ביני וביניכם לדרתיכם

ובכן גבירותיי ורבותיי (בעיקר גבירותיי, יש לי רוב מוחץ של קוראות, די ברור לי גם למה) ישרא' שוב קרס וזה נראה סופי למדי. אז ברוכים הבאים למנויות החדשות לבלוג, זה בלוג דיי שקט ובעל פעילות איטית עצלה ורפה לסירוגין. אבל הוא פה, וגם אני, וכשיש לי מצב רוח אני כותב.

בזפיד החל לצאת חוצץ כנגד המלניאלס (דור הוואי), וזה מוזר. יש שם עם כל מיני כתבות שמשוות בין הדור הזה לדור הבא, ג'נזי או ג'נזד (דור הזד) יליד אמצע שנות התשעים, ובאופן לא מחמיא במיוחד. כשקוראים את הכתבות הללו זה מרגיש כמו הפעם הראשונה שנתקלת בפייסבוק בתמונות של אלו שהיו עמך בתיכון, ולפתע הם נשואים או נישאים. זה מוזר, כי אתה לא מרגיש עדיין שזה נורמלי להתחתן והנה, הם כבר עושים זאת. אתה חלק משכבת גיל שהזמן אינו מתעלם ושוכח ממנה.

אני מאמין שהדור שלי, המלניאלס (על אף שנתקלתי בחלוקות שבהן אני נמצא בשנה האחרונה של דור האיקס) הוא הדור שיסבול יותר מכל דור אחר מהראקציה כלפיו. אין זה משום שאני חושב שיש לו מכנים משותפים חשובים במיוחד, הרי דברים רבים מפרידים ביננו, כמו גיאוגרפיה או מעמד סוציואקונומי, ובאופן כללי אני חושב שרוב הדיבור היום על דורות הוא לא יותר מסוג של אסטרולוגיה עלובה, אבל בכל מקרה חזרה למה שרציתי לומר: אני מאמין שהדור שלי יספוג את הסתירה הקשה ביותר מהדור שיגיע אחריו, כי תרבות הצריכה שקודמה וקודשה על־ידינו הייתה כמעט פונדמנטליסטית בנוגע לפולחן הנעורים, וכאשר אנו נאבד סופית את נעורינו, זה יהיה ממש רע.

בזפיד הוא ג'ורה, הוא כבר הפך למדמנה של האינטרנט. אבל לפעמים חשוב להסתכל במה שיש שם בפנים, רק כדי לראות מה נמצא בנפשם של עלובי החיים סביבנו.

טוב, לעניינינו.

ישנה כמעט חוויה קתרדית כשצופים בסרטי נח באומבך. האופן בו הוא מעמת את דמויותיו עם המציאות מקורי ואמיתי להחריד, והרבה מהביקורת שלו, שהיא כמובן תמיד דורית בין הבייבי־בומרז דור האיקס ודור הוואי, נוקבת ומדויקת למדי. הוא אמנם נמנע מקרקטריזציה של הדורות, מה שכל־כך קל לעשות בימינו עם המצב של הדיון הכללי והקלישאות הנוראיות שעולות בו שוב ושוב (המלניאלס הרסו לנו את דגני הבוקר, והבומרז שדדו את כולנו) עד למצב מגוחך, אבל הוא כן מציג אותם באופן קצת סטראוטיפי.

כל סרטיו טובים, במיוחד זה שיצא לאחרונה בנטפליקס. אני מאמין שזה נכון גם אם התמות והמוטיבים חוזרים על עצמם שוב ושוב: גירושי ההורים, נרקיסיזם, הורים אינטלקטואלים שמנותקים מחיי היומיום אך בו־זמנית אובססיביים לגבי האופן בו הם נתפשים, ואינטלקטואליזציית יתר של מצבים רגשיים (או של סיטואציות חברתיות) שכבר מביאה לדיסוציאציה מוחלטת ואטימות, השליה עצמית וכישלון, וכמובן, החיים של נער מתבגר בתוך כל האנדרלמוסיה, ומאוחר יותר, חייו כמבוגר כתוצר מוגמר של התבגרות בסביבה כזו, עם כל הדיספונקציות שנטבעו ונטמעו בו.

