יומני הבלקן – תמונה קצרה

ההוסטלים בבלקן שורצים תימהוניים. למשל האמריקאי בבולגריה, וירגיליוס, שהגיע לשם עם חובות עד השמיים אבל החליט שהקריירה שלו תהיה ככתב, או ז'ורנליסט ליתר דיוק.

"ממה שאני הבנתי כבר לא ממש משלמים על תוכן כתוב בימינו, תקן אותי אם אני טועה?" שאלתי אותו בעדינות, והוא כולו רוטט ורועד. רואים ששנים של תרופות פסיכיאטריות השאירו אותו מתפקד ממש על הסף, ואוכל צפון אמריקאי העלה את כמות האסטרוגן בגופו לרמות שאני מעולם לא ראיתי בשאר העולם. "כן, כמעט כל מי שאני מכיר בתחום יש לו לוח שעם עם פתקיות של עיתונים ואתרי חדשות וכדומה שחייבים להם כסף, הם ממש חיים מיום-ליום ומדקה-לדקה. כשהייתי באיסטנבול עם כמה הם התחילו להתחשבן על איזו כמות מגוחכת של סנטים על קפה, זה ממש מצב גרוע."

הייתה ביננו מערכת יחסים של אהבה-שנאה. כמוני, הוא בילה יותר מדי זמן לבד בחדר עם ספרים, וקראנו ספרים דומים, אבל הגענו למסקנות שונות. אני תמיד מכנה את האנשים האלו ראמבלפיש (דגי-קרב) על שם הסרט של קופולה (ששינו את שמו לאחר מכן בישראל ל-"ראסטי ג'יימס"), אלו מסוג האנשים שכאשר הם פוגשים אנשים דומים להם הם הופכים לעוינים. הם שייכים למיעוט שגם עמו הם אינם מסתדרים, כמו דגי קרב.

פגשתי מעט מאד אנשים כאלה בחיי, ולרוב אנחנו מפתחים את אותה מערכת היחסים. ושם, במטבח של הוסטל בסופיה, בלילה סגרירי וספוג בירה נערכה השיחה הזו:

"זה נזק בלתי הפיך אתה יודע," אמרתי לו, "לקרוא בוקובסקי בגיל עשרים-וארבע. יש כאלה שלא משתקמים מזה לעולם, כל דבר אחר שאתה קורא נראה מזויף, אתה מתחיל לקרוא את זה, ואז אתה משליך את זה ואומר, שלא, זה לא בוקבסקי. וזה תמיד מגיע יחד עם טום ווייטס…"

"כן, גם אצלי שניהם הופיעו פחות או יותר באותו הגיל, ממש כך." הוא ענה.

"ואתה חושב שאתה כל-כך חתרני, כל-כך מיוחד, שאתה מצאת משהו שאף-אחד אחר לא מצא, אתה חלק מהמחתרת של 'האמיתי', ואתה לא, אתה טיפוסי להחריד. טוב, אולי לא טיפוסי לגמרי, אבל אתה פשוט בן-עשרים-ומשהו טיפוסי עם יותר מדי השכלה ושכל ובלי שום מקום בו אתה מסוגל להפעיל אותו לטובה. העולם יצר אותנו, וזרק אותנו כאן כדי שנשתעמם בקלות ונתייחס להכל כאילו הוא שידור חוזר. וטוב… בוא נהיה כנים, אנחנו אפילו לא רוצים להפעיל אותו לטובה, כי אנחנו גאונים, וזה אמור להספיק, לא?"

הוא מוזג עוד בירה ומחייך.

"איך יצאת מזה בסוף?" הוא שאל.

"זה ישמע מוזר, אבל כתיבה פוליטית. היה משהו מרענן בקריאה של משהו פרוזאי עם מטרה ברורה… ואז אתה מתבגר וחוזר לקלסיקות. אתה כבר לא חושב שאלכוהוליזם ומיזנתרופיה הם משהו כל-כך רומנטי. ואני חייב להיות כנה איתך, לא סיימתי את אינפיניט-ג'סט, אני לא אשקר."

"גם אני לא סיימתי אותו," הוא ענה וחייך.

"אספר לך משהו מצחיק שבאמת קרה לי. הייתי עם איזו אחת, היא כתבה אז בפרופיל שלה שאחד הספרים האהובים עליה הוא אינפיניט-ג'סט, אז שאלתי אותה אם היא סיימה אותו…"

"והיא סיימה?"

"היא אמרה לי שהיא קראה אותו פעמיים. ובפעם השנייה הוא אפילו טוב יותר."

"חח.."

אני פותח עוד פחית ומוזג לי, וממשיך מחויך:

"זה היה הרגע שבו החלטתי לסיים את זה, יש גבול לכמות הבולשיט שאני מסוגל להבליג עליה. ואני באמת מסוגל להבליג על מלא זיוני שכל של בחורות, אבל כזה שקר? די, זה כבר מבחינתי כמו לומר לי שהיא מיליונרית ושאבא שלו הוא סנטה-קלאוס בכבודו ובעצמו."

"מאז מלחמה ושלום לא היה ספר ששיקרו לגביו כל-כך הרבה אנשים עד היום."

"וזה שקר כל-כך מיותר, אף-אחד לא ייתן לך מדליה, להפך, מתייחסים אליך כמו למשוגע."

"אני אהיה כנה איתך גם," הוא אמר, "עד היום לא השתקמתי מבוקובסקי, ואני ממש מנסה ולא מצליח."

"גם הנטר תומפסון בטח, לא?"

"כן."

"אני לא חושב שאי-פעם נוכל לסלוח לו, במיוחד לו," צחקתי, "אני חושב שעד סוף ימיי חיינו כמעט כל כותרת שניה של איזה כתבת לונג-פורם תתחיל ב-"פחד ותיעוב", פחד ותיעוב בוושינגטון, פחד ותיעוב בבוידעם, פחד ותיעוב בכושלאמאשלך."

"אשכרה."

מעולם לא ראיתיו שוב, ולא שמרנו קשר מאז אותו לילה אחרון בו בילינו יחד, באותו מטבח בסופיה.

 

 

bulg

 

 

 

2 מחשבות על “יומני הבלקן – תמונה קצרה

  1. לעתים הקוסמוס מזמן לנו פגישה חד פעמית כזו, שמשאירה בנו חותם, השראה, או תובנה – כאילו לא בכדי.
    אני אוהב את הכתיבה שלך ושמח שהצטרפת לקהילה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s