יומני הבלקן – חלק ב'

אם האוטובוס מסופיה לסקופיה היה גרוטאה רוטטת, אז האוטובוס מסקופיה לטיראנה היה עגלה מקרטעת.

זו אחת הנסיעות הכי מוזרות שניתן לעבור, ביקורת הגבול הייתה ארוכה מהרגיל, וזה מוזר, כי כל מה שנמצא מערבית לסקופיה זה שטחים שמאוכלסים כמעט אך ורק באלבנים, השלטים חדלים מלהיכתב בקירילית כמעט אחרי חצי שעה של נסיעה מהעיר ועוברים לכתב לטיני, אז המעבר בין מערב מקדוניה לאלבניה, לפחות מבחינה תרבותית, הוא חלק למדי. זה גם מוזר כי כל הסמים נמצאים בצד האלבני, זה כמו שיבדקו בבן-גוריון שלא מבריחים חומוס לישראל.

bus

הנסיעה הייתה ממש נעימה, מצעד הלהיטים של שנות השמונים-תשעים הסתיים, ומוזיקה אתנית אלבנית הושמעה מהרדיו, מוזיקה אתנית מושמעת בדרך-כלל בפזורות האלבניות של הבלקן שהן מערב מקדוניה, דרום מונטנגרו, קוסובו, ובעבר, צפון מערב יוון.

האלבנים שמחוץ לאלבניה מתעסקים לא מעט באלבניות שלהם, כמו שהיהודים שמחוץ לישראל פעמים רבות מתעסקים יותר ביהדותם מאשר יהודי ישראל. באופן כמעט משעשע, רבים מאותם ישראלים מתרברבים בחילוניות והאתאיזם שלהם, הרי מה כבר יש להם להפסיד? המדינה סביבם מנהלת עבורם את יהדותם כקבלן משנה, אם הערבי הוא גוי השבת שמדליק עבורך אורות ונוסע עבורך במוניות, אז המדינה הישראלית היא 'יהודי השבת' ששומר עבורך את השבת וחוגג את החגים ודואג ששום תוכן נוצרי שמא חס וחלילה יחלחל פנימה, אתה מבחינתך נמצא כברירת מחדל תמידית על מצב "יהודי". כך, גם האלבנים מחוץ לאלבניה הרבה יותר מתעסקים באלבניות שלהם מאשר האלבנים של אלבניה, שהם לעיתים רבות אפילו חילונים יותר מהיהודי החילוני ביותר של ישראל.

זה במערב מקדוניה וקוסובו שרואים באמת את האלבנים המוסלמים, ככל שמתקדמים פנימה לתוך אלבניה, הסביבה הופכת לחילונית יותר ויותר, וכאשר מגיעים לטיראנה האסלאם כמעט נעלם לחלוטין, מלבד כמה מקומות בודדים ומואזין פה ושם שמגיע מאזור הבזאר.

זה היה בית אלבני ישן על אחת השדרות המרכזיות שהובילו לכיכר המרכזית של טיראנה. הבית נבנה לקראת סוף התקופה הקומוניסטית, וחומותיו מכוסות קיסוס אנגלי, צמח שתמיד מזכיר לי את ילדותי הירושלמית. שאר הקירות היו מכוסים גפנים ובגינתו היו עצי הדר ואורן.  ההוסטל היה כולו מלא ריהוט איטלקי ישן, סחורה שהציפה את השוק המקומי מעט אחרי הפתיחה של אלבניה לעולם הרחב.

האנגלי שהיה איתי באוטובוס החליט להמשיך להוסטל שנמצא בצדו השני של הכיכר, זה לא היה ההוסטל שמקורית רציתי להגיע אליו, אבל בסופו של דבר השתכנעתי, ומי ששכנע אותי היה אדוארד.

