יומני הבלקן – חלק א'

שטפן היחפן, הגרמני התימהוני והבטלן, חי פה בהוסטל הזה כבר השד יודע כמה זמן. הוא משלם כל יום ביומו עבור היום למחרת, והוא מפרנס את שהותו על-ידי מכירה של קנביס וצמידים שהוא הכין לשוהי המקום, כולם עבודת-יד. צמיד קניתי, על הקנביס ויתרתי. לא שזה מפריע לי או שאינני מעשן, פשוט לא התחשק לי להתמסטל עם גרמני בן ארבעים-ומשהו אשר זקן של מיסטר-טי על פניו כשברקע מתנגן פיל קולינס בלופים אינסופיים שעה שהטורקי הקריפי הזה שמתחיל עם כל האסייתיות, ואפילו הצליח לזיין איזו סינית תועה (ואולי גם טועה), מהלך לנו פה בסלון. אה, וגם הוא מסטול-תחת.

זו הייתה דירה רחבת שטח אשר השתרעה על כחצי קומה, רובה מכוסה שטיחים ופרקט עץ, ובה טרקלין גדול ומעוצב בצבעים של וורוד כחול ולבן, עם אביזרים בוהמיים מאולתרים בעצלתיים כמו לוכדי חלומות או ענפי עצים, אבנים ואצטרובלים, ופוסטרים עם כתובים שמעוררים השראה אצל אלו שהשכלתם הסתיימה בתיכון ("היה נאמן לעצמך!", "האושר האמיתי הוא הכרת עצמך!").

בצידי הטרקלין היו ספות עליהן ישבו בהסבה שוהי ההוסטל שעות ועישנו ירוק ושתו בירה, והאזינו לתחנת הרדיו המרכזית של מקדוניה שהשמיעה מוזיקת רוק מקדונית ואת מצעד הלהיטים העולמי של אותו השבוע. המטבח היה פתוח, "מטבח אמריקאי", ובו בישלו כמעט כל יום, המאכל הקבוע היה, כמו בכל הוסטל, מקרוני לסוגיו. עיתים היה הטורקי מבשל מוסקה או קפה, רוב השוהים דווקא נהנו מכך, וגם כך האוכל הבלקני האתני הוא טורקי ברובו, שאריות קולינריות של האימפריה העות'מנית, כמו בישראל.

 

IMG_20180928_155114_630

 

הטורקי טוען שהוא דוקטור להיסטוריה באיזה קולג' בניו-יורק והוא כאן בעבודת שדה, בסקופיה, מכל המקומות ההזויים והעריריים בעולם, ובמקרה, ממש במקרה, הוא עובד כאן בהוסטל המוזר הזה כבר יותר זמן מכל המקדונים הצעירים שמתרוצצים מסביב. לדידי הוא דוקטור לזיוני-שכל גרידא, ושקרן פתולוגי שכבר לא משקיע את המאמצים שהוא השקיע בעבר בחירטוטיו.

שטפן היה בישראל בשנות התשעים והוא אפילו זוכר איך מזמינים מונית, מתמקחים, ומגיעים לכל המקומות החשובים, כמו הסופרמרקט וצמתים מרכזיים בהם קנה ירוק וחום. הוא זוכר את שוק הכרמל, וכיכר המדינה, ומת על פלאפל ושווארמה, ועדין מבכה את מערכת היחסים שהייתה לו בזמנו עם הישראלית הזו עם סנדלי השורש והרגליים המלוכלכות שגררה אותו מהודו דרך סיני לדירה שכורה בשכונת בבלי בימים שעוד ניתן היה לדמיין דבר כזה כאפשרי.

הוא מההיפים המעצבנים האלה שזורקים הערות על שימוש בצלחות פלסטיות חד-פעמיות, וכמה הפלנטה הזו כל-כך משהו-משהו שצריך להציל או לשמר אותה. באחת הלילות אמרתי לו שהדטרגנטים שהוא משתמש בהם לשטיפת כליו, גם הם בעוכרי הפלנטה אהובתו, וכמעט נטרפה עליו דעתו. אך מהר מאד הוא התייצב וחזר לסורו. מה רבו נפלאותיך קנביס.

