איזאקאיה שנכנסתי אליה בטעות בבנקוק

או איך היפנים ריפאו לי חמרמורת.

אני מתעורר רק אחרי שלוש בצהריים ומשום שהייתי בהנגאובר חיפשתי מקום שמגיש מרק, לא אכפת לי איזה רק שיהיה מרק, וניסיון חיי למדני כי ישנן רק שתי ציוויליזציות שבאמת הצליחו לפענח את צופן המרק – יהדות אשכנז, ומזרח אסיה. אבל דא עקא, הכל היה סגור מלבד קומץ מסעדות שמבחוץ נראו קוריאניות, אך מסתבר שהן אינן.

אני נכנס וכולן צועקות עלי ביפנית, אבל כל עוד אחרי הצעקות יהיה מרק, למי פאקינג אכפת.

המלצריות מדברות בחצי אנגלית חצי יפנית חצי תאילנדית ואין לך מושג מה קורה, אתה מקבל מרקים שלא הזמנת, הן מלטפות אותך ומחבקות אותך, וכולם שיכורים מבירה וסאקה וויסקי יפני. והטירוף לא נגמר שם, כולם צועקים אחד על השני האפי-נו-ייר וקאנפאי וצוחקים בלצון ושרים במעין זימזום-המהום ללא מילים, חגיגות השנה החדשה היו אתמול, אבל כנראה שהן המשיכו עוד לאותו הרגע בו נכנסתי לכאן.

זו הפעם ראשונה בחיי שראיתי שמחה קולקטיבית עם רוח קרבית. הלקוחות מכריחים את המלצריות לשתות, ומכריחים אותן לשיר יחד עמם, אבל איכשהו הסיטואציה לא נראית מאולצת, זה לגמרי חלק מהגדרת התפקיד של הסועד והמלצרית וכל דבר אחר שנמצא בחדר באותו הרגע. בעל הבית מסתובב במקום סחור וסחור, הוא יפני גבוהה וחברמן, וחצי שיכור בעצמו, שעמד ופיקח על הכל והכין סושי וסאשימי וערבב אורז בדלי עץ גדול יחד עם שאר הטבחים ובירך את כולם לשלום ולהתראות. זה כאילו המסעדה הזו מתנהלת כמו מסיבת סיום בלתי נגמרת בעולם בו אין שמחה אוטנטית או מזויפת, רק מצב קבוע של שמחה מתוחזקת וקונסיסטנטית.

עד אותו היום רק קראתי על איזאקאיות, ולא חשבתי שאי-פעם אזדמן לבקר באחת טרם אגיע ליפן, מה נהדרת היתה הפתעתי.

האוכל היה פאקינג מעולה. המעט שדיברו אנגלית שם לא הפסיקו לדבר על זיונים וכמה שהם בררנים, ושוב ושוב צעקו האפי-נו-יר אחד על השני, בנגקוק היא העיר עם הכי הרבה זיונים בעולם, אבל החוק הוא שלא מדברים על זיונים, לא משום שזה גס-רוח, אלא משום שזה משעמם, זה כמו לדבר על כביסה או שטיפת כלים, כולם עושים את זה, זה נדחק לתחומים הבנאליים של החיים אשר לגביהם עדיף להישאר אילמים.

לקח לי שלושת רבעי שעה ללעוס את התמנון הזה (שעדיין היה טעים), אבל החזיר בגריל היה עסיסי ופריך, כמו גריווען, והמרק, א-מחיה, מרק דאשי טרי, ותה ירוק וטרי, הדבר האהוב עלי בעולם, מעלים טריים של תה ולא המאצ'ה הדוחה הזה שיש לו טעם של אבק ותרד מיובש. והסושי, שאלוהים יעזור לי איזה סושי, לא אכלתי דבר כזה בחיי.

20190101_234328

אולי הדבר שהכי הפתיע אותי היה הקיר שהיה כולו מלא בבקבוקי וויסקי ג'וני ווקר וצ'ויה, ששמתי לב אליו רק לקראת הסגירה, עת המקום החל להתרוקן. זה היה כמו בקאנטרי קלאבים הישנים שהיו אז בוונקובר, שהיית קונה בקבוק וויסקי והיו שומרים לך אותו מסומן לכל פעם שתבקר. מסתבר שזה עדיין נהוג אצלם.

20190101_235351

זה מוזר להיות היחיד שאיננו שיכור במקום בו כולם בגילופין. כאשר סיימתי לאכול, הוגש קינוח, אבטיח. הקינוח היה בחינם, חלק מהוויית המקום.

20190101_235518

אני חוזר לשם, זה בטוח.

2 מחשבות על “איזאקאיה שנכנסתי אליה בטעות בבנקוק

  1. חבר בדיוק שב מטיול ארוך ביפן וכיבד אותי בקופסה מהודרת עם שקיקים של אבקת מאצ'ה. התלהבתי, הסתקרנתי וניסיתי, אבל לאחר לגימה-שתיים, שארית הכוס השקתה את העציצים שלי. לא מבינה את ההייפ סביב זה ומתגעגעת למחוות של טובלרון ומחזיקי מפתחות.

    אהבתי

    1. עד היום אני מביא טובלרון, או את החבילה הגדולה של קדברי עם צימוקים ואגוזים, כשיש.

      אני חושב שכל הקטע הזה של המאצ'ה נולד מסדרות דוקומנטריות על יפן שרואים בהן איזה יפני בוחש בקערה רפש ירקרק עם מברשת גילוח במשך חצי שעה ומספרים לך שצריך לסובב את הכוס לכיוון מזרח חמש פעמים, והופ! גילינו את סוד הקסם של האוריינט. אנחנו דור שלעולם לא ישתקם מהנזק שעשה ערוץ 8.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s