אדוארד אמר שהוא מאוקינאווה, הוא לא נראה יפני במיוחד, והוא מדבר אנגלית בלבד במבטא של החוף המערבי, שזה באמת המקום שממנו הגיע. אמו יפנית, אביו אמריקאי לבן. הוא תמיד היה לבוש מעיל זול, שכנראה קנה באזור ההוסטל, מכנסי טריינינג ונעלי ספורט. הוא הגיע לאלבניה כי אלוהים (או ישו, מבחינתו אין הבדל, אבל זו תפישה תיאולוגית בסיסית ביותר בנצרות) אמר לו לנדוד לשם, הוא לא אמר לו מדוע, אבל הוא כן אמר לו שהשלב הבא במסעו אל מחוזות הישועה הוא אכילת ספגטי (עם רוטב ברילה מצנצנת) היישר מן הסיר באיזה מטבח מצ'וקמק בבית מת לנפול בטיראנה, ולהמתין להוראות נוספות.

אדוארד לא היה מסוגל להפסיק לדבר על אלוהים, וזה היה מאד חשוב לו לדבר על הנושא הזה איתי, ומדוע? ובכן, הסיבה היא כדלקמן: הוא שמע אותי מדבר עברית עם אבי בטלפון, וכך ידע שאני דובר את השפה. הוא היה בישראל לפני עשר שנים, אבל מיד נאלץ לעזוב כי לא היה לו את הכסף להישאר, ונגמרה לו הויזה.

"לא אהבתי את כל הכנסיות, נכנסתי לאחת ולא הרגשתי שאלוהים מדבר איתי שם, בכותל המערבי באמת הרגשתי אותו! זה באמת מקום מיוחד. לרוב הייתי מתפלל ומדבר עם אלוהים במגרשי חניה של סופרמרקטים או בנייני משרדים."

את האמירה הזו שומה עלי להסביר. לאדוארד היה כישרון מיוחד, כל אימת שהיה נכנס לכנסיה היה הוא הופך מיד את כל קהל המאמינים להמון של אתאיסטים ספקנים, כמו האנטי-כריסטוס מן השאול, וכך הוא היה עושה זאת: הוא מגיע לתפילה, מתפלל (ממלמל הבלים אקראיים ונוהם נהמות חשודות), ומיד עם תום התפילה היה משוחח עם אחדים מקהל המאמינים, ומה היה אומר להם? שהוא מדבר עם אלוהים, בכבודו ובעצמו. הם כמובן היו עונים משהו כמו "כן, גם אנחנו משתדלים להתפלל, ולפעמים תפילותינו נענות" והוא היה מתעקש: "לא, לא, אני מדבר איתו והוא עונה לי, ממש שיחות, והוא אומר לי דברים, מצווה עלי, ואני מציית." זה בנקודה הזו שהמאמין מתחיל להתרחק מאדוארד, נביא האל. כי אין דבר יותר מבעית ומחשיד מאשר מישהו שממש מדבר עם האלוהים, הרי אפשר לדבר אליו (כלומר אל הקירות), אפשר לצפות שהוא יענה באופן בלתי-אמצעי ומעורפל (הו, האוטובוס הגיע בזמן למרות הכל!), אבל ממש שיחות? חלופת אינפורמציה מילולית יחד עם בורא עולם שיצר מן האין את הברווז הברבור והבולבול? רק סהרורי מטורלל מארץ המשוגעים יתוודה על דבר שכזה, ועוד בכנסיה, בבית האלוהים, מכל המקומות בעולם.

כך היה בכל כנסיה אליה הגיע, ועם הזמן יותר ויותר אנשים דחקו אותו אל השוליים ודיברו איתו פחות, מעבר לחלופת ברכות שלום וכדומה. "תמיד אנשים התנהגו מוזר כשאמרתי להם שאני מדבר עם אלוהים, אני לא מבין מדוע…" כן, הם בהחלט התנהגו מוזר.