כשהגעתי לפה עם בוב ההולנדי (אחד האנשים המעטים שפגשתי במהלך חיי שבאמת מצאתי את אישיותו מקסימה, את רוב בני-האדם עלי האדמות אינני מסוגל לסבול) מיד קלטתי מהטורקי ווייב קריפי, ואמרתי לו חיש כשיצאנו משם לחפש משהו לאכול. בוב ישן באותו הלילה בחדר של הצוות, ובוב פשוט אמר שאם הוא יקום בבוקר עם משהו בתחת שלו הוא ידע מי ניצל את ההזדמנות. בוב הוא בין האנשים יחידים שהכרתי שמבינים שאנו חיים רק פעם אחת והוא חיי את חייו באמת לפי ההבנה הזו – הוא משתכר בכל מקום שהוא מגיע אליו, מגדל רחלים וגדיים בניו-זילנד ואבטיחים באוסטרליה.

מסתבר שבאמת צריך לטופף עליהם כדי לדעת את טיבם. הצליל מבשר את אחוז המים, המרקם, וכמות הבשר בפנים. אני תמיד חשבתי שאבי עושה מעצמו צחוק את הטקס המטופש הזה של טפיחת האבטיחים כל קיץ בדוכני השוק. היום הוא כבר קונה אותם חצויים, כך הרבה יותר קל לזהות את איכותם. אבל, בוב לא ישקר.

כעת הוא גר עם זוגתו בעיר קטנה על הגבול של הולנד עם גרמניה, הם לקחו משכנתא אבל לא התחתנו. כפי שאמרתי, אדם כלבבי. הוא מנצל כל חודש-חודשיים את הדרכון האירופאי שלו כדי לטייל בכל מיני חורים ברחבי אירופה. כמוני, לא מעניין אותו לראות את השער המגדל או המוזיאון, הוא יודע שאם אתה באמת רוצה להכיר תרבות אתה הולך לסופרמרקטים וסניפי הדואר שלהם, לברים ודוכני האוכל הזולים שהם מבלים בהם את זמנם. כך זה גם בישראל, הישראליות לא נמצאת בחללים המהדהדים של מוזיאון ישראל או על הפסגה החומה והרותחת של מצדה, היא בכתמים השחורים והמצחינים על ריצפת התחנה המרכזית החדשה של תל אביב, במעברים המתישים של השופרסל ובדוכני הפלאפל כאשר השמיים זהובים והאוויר חמים בימי חמישי אחר הצהריים.

המקדונים יודעים אנגלית טוב מהבולגרים, אבל כשהלכנו למבשלה הזו להשתכר כשהגענו לעיר הזו המלצרית לא הבינה אפילו את המילה "תפוח אדמה". אבל האוכל היה מעולה, והבירה זולה וטעימה. הם חולים על מוזיקה משנות השמונים והתשעים המוקדמות, וכל הנסיעה, כאשר הגרוטאה הרוטטת הזו גררה את עצמה במעלות ומורדות ההרים לאורך הכפרים בעוד עזים קפצו לידינו בצדי הדרך, שמענו את מיטב להיטי פרינס ובוני טיילור שבקעו מרמקולי האוטובוס האלטעזאכן ולעסנו בורקסים יחד עם כולם.

"וואו, תסתכל על כל העץ הזה שהם חטבו, הערמה הזו יותר גבוהה מהבית שלהם." אמרתי לו, " זה בטח פאקינג קר פה בחורף אם הם כבר צוברים ועורמים אותו עכשיו." ענה לי בוב והשליך את בקבוק הבירה הריק שלו לפח המרקד והמקפץ של האוטובוס המתפרק המתקלף והמאובק.

