב שוויון ושאת נפש.

נמאס לי לחפש פוטנציאל פוליטי, די, לעיתים נראה שזה כל מה שנותר לאיש מחשבה לעשות עם מחשבותיו, לחפש פוטנציאלים פוליטיים אחרי שכל שהיה עד עכשיו כבר מוצה והותש.

אני לא רוצה פוטנציאלים פוליטיים, אני לא רוצה שהאקסצנטריים יקבלו לידיהם את המושכות, שאלוהים יעזור לכולנו אם הם היו מנהלים את העניינים, היינו קבורים כולנו בצואתנו עד צווארינו. לא, אני רוצה את המושכות בידיהם של אנשים אחראים, עם ילדים, נשואים, עם קריירות, שצופים בטלוויזיה ובחדשות ויש להם דעות פוליטיות שטחיות (שגויות) אך נחרצות, וביטחון עצמי מופרז לגבי מה ש־"נכון! הא הא!" ו־"לא נכון! פוי!", ובושה, ותקווה עם אופטימיות זהירה, כאלה ששרים את ההמנון בגרון ניחר ומזדהים עם הדגל, כאלה שעבורם סמל הוא לא סתם סמל, סתם עוד זבל.

אני רוצה מרחב אלטרנטיבי הרחק מהם עבור האקסצנטריים, מקום בו ניתן להיות מוזר וחסר אחריות וילדותי, אני רוצה שהמדינה תהיה כמו רכב משפחתי בו ההורים מקדימה, והבן החנפן יושב במרכז ומלחך פנכה, ובצדדים האחים שלא רוצים להיות בטיול הזה, אבל אין מה לעשות, זה מה יש, ולפחות יש להם ווקמן והם ליד החלון.

אני רוצה להיות בחוץ, אני רוצה שיהיה בחוץ, מחוץ למיאזמה, הרחק מטלפיו של מידאס.

 

 

hb_1995.2341William Baziotes, The Flesh Eaters, 1956

 

 

 

 

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “פוליפמוס

  1. אני בהחלט שותף אתך שבישראל תרבות הדיבור מקבלת ציון נמוך מאוד.
    ולגבי פוליטיקאי, אוטופי לקבל כזה שמעמיד את טובת הכלל כולו לפני האגו, ושלא יהיה סקטוריאלי ושלא יגיד דברים שרואים מכאן – לא ראה משם. אבל אם יש כזה, הוא ככל הנראה לא יהיה פוליטיקאי.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s