עם הזמן הוא הבין שכדאי לו להיות יותר דיסקרטי ופרטי לגבי שיחותיו עם האלוהים, ולכן הוא העדיף להתפלל בגנים עירוניים או ליד פחי זבל גדושים. אדוארד איננו טיפוס מיוחד, העניין הוא כזה: לאחר המלחמה של סרביה עם קוסובו (מחוז עם רוב אלבני בסרביה גם סטטוס דומה מאד לגדה המערבית בישראל של אוטונומיה חלקית) בשנות התשעים, אמריקאים (כמוני וכמו אדוארד) קיבלו פריווילגיה מיוחדת במינה: אנחנו מסוגלים לשהות באלבניה שנה ללא ויזה, ואם נצא וניכנס שוב אל המדינה נקבל שנה שוב, וכך חוזר חלילה ככל שנפשנו חפצה. זה אומר שישנו מיעוט קטן מאד, אבל מאד, של אמריקאים שנמצאים באלבניה בשל כך ובשל יוקר המחיה הנמוך. המיעוט הזה הוא בדרך-כלל פנאטים דתיים, פרוטסטנטים, מורמונים, ואיך לא? הארי-קרישנות. שוב, כמו ישראל, אם אמריקאי הגיע לשם זה משום שהוא דתי מטורלל (ע"ע יעקב טייטל וברוך גולדשטיין), כמעט תמיד.

בסופו של דבר הוא ביקש ממני ללמדו גימטרייה וקריאה בספר תהילים, והסכמתי מתוך נימוס. למזלי, התווסף לחדרנו זוג נוסף, ספרדים מקסיקנים, כלומר, ספרדית ומקסיקני. את הימים שעקבו ביליתי בעיקר עמם. משום שהבעל מקסיקני, ומצב הנישואין שלהם בשל כך היה מסורבל, הם נאלצים לצאת מאזור שנגן כל תקופה על מנת לחדש את הויזה שלו בספרד. הם החליטו לבוא לאלבניה לשם שינוי, הם לא ידעו דבר על המקום טרם הגעתם, כמו כמעט כל המטיילים אשר מגיעים לאלבניה.

אחרי כארבעה ימים החלטתי שהגיע הזמן לעבור להוסטל שחברתי מקנדה המליצה לי עליו, הספיק לי מאדוארד הנוצרי המטורלל, והספיק לי מהיפני שהתרוצץ לנו שם בלי חולצה במסדרון שעשה קולות של קרנף נחנק, והספיק לי מהשירותים שם שהצחינו משתן על אף שהמנקה הקפידה לצחצח ולקרצף, אך שום דבר לא עזר, ובעל הבית החצי אלבני חצי צרפתי שישב שם בחצר הקדמית עם חברו הראפר המזוקן (והצרפתי) ועישן ירוק מתוך עננת יתושים היה אדיש לחלוטין. הגיע הזמן לעבור הלאה.

ההוסטל החדש היה בדיוק מה שציפיתי שיהיה לפי תיאוריה של חברתי, ניתן היה להריח את ההוסטל ממרחק של עשרה מטרים, הריח היה ברור, ירוק איכותי מקוסס. כן, זו אירופה, ושם מקססים. ההוסטל היה גם הוא בית קרקע ענק אשר ישב לו ניסתר בתוך שכונה מוזרה שהייתה שילוב של מוסכי אופנועים ואופניים, אזור מגורים ושני בתי ספר, מרחק יריקה מהבזאר ("פאזאר" באלבנית). ההוסטל היה מקום קסום ונהדר, היה בו בר ובו חצי ליטר בירה מהברז היה שבעה שקלים ושוט של ראקיה (או כפי שקוראים לו במשפחתי – שליבוביץ) היה גם שבעה שקלים, גרם של ירוק היה עשרה שקלים, וליד בקבוקי הראקיה מעל הבר הייתה צנצנת עם עוגיות ספייז-קוקיז. כל המקום היה מעוצב במעין תמת שאנטי, אבל לא מהסוג המעצבן שמזכיר את חנויות הקטורת של התחנה המרכזית החדשה של תל-אביב. ברור היה שכל האביזרים שם לוקטו מעיזבונות של בתים מקומיים, אבל הדבר הנהדר ביותר היה הגינה. לבית הייתה גינה אחורית נהדרת עם מרפסת, ובה ישבנו כולנו מבוסמים מבירה, ראקיה וקנביס, ומדי פעם יצאנו מעבר לחומות ההוסטל לאכול סופלצ'ה (הגרסה המקומית לשווארמה, שלדעתי טעימה מהשווארמה הישראלית) ובוריק (בורקס אלבני, מהמם), והכל זול, והכל טעים והכל נהדר.