בסקופיה ניתן לראות במו עינייך שהתודעה לפעמים באמת קודמת להוויה. כל הבניינים הרשמיים נראים כאילו הם נבנו בשנתיים האחרונות, וכל המקום נראה כאילו קפיטליזם נחת עליהם לפני חצי שעה. הכל סגנון גרקו-רומי נאו-קלאסי שמזכיר גינה בבית של גרוזיני באשקלון. גם הקניון המרכזי שלהם נראה כמו קניון-לב אשקלון והוא נמצא ליד מלון המאריוט שנראה כמו העתק שלו מעיר בצפון אמריקה.

הרוח המקדונית השתלטה על החומר – העיר נראית יותר ויותר כמו הסיפור שהמקדונים מספרים לעצמם אודות עצמם מאשר מה שהיה להם בידיים מראש כדי שיוכלו לבנות משהו שיספיק. כמו ישראל, ניתן לראות שהבניינים מכוערים לא משום שלא היה כסף או אנשי מקצוע אשר מסוגלים ליצור דברי חן ויופי, אלא משום שמה שנחשב יפה הוא כקליפת השום, הדבר החשוב הינו הדל הפשוט והשימושי ביותר, אינסטרומנטליים וולגרי – וזה ,ככלות הכל, הסיפור שהישראלים מספרים לעצמם אודות עצמם.

 

20180927_123006

 

יצאתי משם יום לפני הרפרנדום, הבחורה והבחור עובדי המקום החליטו להחרים אותו, מסתבר שכל הצעירים של מקדוניה החרימו אותו. "זה כל מה שחסר לנו עכשיו, שכל המחירים יעלו עכשיו, גם ככה אני מרוויחה שמונה יורו ליום כאן, אני לא מצליחה לצאת מהבית של ההורים שלי."

הלאומיות המקדונית היא אחת מצורות הלאומיות המוזרות ביותר שאי-פעם נתקלתי בהן בחיי, אני זוכר שעוד פגשתי אותה לראשונה אז בטורונטו ושאלתי את המקדונית אם השפה שלהם היא דיאלקט יווני, אבל לא, מקדונית היא דיאלקט בולגרי דרום מערבי. עם חלוף השנים המקדונים החלו לספוג יותר מילים אלבניות וסרביות לתוך שפתם היומיומית ושינו מעט מהאלפבית שלהם כחלק מהתעוררותם הלאומית וההצטרפות ליוגוסלביה עד שהיא הפכה לשפה בפני עצמה, משהו שלא היוונים ולא הבולגרים מסכימים לקבל.

הנוער המקדוני החליט שהאיחוד האירופאי על הזין שלו, רפרנדום כזה אחרי ברקזיט, אחרי מה שקרה עם יוון, אחרי הניסיון הכושל של אירלנד לפרוש, אחרי עליית ממשלת טרמפ לשלטון היה חסר סיכוי מהרגע הראשון. האלבנים האתניים של מקדוניה ברובם הצביעו בעד שינוי השם, גם חלק גדול מהמבוגרים, אבל בשל אחוז ההשתתפות הנמוך משאל-העם כשל.

"כוסאמא שלהם, למה שאנחנו נשנה את השם? שהיוונים ישנו את השם של הפרובינציה המזויינת שלהם!" היא אמרה לי.

הנה העניין, משאל העם היה על שינוי השם של "הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה" למשהו כמו "מקדוניה הצפונית", או השד יודע מה, זה בכלל לא משנה כי הם סרבו. אבל למה בכלל לשנות את השם? ובכן, מסתבר שישנו חבל ארץ ביוון, היכן שנמצאת סלוניקי, שנקרא מקדוניה (האגאית). וזה לא צירוף מקרים משום שהאזור הזה טוהר אתנית מסלבים (אאופמיזם יווני לבולגרים) לפני מאה שנה, וכל הבולגרים האלו עברו צפונה (אלו שנותרו, המעטים, נאסר עליהם לדבר בשפה הבולגרית), היוונים פוחדים כמובן שאם המקדונים יישארו עם השם, יהיו להם דרישות טריטוריאליות לחבל מקדוניה היווני, כי מה לעשות, הרבה מהם באו משם.