כאן אני רוצה לומר משהו – גרטה גרוויג (שמופיעה כמעט בכל סרטיו) היא במידה רבה ניסיון לשחזר את קלואי סביני (יש להגות סה־ווה־ני, כן, גם לי לקח עשרים שנה ללמוד את זה) משנות התשעים מסרטים של לארי קלארק והרמוני קורין. אבל כן, היא שחקנית טובה בסך הכל, ובמאית טובה, באמת.

אך באומבך הכעיס אותי לאחרונה כשצפיתי שנית בסרטו שדיי אהבתי בצפייה ראשונה, מיסטריס אמריקה. בצפייה השנייה בסרט זה הרגיש לי פתאום כמו לצפות בסרט של וודי אלן, במאי שאינני סובל.

וודי אלן הוא בין הבמאים הראשונים שהחליטו לתת "החוויה האינטלקטואלית" להדיוטות, עם כמויות היסטריות של ניימדרופינג ופופולריזציה של תמות ספרותיות מרודדות עד כדי ביזוי. עד היום אני שונא את הסרט "אני הול" בגלל זה. וכן, אני מבין שהרבה מהשטויות הפוסט־מודרניות שהוא עשה בסרט הזה היו דיי מקוריות וחדישות, אבל עדיין, יש משהו כל־כך מבחיל בנרקיסיזם שלו שזה כבר מעצבן אחרי כמה זמן.

כל הסרט דמותו של וודי אלן (שהיא לא יותר מאשר אקסטנציה של הבמאי עצמו) מתעסקת בעצמה, וכן, ישנה נימה מסוימת של ביקורת עצמית של הבמאי כלפי הנרקיסיזם שלו, אבל זו ביקורת מהסוג שנועדה יותר להחמיא לעצמו מאשר באמת להעמידו באור ביקורתי. ללא הסרט הזה, לא היה ניתן לייצר את הסביבה, כלומר האסלה התרבותית שלתוכה חירבנו את "סקס והעיר הגדולה" ולימים "גירלז".

אצל באומבך הביקורת בולטת לעין, והיא כנה, אבל מה שעיצבן אותי הוא שהתוכן הרגיש לי כאילו הבמאי מתחנף לצופה ואומר לו את מה שהוא רוצה לשמוע, וכן, זה עניין אישי שלי מולו, אבל עדיין, זה הרגיש כאילו באומבך הוא גרסה עדכנית של וודי אלן שמתבססת על דיאלוגים שמרגישים שנונים, ובמקרה של באומבך הם באמת לעיתים שנונים, אבל יש בהם צחנה של סופיזם.

הסופיסטים מאד אהבו שנינות ורטוריקה מרשימה, התוכן פחות היה חשוב להם, הצורה הייתה העיקר. לפעמים זה מרגיש כך עם באומבך. וכן, באומבך בעצמו מקבל את ההשוואה שלו לוודי אלן, הוא הודה בכך שהוא ההשראה לכל סרטיו.

אבל אולי הבעיה היא בי, ברגע שאני מוצא משהו שאני אוהב, תמיד מקונן בי פחד שאינני מבחין בכך שמהתלים בי.

כנראה גם אני מסרב להיות חבר במועדון שיסכים לקבל אדם כמותי.

 

 

Source: Artsy, Inc.John Currin, Hot Pants, 2010

 

2 מחשבות על “ביני וביניכם לדרתיכם

  1. שמחה לקרוא אותך, רהוט ואינטליגנטי ותמיד מעניין. ומהמחמאות לשאלה: כתבת שדי ברור לך למה יש לך רוב מוחלט של קוראות, למה? אני חשבתי שזה קשור לדמוגרפיה של הבלוגרים מהסוג האישי באופן כללי, אבל אשמח לתובנות שלך (והעובדה שאתה שייך למגדר הזכרי לא עוזרת לי, או שמא?).

    אהבתי

    1. תודה 🙂

      סגנון הכתיבה הישראבלוגרי (שהיה פעם גם בתפוז) שאני במידה רבה מרגיש שייך לו, אפילו שאני חושב שאני עוף מוזר והייתי גם כזה בישרא', הוא סגנון שנשים יותר מתחברות אליו – כל ההתעסקות בוידויים ואינטרוספקציה סקירתית כזו. אז משום שאני מגיע מהפלטפורמה הזו, והקהל נדד עימי, אז זה דיי ברור לי מדוע רוב הקהל המאד מצומצם שלי הוא נשים.

      לגברים קשה לעשות אינטרוספקציה מהסוג הזה, מכל מיני סיבות.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s