20181006_141839

זה היה בגינה הזו שהכרתי את אוסאמה. אוסמה היה בחור טורקי שבא לטיול באלבניה לפני שנתיים ולא עזב את טיראנה מאז, כמו איברהים, שהגיע לטיול מבחריין, וגם הוא החליט שהוא לעולם אינו רוצה לעזוב, אבל נאלץ לעזוב בשל ענייני ויזה, אז כמו אוסאמה, הם החליטו להתחיל לעבוד בהוסטל, כאשר איברהים עוזב כל תשעים יום וחוזר.

אני ואוסאמה ישבנו בגינה ועישנו ירוק מהבוקר ועד הערב ובהינו בפרפרים שהתעופפו בגינה בזמן שאיברהים טיפל בקבלת שוהים נוספים ואספקת חביות הבירה השוטפת שההוסטל היה זקוק לה יותר מכל. עמנו ישב עובד נוסף בהוסטל – אוני, הפיני השיכור, וארביס, החבר האלבני של בעל הבית שדיבר טורקית שוטפת עם אוסמה ועישן ג'ויינטים ענקיים כל אחד שני גרם ירוק לפחות, ותמיד השמיע מוזיקת רגיי מעצבנת מהפלאפון שלו, אבל הוא היה בחור ממש סבבה מלבד זאת, וגם הוא, כמונו, אהב יותר מכל לבהות בפרפרים הענקיים שהתעופפו בגינה.

 "אתה היית גם בצבא, נכון?" שאל אותי אוסאמה.

"כן, לצערי, זה היה לפני הרבה זמן, בשנות האלפיים המוקדמות. גם לכם יש גיוס חובה?"

"כן, אבל זה סתם מעצבן, אנחנו לא באמת עשינו משהו, סתם זרקו אותנו על איזה הר ליד כורדיסטן לפטרל שם בלי שום סיבה במשך שנה."

"במקרה שלי דווקא כן היה משהו משמעותי בכל השהות שלי שם בראמללה, אבל זה אפילו יותר נוראי, כי אתה תקוע שם עם טיפוסים שבעולם שפוי לעולם לא היית אפילו פוגש, וכולם שם מרגישים שהם מצילים את האומה מפני אבדון גמור."

"כן…"

"אבל אתה יודע מה? היום, אני דווקא מסתכל על החוויה הזו בצורה שונה ממה שהסתכלתי עליה בזמנו. בזמנו הסתכלתי על החוויה הזו בתור פשע נוראי אשר בוצע נגדי, היום, ברטרוספקטיבה, אני יכול לומר לך שלא הייתי יכול לשבת כאן איתך, בגינה הזו כאן בטיראנה, ולהיות מאושר כפי שאני כרגע."

"למה?"

"אחד הדברים שהצבא לימד אותי ואותך יותר מכל דבר אחר, הוא מהו אושר. ושאושר הוא בסופו של דבר חופש. בצבא לוקחים ממך הכל, את הזמן שלך, את החופש שלך, את כל מה שנוח ונעים ודוחפים אותך לתוך סיטואציה נוראית למשך זמן רב, ובה הכל נוראי, האוכל נוראי, המיטה נוראית, האנשים נוראים, וחשוב מכל, אין לך שליטה על שום דבר, אתה אסיר, ואתה נאסרת על פשע שמעולם לא ביצעת.

כשאתה יוצא מהמאסר הזה, אתה לומד פתאום כמה מעט אתה באמת זקוק לו כדי להיות מאושר. כיצד מספיק שיש לך את הזמן שלך, וגיטרה, ומיטה נעימה לישון בה, ואתה מאושר. הצבא מלמד אותך להזדקק לכל-כך מעט, וכיצד ליהנות ממנו יותר מכל השפע שהיה לך לפני-כן.