והמקדונים, הרבה מהם רוצים להצטרף לאיחוד האירופאי, אך ליוון ישנה זכות וטו באיחוד האירופי, והם מטילים כל פעם וטו מחדש על הכניסה של המקדונים והאלבנים (מאותן הסיבות אגב, גם אותם הם טיהרו אתנית מצפון מערב יוון, אבל זה כבר סיפור אחר). המקדונים חשבו שהנה, זה אולי יעזור, נשנה את השם והיוונים יתרצו ויסירו את עולם מאתנו.

מבחינת כל הבלקן והרבה מהאירופאים מעליו – יוון היא החרא הטהור שיוצא ליבשת הזו מהתחת, ממלכה מרושעת של שחיתות פשע שוד וגזל, ואילו המקום הזה יישרף מחר הם יחגגו את המועד ברחובות. "הם בכלל לא היוונים האלה כמו סוקרטס," הם תמיד אומרים, "ובכלל, מה היה סוקרטס? זיין-שכל וסוטה. באותו הזמן אנחנו כאן בתרקיה כבר המצאנו את האלכימיה וריפאנו מחלות." אומר כל בולגרי פטריוט.

אז מה עושה הנוער המקדוני במקום? ובכן, זה דיי מצחיק:

אין ממש מקדונים, הם בולגרים הרי נכון? אבל אל תגידו את זה לעולם למקדוני. בכל מקרה, הם כולם עוברים את הגבול לבולגריה ומנפיקים דרכונים בולגרים. ואיך? הם ניגשים למשרד הפנים הבולגרי ומציגים בפניהם את שמות המשפחה הבולגרים שלהם, ואת העובדה שסבא שלהם גר במקום שבזמנו היה בולגריה, שזה פחות או יותר כל מקדוניה מלבד החלקים שהיו של אלבניה או יוון.

"כן, אבל אבא שלי לא מסכים לשתף פעולה." היא אמרה לי, "הוא פטריוט מקדוני, או משהו כזה, ולא מזיז לו שאני מרוויחה שמונה יורו ליום, מצידו שאני אגור אצלו עד סוף חיי". אבל מסתבר שבכלל לא צריך לאזרח את האבא שבולגרי כדי לאזרח אותה, היא יכולה להתאזרח בלעדיו. "את יודעת בשבילנו, היהודים שחיו בפולניה וליטא, אנחנו צריך לאזרח את ההורים כדי שאנו נוכל לקבל את הדרכון של האיחוד." והסברתי לה שכל מה שהיא צריכה לעשות זה למצוא עורך דין שמתמחה בכך, ישנה תעשייה שלמה בישראל שעוסקת בכך, בטוח ישנה גם כזו במקדוניה.

חודשיים לאחר מכן שר הפנים הבולגרי יפוטר תחת חקירה על ענייני שחיתות בנוגע למתן אזרחות כמעט אוטומטית למקדונים בתמורה לשלמונים, העיתונאות כמובן הסתירה שמדובר במקדונים.

על האוטובוס בדרך לאלבניה כשעברנו ליד אגם אוחריד, אמרתי לאנגלי שהיה איתי באוטובוס:

"אני לא חושב שאני מסוגל לאכול עוד קבפצ'ה בחיי, זה היה ממש נחמד בהתחלה, אבל עכשיו – דיי. היה איזה מקום אחד, עשר דקות הליכה מההוסטל שבו אכלתי כל יומיים, וכל פעם שהגעתי לשם הרדיו השמיע את אפריקה של טוטו, וכל המקדונים סביבי נעו לצלילים והקצב ולעסו את הקבפצ'ה שלהם ושתו את היוגורט-איירן שלהם, זה היה כל-כך מוזר."

"אני באותו מצב," ענה האנגלי, "אבל זה ככה בכל הבלקן, אבל אלבניה למזלנו זה כבר סיפור דיי שונה."

"כן," אמרתי, "זה גם מה שאני קראתי."

 

20180925_152953

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s