לכן אני ואתה מסוגלים לשבת כאן שעות ולהיות מאושרים, כי אנחנו יודעים מהי האלטרנטיבה, אנו יודעים כיצד היעדר כל החופש והשקט הזה נראה, ולכן אנו מסוגלים להעריך את זה כל-כך."

"כן, זה נכון כשאני חושב על זה, זה באמת דבר אחד שאני למדתי מהחוויה הזו יותר מכל."

גם אוני שירת בצבא הפיני, גם להם גיוס חובה מסתבר, אבל אותו זרקו איפשהו ככח שמירת שלום וכמו אוסאמה בילה את רוב זמנו בחוסר מעש. הוא ניסה להסביר לנו מה הוא עשה, אבל הוא רוב מה שהוא אמר היה מלמולים ונהמות, וזה לא היה חסר-פשר משום שהוא היה שיכור, כי הוא תמיד היה שיכור, פשוט המבטא הפיני שלו היה מעורפל, והוא תמיד היה עוצר באמצע הסיפור ומתחיל לצחקק ולחייך ולנשוף מאפו בקולות מוזרים. הוא טען שהוא למד קרב מגע נדמה לי, אינני בטוח, איש מאתנו לא הבין מה הוא אמר. אבל הוא היה אדם נהדר, תמיד מנסה לעזור, ותמיד מציע שוטים של ראקיה שחברו של בעל הבית זיקק בגינה שלו לא רחוק משם. ראקיה ביתית היא טעם נרכש, וכולנו רכשנו אותו דיי מהר.

אוסאמה ישב את רוב שעות הבוקר על כורסת ראטן מול הלפטופ שלו וצפה במשחקים של הליגה האירופאית, אוני התאבסס על הפלייליסט, היה לו קיבעון על פלייליסט של רוק קלאסי מיוטוב שהשיר הראשון שלו היה פינל קאונטדאון של ארופה, והשיר השני, איך לא, הפסקול של הבלקן – אפריקה של טוטו.

אחרי כמה ימים אני ואיברהים החלטנו שאוני צריך למצוא פלייליסט אחר או שינקטו צעדים מתערבים מצד שאר השוהים, הבעיה היא שאיברהים אהב סוג של מוזיקה אלקטרונית מעצבנת, והפלייליסט של אוני היה מעין פשרה כללית, אבל רבאק, חייבים להיות עוד אופציות מלבד הפלייליסט הזה.

"אתה יודע, אם זה היה תלוי בי, הייתי שם מטאל פה כל הזמן" אמר לי אוני, הוא ראה אותי יושב מסטול מול הלפטופ שומע סלייפ באוזניות שלי, והוא גם ראה את תיק הגב שלי עם כל הפאצ'ים.

פינלנד היא מעצמת מטאל, ואוני בתור פיני היה מטאליסט מלידה. שנינו הסכמנו שהזכייה של לורדי באירווויזיון הייתה רגע חשוב בהיסטוריה של הז'אנר, אך באותה המידה, שלורדי הם להקה חרא ולמען האמת, הם לא ממש מטאל אם באמת חושבים על זה.

באותו היום היה הקרב המהולל בין חביב למגרגור ביו-אפ-סי, ישבנו כולנו אז ברחבי הקומה התחתונה של הבית, חלק בגינה, ואני במרפסת עם הלפטופ, ועישנתי לא מעט. הציפורים צייצו, הפרפרים התעופפו סביב, כולם עישנו ג'ויינטים מקוססים ואני היחיד עם מקטרת מתכת מעשן ירוק נקי. הקרב היה מטורלל לחלוטין, והייתי צריך להימנע משיחות ותקשורת באופן כללי כדי לא לדעת כיצד הקרב הסתיים. כמובן, זה לא עזר, אנו חיים בעולם בו כבר יותר ויותר קשה לא לדעת דברים, יותר ויותר קשה לייצר איזו בועה סביבך ולדמיין את העולם כמקום מתורבת, או שאפילו הפינות הנידחות בהן אתה שוהה הן מתורבתות. אני מתגעגע במידה מסוימת לעולם שבו התבגרתי, בו ניתן היה לקרוא ספרים ולדמיין שישנם מישורים נעלים יותר של המציאות, שישנם מקומות עם חוויה אנושית שונה לחלוטין, אבל זה לא המצב, אפילו בכפרים הנידחים ביותר של קמבודיה לכולם יש פלאפונים וכולם שומעים ריאנה וכולם יודעים את שמו של דונאלד טראמפ ומזיינים אחד לשני בשכל עליו בפייסבוק. הקרת הגלובלי הוא בדיוק זה – קרתני.

הקרב היה מוזר, והוא הסתיים באופן מוזר, אבל מה שהיה יותר מוזר הוא שאיברהים התחיל לצעוק פתאום על האמריקאי האפילו עוד יותר מוזר עם התסרוקת הדפוקה הזו שנראית כאילו הוא ברח מהתוכנית בידור הזו שהייתה בסרט "האלמנט החמישי", וכל זה בזמן שאני צופה בקרב ולא מבין מה קורה סביבי, לכולם לקח דקה או שתיים להבין מה מתרחש שם.

האמריקאי הזה היה שם כבר כמה ימים, בלילות הוא תמיד היה יושב ומשתכר עם איזו אחת ומדבר בקול רעם, ואוכל מלא פסטה מקערה שהוא הכין לבד במטבח (עם רוטב ברילה מצנצנת, אני כבר בטוח שהחרא הזה מרעיל ומזהם את הנפש), אף אחד לא ממש סימפט אותו, אבל איברהים כבר ממש התעצבן הפעם, מסתבר שהוא התחיל לחטט במתקני ייבוש כביסה בדיוק באזור בו איברהים ייבש את התחתונים שלו, ובנוסף לכך, מסתבר שאיברהים מאד רגיש לגבי התחתונים שלו. זה היה הקש ששבר את גב הגמל.

אלו לא היו אפילו תחתונים כאלה יקרים, אין לי מושג מדוע הוא דאג כל-כך, אבל התגובה של האמריקאי עצבנה אותו יותר מכל ("אני יודע שזה לא שם, אבל אני רק בודק אם זה שם, עזוב אותי בשקט!"), וכל מה שעבר לי בראש היה שזה חתיכת יום קרבי, גם חביב מפרק למגרגור את הצורה (ולמאמן שלו, ולחבריו אחר-כך) וגם איברהים מאבד את עשתונותיו ומתחיל לקלל את שודד התחתונים התימהוני. לבסוף, אוסמה הרגיע את הרוחות, והאמריקאי עזב את ההוסטל באותו היום והמשיך צפונה לכיוון שקודר. איברהים אכל ספייס-קוקי מהצנצנת עישן פאיסה ונרגע מהר מאד, ושוב פעם אוני שם את הפלייליסט הזה עם אפריקה של טוטו.

"תאמין לי אוסמה, זה היה חתיכת קרב מטורף."

"כן, אני יודע, קראתי על זה משהו, עכשיו הורדתי אותו גם. הבנתי שבסוף הקרב הוא קפץ מחוץ לזירה ותקף את המאמן ואת החברים שלו, לא?"

"כן, שמע, מגרגור למד באותו היום שיעור חשוב לחיים, שיעור שניתן ללמוד בחמש דקות באשקלון – אתה לעולם לא מעליב קווקזי, בטח לא את המשפחה שלו ואת הדת שלו, זה לא יגמר בטוב."

"קווקזי?"

"הם היו פעם השכנים שלכם, כששלטתם בבאטומי, זה האזור מצפון לגאורגיה."

"חחח, כן, זו בחלט הייתה טעות מצידו."

"כן… וכפי שראינו היום, מטעויות לא רק לומדים, על טעויות גם משלמים."

"כן… בהחלט."

20181001_201113הפרמידה של אנוואר הוג'ה – בסיום בנייתה הייתה הבניין היקר ביותר באלבניה, היום היא נקראת בהיתוליות "המאוזוליאום של הוג'ה".

3 מחשבות על “יומני הבלקן – חלק ב'

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s